כותבת מוחקתהפכתי בדבר והפכתי בדבר ולבסוף הבנתי שתמיד אוהב אותך. אבל אין שימוש או תועלת לאהבה הזו. כמו בול מניו זילנד. ימים רבים מעל קומקום האדים הסירו אותה סופית מכל מה שנאמר, שנעשה, שמתקיים בחיי. העמוד המתאים באלבום אוחז את כולה. סוגר עליה. פותח. אני מביטה בה. אז מה.
אני מגלה שיש לי תדרי דיבור וצליל שונים לכל אחד מילדי. בפנייה לאחד מהם הקול הופך מעט גבוה יותר, מתרכך, פחות סטקטו. בהתרגזויות הקול נעשה ברזלי. לפעמים עוברות שניות ספורות בלבד בין טון אחד למשנהו. זה לא קסום בכלל.
גם אל אנשים אחרים אני מדברת שונה, כל אחד כפי היחס אליו, ולא תמיד היחס הגלוי. גם בדיבור אל קרובים לפעמים אני משתנקת, בולעת אוויר באמצע המשפט, ההתרגשות של שופטים אותי. או שמגיעה כמעט אל גבול הגרגור. או שבשיחה בציבור הקול לפעמים גולש, גבוה מדי, כי חושבים שצריך להגיע אל כל קצוות ההקשבה.
ולפעמים, אחרי כמה דקות הוא כבר קולח, שוטף וחם, ואפשר ממש לגעת בתנודות המקיפות את מרחב השיחה.
*
ישבתי באוטובוס צהריים, פני נגד כיוון הנסיעה. עצרנו מול תחנה. על הספסל ישבה אשת רחוב, אישה משוגעת למראה, בפנים קמוטים כהים ושיער בהיר. מבטינו נפגשו ואז עיניה אורו, היא חייכה ונענעה בראשה מעלה-מטה עמוקות וממושכות.
נבהלתי. מעולם לא היה לי שום קשר איתה, מלבד פעם שזכרתי אותה עולה לאוטובוס ומתלוננת על מכה שקיבלה בזמן הנסיעה.
הסטתי את ראשי ממנה. שבתי והחזרתי אותו: היא עדיין חייכה חיוך מאשר, הישר אלי. כאילו אומרת: כן, זו את. או: כך וכך יאונה לך.
לכן החלטתי לקבוע: זו אלת המזל. היא פשוט מזהה אותי.
כמו שהכישוף הטוב הוא חלק מהכישוף הרע
כמו שהעדינות היא חלק מן החמה השפוכה
כך אני הולכת, עם פגמים בקצוות,
עם תינוק המביט במבט שמח,
עם תיקים וסלים וחלפים חדשים,
וכל האי-נחת הסובב סובב,
כמעט אבל לא נופלת מכל המדרגות.
-
כמו שאני טפילה על המציאות
מנסה לחלוב ממנה דבר לומר, אבל
למי איכפת לשמוע. כמה זה טוב.
כמו שאפשר לעזוב,
לשמוט אחורה בנפילה,
אולי לא קוראים לזה אושר
אבל בטח קוראים לזה הקלה.
בחרתי לתרגם עוד קלאסיקה פופולרית, אמנם הרבה יותר מאוחרת מזו שבתרגום הקודם, אבל היא שייכת ליוצר שיש לו כל כך הרבה "בול פגיעה" עד שאפשר לקרוא לו בקלות גאון פופ. כן, בילי ג'ואל הוא כזה, ו-Just The Way You Are הוא שיר שלא מצליח להמאיס את עצמו. לא משנה כמה פעמים תאזינו, תמיד האוזן תצפה שוב לכניסה המחודשת של הזמר, אחרי סולו הסקסופון. משהו שם ניגר כמו דבש.
התרגום הזה לא מושלם, ולמרות זאת אני מקווה שתבחינו בנקל שהוא יושב ממש לא רע על המצלול האנגלי (מ"תיאוקרטיה" אני לא מרוצה מאה אחוז, אבל הולכת לישון בדחיפות עכשיו, אז אשמח אם למישהו יש הצעה חלופית). לילה טוב ותיהנו.
*
אל תחשוב ש-תשתנה לי
אני ודאי לא אעזוב
אל תאמין ש-אתה נמאסת
או שהפסקתי לאהוב
לא עוזבת גם כשקשה קצת
ואין מצב שזה נגמר
גם כשהיה טוב, גם כשיהיה רע
ארצה אותך אותו דבר.
לא, אל תלך לי לקנות עוד טי-שירט
ואל תצבע את השיער
באהבה אני לא מתפשרת
גם אם זה עוד לא נאמר.
אנ'לא רוצה תואר בתיאוקרטיה
משעמם וכבר מוכר
חיפשתי מישהו עם קצת אמפתיה
רוצה אותך אותו דבר.
תן לי לחשוב שתהיה תמיד
אותו בחור מוכר, אהוב
מה כבר צריך שתאמין גם בי
כמו שאני בך בדיוק.
אני אוהבת
את זה אמרתי
זה מהלב וזה נשאר
אין שום סיכוי, זה לא יעבור לי
רוצה אותך אותו דבר.
אנ'לא רוצה תואר בתיאוקרטיה
משעמם וכבר מוכר
חיפשתי מישהו עם קצת אמפתיה
רוצה אותך אותו דבר.
סלחו לי אם אכתוב פה שוב לרגע על נהיגה. בגלל החידוש שבחוויה היא נדמית צלולה יותר מאחרות. אני זזה על הכביש, בטוחה בתוך הגשם, ושומעת שיר שפעם סימל המון. היום הוא קליפה ריקה, הזיכרון שהיה בו צמק. והדמעות באות לעיניים. זה לא מפריע לי לנהוג, להפך – האוויר של הכרה והשלמה פה בפנים עוזר להתנהל, מנקה את החלונות מאדים. זה שמח.
השמחה היא על טיפשותי, על רגשנותי, על גלימת האמונה התמה שאני מסתובבת איתה. אם כי ככל שעוברות השנים, להיות תמה תמימה זו כבר לא מחמאה גדולה: היית צריכה ללמוד כבר, חשבתי לעצמי, לפתח עור עבה יותר, להפסיק לטרוח להתרגש. בפועל הוצאתי עם השנים (מזמן) כמה קוצים, וברבות הימים (לאחרונה) הסרתי את רובם אחד אחד. חלק במודע, חלק נשרו מאליהם, חלק נמצאים שם אבל לא דוקרים, סמויים, אפשר לחבק איתם. ועכשיו אני הרבה פחות שנונה, כבר פחות חריפה, עדיין רוצה לדייק אבל גם להחליק. לא אכאיב.
אבל אחר הצהריים מזדחלת בתוכי, רגל אחר רגל, חיה קטנה מנדנדת. מכריחה אותי לנשום עמוק. זה לא הפחד שאתחיל לשעמם. זה לא הפחד שהנסיבות יביסו אותי (להוא יש צורה לגמרי אחרת, והוא שחור). זה פחד חדש. העליתי אותו לאט אל בטני, הצמדתי למותן משני הצדדים, מיששתי בעצמות הבריח אבל לשם לא הגיע עדיין. כעת הוא יושב בעיקר במקום של מפתח הלב ובחור של האין-ואל-תספרי-לי-שיש וליד הצריך-יותר. ועכשיו אני באמצע המצב, שעוטף אותי, מרגיע: הייתי רק תזכורת, תיכף איעלם, ואת תישארי פה עם העניינים שלך ולגמרי תתמודדי. אישה פתיה הנותנת שמות לחששותיה.
ואם תשאלו, אז למה קוראים לדבר הזה אופטיפוסט. כי אני מתעקשת. להמשיך. ויודעת ש.
(לא, אין הכוונה לשיר באותו שם של ג'סטין טימברלייק).
Cry Me a River נכתב עבור אלה פיצ'ג'רלד ב-1955, וזכה למאות גרסאות כיסוי, עד כדי מיאוס. בכל זאת, נדמה לי שאין לו תרגום לעברית.
תסלחו לי אם אדלג על קישורים לרוב הביצועים המוכרים. הנה כמה פחות שגרתיים – גבריים דווקא – לשיר הנהדר הזה: ג'ף בק, ללא מילים, אבל ברוב הבעה (אפשר לשמוע את המרירות בטוויסט של הגיטרה). ריי צ'ארלס, כמובן, מנועים קדימה. מרקחת סמבה-גרוב מדליקה של ההרכב Sweet Inspirations וסולן עלום שם. וגרסא תזזיתית, כהרגלו, של ג'ו קוקר.
והנה התרגום, אולי בעצם העברות, שלי לשיר:
*
עכשיו לבד נשארת
מתחת לשמיכה
אז תבכה לי כנרת
תבכה לי כנרת
אני כבר בכיתי בגללך
עכשיו אתה בדלת
ומבקש סליחה
אז תבכה לי כנרת
תבכה לי כנרת
אני כבר בכיתי בגללך
סובבת, איך סובבת
לי את הראש
לא הזלת אפילו דמעה
זוכרת, כן, זוכרת
כל מה שנאמר
אמרת שזו אהבה זולה
אמרת שהיא נגמרה
ועכשיו אתה זקוק לי
אז תן לי הוכחה
עכשיו תבכה לי כנרת
תבכה לי כנרת
אני כבר בכיתי בגללך
מאז שהחלטתי לכתוב רק על דברים נעימים הרבה יותר קשה למצוא נושא לפוסט. כל עוולות העולם עלו פתאום, כותרות מדכדכות בעיתונים צצות בזו אחר זו, מצפות בשכבות את מצב הרוח הרע, ובראשן יושב, כמו דובדבן משומר, הסינוסיטיס שלי.
אולי באמת הטוב משעמם? מה איכפת לו, הוא לא צריך להתנחמד, לעשות סמול טוק. הוא שם, ברביצה הנינוחה בגופים מקבילים. בעייפות של סוף היום, סוף סוף קצת שקט. הוא שם במראה עננים נשגב, בשקיעה נהדרת אתמול ברחוב. תבואו כל יום, ערב ערב יש דבר כזה, מה העניין, אושר בחינם. או שהיופי בועט את כולי בהשתלחות לשמיים בגלל שיר ששכחתי שקיים – הנה הוא! הצלילים האלה חופרים בי דרך מבוך מדויקת, כמעט לא נוגעים בדפנות, איזה שיר אני אומרת לכם, איזה חתיכת שיר, מי הממזר שכתב אותו. שיר טוב צריך שמחה, צריך גם סבל. ופה הכתיבה מחפשת שמחה, שמחה שורפת. נו, איפה היא.
איפה את, שמחה? אני יושבת בחדר האמבטיה על שרפרף לבן, מסרקת את בני הקטן, פולה משערו כינים ומונה את שמותיהן. לא רק נחמה. הנה ברכה, הנה תקוה, הנה מנוחה, הנה ציפורה, שושנה, גלילה, עשירה, נסיה, רוחמה. כל מיני שמות של גננות ומורות שהיו לנו, אי שם בשנות השבעים המוקדמות, שרות בציבור, גילו גיל גיל גיל, חורקות בגיר על הלוח, מי אמר למי, מוציאות את הגרון, בשמלות דיאולן צמודות, בהדפסי צהוב וחום. דוהות ומתרחקות. לבני לא איכפת שהיו כל הגננות האלה. גם לי כבר לא איכפת, הנוסטלגיה לא מקדמת אותי יותר.
כל זה מתרחש יום או שבוע לפני שהעץ שמול חלוננו יתחיל. לפני שענפיו המגוידים, החומים, זרדים של קור, יתחילו להוציא – אחד אחד, כמו קסם – פקעות קטנות. ניצנים בירוק ואדמדם, שיהיו לפרחים סמליים, ויכסו את השלד הזועף הזה בעלווה רוגעת, שופעת. אני עומדת בחלון ומסתכלת ויודעת. אמנם האפשרות ליופי ממלאת אותי פחד. איך יכול להיות שכל זה קיים בעולם. ואני כאן. במקום ובזמן. אבל השמחה פה, ספוגה באיבר פנימי כמו כבד או טחול, וטבעה להתפרץ.
תתכונני לתגובות נזעמות, הזהירה אותי אריאלה, יקראו לך נאצית. טוב, אז לבשתי עוד סוודר, ואני רוצה לשאול: האם גירוש ילדי מהגרי עבודה מישראל הוא באמת עוול?
אני אמנה קודם כל כמה הנחות יסוד שבהן אני מאמינה, כדי למנוע אי הבנות:
-מהגרי עבודה הם אנשים שהגיעו ממדינות שהחיים בהן סבירים, אבל שוק העבודה בהן לא מפותח, או זול מאוד. הם מגיעים לישראל כדי להגדיל הכנסות, כדי להצליח לחסוך ולעתים גם כדי לקיים משפחה גדולה.
-מהגרי עבודה – וילדיהם – אינם פליטים. הם לא אנשים נרדפים שהגיעו ממדינות מעונות. לא מרחפת עליהם סכנת חיים אם יחזרו למולדתם, גם לא חיים בלתי נסבלים.
-מהגרי עבודה – וילדיהם – אינם חסרי בית. יחס הרשויות והעיריות לפליטים ולחסרי הבית מקומם ומעציב. אני מסכימה שהיחס למהגרי עבודה נגזר משנאת זרים מסוימת שקיימת בקרב הרשויות ופרסונות עכשוויות המכהנות בהן. אבל הצורך לטפל בפליטים אינו גוזר אוטומטית על הצורך לאזרח כל מהגר עבודה (כפי שניתן להבין מההזדעקות כאן למשל).
-אופן הפעילות של "משטרת הזרים" (בשבתה תחת אלי ישי ועובדיו) מאוס בעיניי, פסול מוסרית, חייב להתנהל אחרת, מתוך הכרת תודה למי שחיו פה למופת שנים רבות כל כך, וסתם מתוך כבוד לבני אדם.
-השאיפה הכוללת לחברה קוסמופוליטית, גלובלית, מגוונת, ולקבלה של הזר והשונה בתוכנו, מובנת ומקובלת עלי. הייתי שם, הייתי בעבר תושבת לא חוקית בארץ אחרת, חוויתי מחסור כלכלי, נעזרתי ברשת קשרים תת-רשמית וחצי סמויה כדי להתפרנס ולגור, וכשנקעתי את הברך הלכתי להיעזר בשירותיהם המבורכים של "רופאים ללא גבולות". אחרת לא היה לי שום סיכוי. הסיוע של פעילים ומוסדות לא רשמיים, ליחיד חסר האזרחות והמעמד הוא חשוב מאין כמוהו, ומאפשר ליחידים אפשרויות אישיות רבות ורחבות יותר, ולקבוצות שלמות – אופקים חדשים של תעסוקה והתקיימות.
*
ולאחר שנאמר כל זאת: קבלת האחר אינה גוזרת אזרוח אוטומטי של כל תושב. ישראלים רבים חיים במדינות חו"ל חודשים רבים ושנים רבות, לעתים גם מקימים משפחות, אבל לא מצפים להתאזרח אוטומטית רק מפני שילדו שם ילדים או נשארו כך וכך שנים. הציפיות ממדינת ישראל לקבל כאזרחים כל כך הרבה אנשים, הן כנראה חסרות בסיס – הן אינן לוקחות בחשבון את המצב הנוכחי הגרוע כאן. את חוק השבות שכבר כפה על המדינה כמה גלי הגירה, שלא תמיד בטובתה. ואת זה אני אומרת, למרות שמן הסתם מהגרי עבודה רבים הם אזרחים מעורבים ומצוינים, הרבה יותר מאחרון העולים על פי חוק השבות, שמדינת ישראל מעניינת לו את ה-@)*$!#), ושהגיע הנה כי סבתא שלו מצאה איזו פרצה חוקית.
למעשה, אם המדינה סבורה שקשה לה לנהל כל כך הרבה אזרחים חדשים, עדיף היה שמהגרי עבודה יזכו כאן ברשיון שהות של שנה-שנתיים לכל היותר. אבל המדינה מרשה להם להישאר כאן עשר ועשרים שנה (אולי בטעות). היא רק לא מרשה להם להכפיל ולשלש את כמותם.
אבל בואו נגיד שנאבקים למען הרשאת אזרוח לכמה שיותר אנשים, מכמה שיותר לאומים, כפעולה שתסייע להעניק לישראל למוקד תרבותי מגוון יותר. הטענות למען זאת אמורות להיות מנומקות, רציונליות, לדבר על האופי שנרצה לתת למדינה, על ההתנערות מהמשקל המעיק של "מדינת היהודים" ומעבר הדרגתי ל"מדינת כל אזרחיה". נגיד שזו התזה. כיצד כל זה מתקשר לפוסטרים עם צילומי ילדים תמימים ולכיתובים מניפולטיביים? מדוע אי-אזרוח אינו הומני? מדוע המניפסטים קורעי הלב עם תמונות הילדים, מדוע אשת ראש הממשלה(!) מצטלמת איתם, מדוע ההתגייסות להחביא אותם בעליות גג? הילדים חמודים, נכון, ההורים שלהם מקסימים. ומה אם היו מלאי חטטים ועם עין אחת? כיצד כל זה אמור להתקשר לדעה מושכלת לכאן או לכאן על דמותה של ישראל כמדינה?
אני רואה דברים אחרים: הילדים לא מופרדים מהוריהם, וזה חשוב הרבה יותר מאשר הקריעה מהחברים מבית הספר. הם לא נשלחים למות במדבר, אלא מוחזרים למולדת של הוריהם (אם כי בהחלט היה אפשר לוותר על הכליאה הזמנית המכעיסה בתנאים קשים). הם לא מגיעים למקום של הרג וייאוש, מקסימום לארץ מעט יותר ענייה, שבה עדיין יוכלו להתפרנס. הזיכרונות והמטען התרבותי שצברו כאן אינם אסון אלא ברכה, הם הון תרבותי גלובלי, שאולי יסייע להם במולדת הוריהם (ואולי לא. גם זה קורה).
ולא הייתי טורחת לכתוב את כל זה לולא התחושה שלי, של בזבוז גדול. בזבוז ושחיקה של רגשות ההשתתפות והאמפתיה של פעילים חברתיים ושל הציבור. ההתגייסות למען חסרי הבית מרגשת, ההתגייסות למען הפליטים מפעימה, כולל מפעל ההזנה והחימום שקם באופן ספונטני, מזעקת לבם של אנשים שמתגייסים לסייע לאחר. חבל שבין כל אלה נדחקים גם טיעונים משובשים על פעוטות ועל נערים שרשיון העבודה של הוריהם לא מאפשר להם להישאר בארץ המסוכסכת עם עצמה.
אז אולי ילדיהם של מהגרי העבודה יתגעגעו הנה, אולי ייקחו איתם זיכרונות יקרים, אולי היו יכולים להיות להם כאן חיים בוגרים מלאי שפע. נכון, אבל כל זה אינו פשע נגד האנושות. זה, למשל, כן.
יש לי פוסט מוכן, טקסט קצר ונחמד, שכמעט העליתי כאן לפרסום. אבל באיזשהו רגע קלטתי שהוא די מדכא. כמו רוב הפוסטים האחרונים כאן. יותר מדכאים מהחיים שלי כרגע; שהם די בסדר, לא ממש מושלמים, אבל ממש בסדר ויש על מה להודות.
לאור זאת עלתה בי המחשבה המעצבנת, שאני יודעת לכתוב על עצב דיכאון וקשיים הרבה יותר טוב מאשר על אושר שמחה ונעימות.
האם זה מפני שהכאבים הרבה יותר מעניינים, יותר צורבים בבשר, מושכים יותר את הקורא, גורמים לו להתכווץ? הם ודאי לא יותר "עמוקים". ועם זאת, מבין כל העצבונות האפשריים, אני חושבת, כבר הגדרתי אולי מאה וחמישים סוגים, ואילו בשמחות יש לכאורה רק שלושה מצבים: שמחה, שמחה רבה, ורגע אחרי השמחה. כמו הפולנייה שהיתה נורא צמאה לפני ששתתה מים. ובכן, זה לא מוצא חן בעיניי, המצב הזה.
הפוסט ההוא יישאר במגירה לעת עתה, ויתפרסם אולי מתישהו בעתיד. עכשיו אני לוקחת על עצמי פרויקט קטן (עדיין לא ברור אם זה יימדד במספר הפוסטים או ייתחם בזמן) של כתיבה אך ורק על רגשות ורגעים שמחים, מוצלחים, נעימים ומאושרים. לאו דווקא מהסוג הרומנטי. כל סוג של עינוג נפש, מהתפעמות גדולה ועד נלבבות שקטה. בלי סייגים ובלי התנצלויות ובלי חשש מעין הרע (החוצה!). וכל אלה יצטרכו, כמובן, גם לעניין.
*
הבוקר נהגתי בעיר. עקפתי בעדינות, זזתי בזהירות, השתלבתי בתבונה בתנועה. מלמלתי "מה יש לך באמא'שך". אני – נהגתי! לחזור לנהוג אחרי עשרים ושלוש שנה, החלטה שקיבלתי בספטמבר והתגשמה בפברואר, זה ממש כמו לחוות התחלת הליכה. אלא שבנהיגה, לא רואים את המדרכות. רואים את הדרך. מביטים בהסתכלות רחוקה, אחרת הרכב סוטה. לא מתעכבים על צבעו של פרח או על צורות העננים. נוסעים, נוסעים.
הילד הקטן היושב באוטו מאחור, בדרך כלל יושב מלפניי, בעגלה הנגררת, מביט ושותק רוב הזמן. בכל מקרה הוא לא רואה את פני אמא (מתי ימציאו עגלת ילדים שאפשר לשבת בה על הצד, כלומר גם לנסוע עם הכיוון וגם להביט באמא?). אבל בזו הפעם הוא לא פתוח לדרך כמו בעגלה, ולכן מפטפט ללא הרף. מספר לי על צבעים של ג'לי, על סוגים של קרמבו, ואני מהנהנת אוטומטית, כן חומד, אין לי יכולת להקשיב באמת, אני משתלבת בתנועה העזה של דרום תל אביב, מרגישה בקהיר או בהודו, מרגישה גדולה בעולם של גדולים, מרגישה מנווטת בעולם של יכולים, ואפילו לא מתרגזת, היי קח לך את הדרך, יש לי דקה, ופה אני אכנס ברשותך, כמה התנועה חלקה, ממש חמאה בריבה, אמנם מוכתמות בעשן דרום העיר אבל נמסות על כף ידי כאילו רשמתי בעצמי את המפה.
לו הייתי צריכה לעשות את זה חמש פעמים בשבוע שעה כל פעם אולי הייתי שונאת את זה, אבל אני צריכה לעשות את זה בדיוק כל פעם שמתאים לי לעשות את זה. כמו שקבעתי לעצמי מינוני עבודה מהבית ומינוני קריאת ספרים. ולכן אני נהנית מכל רגע, ובעיקר מזה האחרון המשכר שבו אני נכנסת לחניה, עוצרת בדיוק מול הקיר, כמה שצריך, מוודאת סגירת חלונות, מנתקת חגורת בטיחות ומוציאה מפתח. בחזרה לחלון החיים הקודם, של הליכה בגובה אדם. אני יכולה לבחור עכשיו, חשופה או סגורה, אטית או מהירה, מתבוננת או מתקדמת. ואני גאה בעצמי עד מאוד.
