נקטר

"גמרנו להיום, מאה שקל זה מעולה, בוא נלך לקופיקס"

"חכה, יש עוד כתובות, בוא נגיע למאה חמישים".

"טוב, מאה עשרים וזהו. אבל תורך לדבר".

*

מיד אחרי הלימודים הלכו, גם היום, להתרים כספים לאגודה. ליהב היה דחוף לקנות פיצה ושייק בקופיקס לפני שחוזרים הביתה, ולרותם לא. רותם כל הזמן רק דיבר על השניצלים של אמא שלו.

השמים היו כמו לוח מחיק, כי הרוח הזיזה עננים ממש מהר. בכל האינטרקום של בניין שלם לא היתה תשובה. לידו היה שער עם ציור של כלב נושך. בקומה הראשונה של הבניין הבא, פתחה את הדלת אישה בעגילים גדולים.

"את מסכימה לענות על שאלה אחת לסקר קצר?"

"כן, חמודים".

"מה היית מבקשת בתור סעודה אחרונה?"

האישה חייכה. "אה… פסטה עם פירות ים".

"תודה", יהב עשה כרגיל כאילו הוא רושם. "ו… אה, את מוכנה לתרום לארוחה חמה לנזקקים?"

אבל האישה אמרה שאין לה כרגע כסף מזומן. וסגרה את הדלת.

"נו, בוא לקופיקס".

"רק עוד אחד, בקשה, נודר לך".

הם עלו קומה וצלצלו.

להמשיך לקרוא

רילוקיישן

(טיוטה)

התאגיד היה חייב לי, חוב עצום. אמנם הנסיעה החדשה של בעלי, סמנכ"ל בכיר, לרילוקיישן מהרילוקיישן, היתה אמורה לארוך חצי שנה בלבד. אבל האשמה ניכרה על פני כולם – בטקס הפרידה החגיגי, במפגש החטוף במחלקת משאבי אנוש, ולבסוף בטלפון המגומגם שהגיע: אנחנו יודעים שאת חדשה בארץ זרה, עם שני ילדים, ושבעלך נשלח בפתאומיות לאפריקה בגללנו. נעזור ככל יכולתנו לפחות עד סוף השנה – את יכולה לבקש סיוע נוסף, למשל עובדת זרה שעכשיו ברשויות מאשרים בקלות יחסית, ונממן.

כרגיל קראו לבעלי בשמו הפרטי, הרגל מעצבן של תאגידים. אבל לא מחיתי כי הם מימנו כל כך הרבה – בית שמור בן שלוש קומות בפרבר של לונדון, תקציב אש"ל שתמיד הצלחנו להוציא רק חצי ממנו, בית ספר פרטי ("תבררי איזה הכי יקר ותגידי להם", אמר לי בעלי) ומנקה שגם בישלה. את הבגדים והחוגים וטיפולי היופי והלבנים, כמויות אינסופיות שלהם, מימנה המשכורת של בעלי. אפילו לסוכנות האופר פנו בשמי.

לבסוף התקשרו מהסוכנות ישירות: אולי את רוצה דווקא בחור שידע לעשות כייף עם הבנים שלך? שאלו שם. לא היה להם מושג שאני אלמנת קש. שאהיה לבד בבית עם שני הפרחחים שקשה כל כך לעייף. אז כן, רציתי מישהו שיגור אתנו בבית הגדול ההוא, שהיה גדול ומרשים אבל שמור ומאיים כמו אומנת בלתי מושגת. רציתי אומן מושג.

להמשיך לקרוא

זרם

סיכמו לבסוף שזה יהיה בעמידה. אז היא נעמדה. אימצה רגע את השרירים הנכונים. הרשתה טפטוף קטן, ואז את כל הזרם. הצטבר לה כל הערב, גם מלחץ, והיא שחררה. לקראת הסוף בכל זאת עצרה קצת, שלא הכל ייצא.

הזרימה מעליו והוא התפתל, אבוד כמו חולד, על המגבת שנפרשה על הרצפה. בבית שלה, רצפת אבן קיסר. המזגן דלק בחדר למרות שכבר היה אוקטובר והיא נרעדה. פמפמה קצת את שרירי הזרועות שלה, כמו שלימדו אותה פעם ביוגה, כדי להמריץ את קצב הדם. היא דימתה לשמוע קול תסיסה עולה מהמקום שבו הטיפות צנחו על הביצים המגולחות שלו. ועדיין עמדה מעליו. "זהו, אין יותר".

הוא אמר ממקום שכבו "מדהים" ושוב "מדהים". לא הביט בה. אולי זה בכלל לא עושה לו כלום, חשבה, אבל לא נעים לו והוא מתאמץ להתלהב. אחרי כל מה שהחברים שלו אמרו. אחרי הזעזוע הקטן שלה כששמעה את הרעיון: להתפלש ככה? מה זה, אתה רוצה שאשפיל אותך? ומי ישטוף רצפה, אני? בסוף דיון ממושך הסכימה לנסות, אבל רק פעם אחת, בשביל הקטע. בשביל מה זה נחוץ בעצם, אפילו בעלי חיים לא שוכבים בהפרשות של עצמם. והאדם הוא חיה מטומטמת במיוחד, כי הוא לא חייב. רק רוצה להרגיש שהוא יכול אם ירצה.

להמשיך לקרוא

הפרה של יום חמישי

ראש המחלקה השחוח השתוחח עוד יותר. דקה ארוכה לא הצליח להבחין באיזו חיה מדובר. לבסוף התרומם, מסוחרר מעט, וגור החתולים בידו. זה היצור הגדול ביותר עד עכשיו, חשב. האם חייבים יונק? בעיה. הוא עמד בסמטה הקטנה, המוצלת מכל עבריה בעצי צאלון, ליד בור המיגון הישן שממנו שלף את הגור. החיה הקטנה ייללה.

*

שישה חודשים היה בא לבקר את אשתו במוסד שלה, בדיוק כשהוגשה ארוחת הערב המוקדמת. היה נכנס, מסייע לה לקרב את המגש ולאכול, ויוצא לאחר רבע שעה. יותר מזה לא יכול היה לסבול להישאר שם – ולא בגלל שמצבה היה רע. הוא ודאי היה רע, אבל האישה המעצבנת היתה מדברת ללא הפוגה. מונולוג של בכיות וקיטורים, כאן כואב לה בגב, בדיוק כאן, ולמה לא הביא לה משחת וולטרן, וגם משעמם לה ולמה לא השתדל עבורה אצל הרופאה הראשית, שתעביר אותה כבר מהחדר המרוחק, מה פתאום שמים אותה כמו בבידוד, היא לא מדבקת או משהו, או שהיא כן? שיגיד לה אם היא כן. אחרי ארבע עשרה דקות של הקשבה שקטה היה ראש המחלקה מציע לאשתו עוד כף אוכל, ולאחר שהיתה מסרבת היה מתנצל והולך. חמש עשרה דקות פונקט, מתחילה ועד גמר הביקור, לא רגע יותר.

להמשיך לקרוא

שן 37

(אזהרת תוכן בוטה).

*

עוד מעט יקבל אוטו חדש. בתוך האוטו לא יראו שאין לו כף יד. הוא תחב את ידיו לכיסיו ושלף אותן בחזרה מיד. תנועת השליפה הסיטה מעט את התותב ממקומו. הכי משפיל, חשב, לסדר את זה מולה. אבל לא נראה שלירון הבחינה. ואולי רק העמידה פנים. היא התיישבה בכיסא הרופא השחור שלו. "הייתי חייבת לספר לך, מצטערת שלא ביקרתי אותך קודם, לא רציתי להפריע".

נפל לה הכתר הזמני שהכין לה, והיא לא הייתה מסוגלת ללכת לאף רופא אחר כדי להדביק, כך סיפרה. לבו גאה לרגע. יש לה תספורת חלקה עד הכתפיים, שפתיים מושלמות, והצוואר הזה, ברבורה קטנה. "הלכתי קודם לחנות טמבור, לחפש דבק לא רעיל. אמרתי למוכר שזה בשביל להדביק משהו בגוף, והוא התחיל לנג'ס לי. 'דבק מגע זה רעיל, גברת, זה מסרטן'". היא חיקתה מבטא רומני בדיוק מושלם.

"אחר כך הייתי אצל אחת שחושבת שהיא פסיכולוגית. דוקטור נומרפלד אחת. תקעה אותי כמעט שעה, עם השאלות שלה. לא עלה בדעתי שאני לא חייבת לענות לה. זו לא עבירה, נכון? להדביק כתר שנפל. וזו שן שרואים אותה כשאני צוחקת".

קל לצחוק בפה מלא, חשב, כשדבר לא יושב על הלב והנשמה קלילה. אבל הוא הוא זכר את צילומי השיניים שלה, מנשך גרוע ומלא חורים ועקירות. וזו היתה שן 37, טוחנת אחורית תחתונה, אחת לפני שן בינה. לא ממש רואים אותה כשצוחקים.

"אז כן הלכת לרופא", אמר. הוא עמד מולה בפתח הקליניקה, שמוקמה בדירתו. פשוט הגיעה וצלצלה.

"היא וטרינרית". לירון הסתובבה בכיסא המטפל לכאן ולכאן. "היא ראתה את הכתר, התחילה לשאול שאלות".

להמשיך לקרוא

שורשי אוויר. חמת חלילים. בור הספיגה

כל הימים והרגעים. מצטופפים כבר, למרות שאין עדיין מה לסכם. הילדה בת השבע שזוכרת חינגות של השכנים על הגג בבגדד. שכמעט לא נמצא בשבילה מקום במטוס בדרך לארץ. שעמדה בתור לאבקת ביצים בימי הצנע. שלמדה בבית יעקב ואחרי הלימודים היתה מחליפה בגדים בשירותים והולכת לעבודה בבנק, בגיל 16, עד שנשרה בלי בגרות. שעבדה בבנק 45 שנה וקיבלה מגן כסף ושעון זהב ונופשים בקיסריה ובטבריה. שסחבה שני ילדים למעונות ויצ"ו ולבתי ספר, והביטה בהם משתנים ופורחים הרחק ממנה. היא לא בכתה בזמן שהתרגשו הצרות שאי אפשר לדבר עליהן כעת, רק חזרה ואמרה "אני רוצה לעבור דירה, להתחיל מחדש" בגלל הבושות שהיו עם השכנים אז.

אי אפשר עדיין לסכם אבל היא דלוקה על מייק בורשטיין ויהורם גאון. שעות עומדת במטבח, טוחנת בשר ומזמזמת "למה למה". נכון לעכשיו היא נותרה היחידה מהמשפחה שיש לה "יד" לקובה. מי שאין להן יד זוכות רק להכין את המילוי. מי שיש להן יד מערסלות את עיסת הסולת ונוקבות בה גומה, ממלאות וסוגרות וזורקות למרק, כיסון דקיק ואוורירי שאף פעם לא נפתח. היא לא הכינה קובה כבר זמן רב ואלה שהיו במקפיא כבר אזלו.

להמשיך לקרוא

קול קורא לאנתולוגיית פטל החמישית. הנושא: "בגוף"

בגוף מתבטאים ענייני החומר וטקסי הרוח. בריאות, חולי, טיפוח, קבורה, גדילה, פציעה, אכילה, הפרשה, סקס והימנעות ממנו. הכל מסומן בגוף, והנושא הוא לא רק הגוף שלכם.

שלחו אלינו:

  • ממוארים וסיפורים קצרים, שהיו או לא היו.
  • רשומות ומסות אישיות.
  • פרוזה בכל סגנון שהוא.

כתבו בלשון ובסגנון שרק הם יתאימו לכתיבת הקטע הזה, ולו בלבד.

מה *לא* לשלוח: שירה. טורי דעה עיתונאיים. מאמרים אקדמיים. סיפורים שכבר פורסמו.

עדיף: לעיין באנתולוגיות פטל קודמות ולהבין לאן אתם שולחים. זה אתר "פטל", וניתן למצוא את כתב העת גם בחנויות הספרים ובגרסה דיגיטלית בבוקסילה.

כמה לכתוב: 700-2000 מילה.

עד מתי: 23 בנובמבר 2017.

לאן: למייל avivitmishmari@ccc.net.il . בקובץ וורד.

מתי יתפרסם הגיליון: פברואר-מארס 2018.

תשלום לכותבים: "פטל" מעדיף לשלם לכותביו כשזה מתאפשר. אך הפעם הכותבים יתוגמלו ב-5 עותקי ספרים כל אחד.

שרונה רחמים ובית הספר לצעקות

שרונה רחמים היתה נבעלת כמו שהיתה בוכה. כשהיתה נבעלת שמעו אותה כולם דרך הקירות וכשהיתה בוכה שמעו אותה כולם דרך החלונות. בין שני סוגי הקולות היה קשה להבדיל אבל שרונה רחמים עצמה, לו נשאלה, היתה מבדילה ביניהם יפה-יפה.

בכל זאת, כשנראתה בציבור, מילאה שרונה רחמים פיה מים תמיד, ורק הצביעה על דבר זה או אחר שביקשה לקנות, מהנהנת בלי קול ושולפת את חריט השנהב שלה. היא היתה גבוהה כיען, לבשה תמיד סאטן או משי, והלכה בגולמנות לכל מקום, ברגליים ארוכות ועם אותו הנהון. אנשי השכונה שלה חשדו שהיא נושאת בפיה חופן מסמרים ושאם רק תפתח אותו, יקפצו המסמרים החוצה וידקרו את העומדים מולה עד שיהיו ככברה. ואילו אחרים אמרו: נוצות היא מחזיקה שם, וכשתפתח את פיה תיעטף כל השכונה במוך רך ומרדים, שאי אפשר לגלות מולו כל רצון משום סוג שהוא.

להמשיך לקרוא

עין של בשר בתוך האדם

(טיוטה שאולי עוד תעבור שכתוב קל).

כירורג הוא האיש הזה בסוף המסדרון שיכול לפתוח עין של בשר בתוך האדם. גם אם האדם הזה הוא זר בן תשעים המזכיר להפליא את פיקאסו המבוגר. דומה לו בכל מלבד עור קמוט וכהה מאוד, תוצר של תזונה נחותה יחסית ושמש אכזרית יותר. גם האיש הדומה לפיקאסו, גם פיקאסו עצמו כנראה בזמנו, יהיה חשוף לצינור של זונדה המשתלשל לו מן האף, מעשה קונדס של סיכויי החלמה בבדיקה מדויקת. גם הוא ישכב אילם מתחת לסכין החופרת בכיב, מנקה אותו מזיהום, מנקה אותו מעצמו, מנקה את החרא שלו מהפחד שלו (הנה כבר לא נשאר פחד, קום-מות), מגדילה אותו עוד. וגם הוא יצעק וייאנח, כמו המרוקאית המבוגרת (כולם שמעו מה הוציאו לה לפני שלושה חודשים) במיטה לידו, אנא אנא, אמא אמא.

גם הוא ייווכח להבין שאין עוד טעם במילים מפני מילים אחרות כמו המילה מפושט. רק מעשים ורק חיטוטים בנקבים, רק אלה יועילו, עד שגם הם יאמרו די וינוחו בשקט. השקט של נסיעה באפס קילומטר לשעה על גשר לה גארדיה, בפקק שרק נראה כאילו הוא עומד. בפועל נסעו כל האנשים הללו הביתה רק בחלומם, כי נפרדו כל הזמן הזה מיקיריהם וממי שהם; לחצו על דוושת הגז והברקס לחלופין, עוד ודי, די ועוד, בשילוב בלתי נסבל של כאב המתקהה עד שהוא הופך לעונג ומתחדד עד שהוא מתהפך חזרה. מחפש חזרה את החיוך המתוק שלו, ורואה אחות.

כירורג הוא מי שזוכר, גם בטלטולים סהרוריים באמצע הלילה, את כיליון הבשר ואת חוסר הטעם שבתפילה. ברשותו רק תער קטן, שנחלץ זה עתה מעטיפתו הסטרילית, ושפופרת פולידין שניתן להשיג גם בלי המרשם. אף טיפה מן התער לא תיזל על ספר התהלים הקטן של החולה, המונח בתורו על גיליון ישראל היום, המונח בתורו על מגש תעשייתי ובו דייסה ורסק תפוחים. בגוף הזה, כמו בכל גוף, התגלמו מכות של הורים וקטטות חברים, והרטט של מפגש, זה בזו זו בזה. מקופלים בו פרקים מספרים שהזכירו לאדם את עצמו מחדש בכל פעם, ותפלות של שנים שעברו בלי תוחלת. בגוף התגלם הכל ועכשיו הוא שקיק. תמיד היה שקיק. הוא נטבל ברותחין והחולים ממצמצים בשפתיהם, הוי איזה שקט סוף סוף, בשעת בין ערביים במוסד הטובל בירוק. כל עוד איש מאנשי המקצוע לא בא לבשר לנו בשורה, הכל טוב.

קרח. העין הקשה

קרח תוקפים בדוקרן. אין דרך אחרת. בטח כשיש לך גוש קרח במשקל של טון, שחרג מזמן מגודל הקוביות ונקרא פשוט "משטח קרח". העובדה שסידרנו עליו זרי פרחים וסלטים קרים לא היתה רלוונטית – הוא שכב מתחתם והפגין את אי שביעות רצונו, מפלצת שעשו ממנה קישוט, שמבליגה באי רצון על ההשפלה הזו, ויום אחד תתרגז באמת.

בכל אירוע היינו נותנים לו לשכב כך ואז מתחילים להפריע לו בדוקרני קרח ולפעמים בלהביור. אני הייתי חוצב ממנו בדוקרן משולשים ענקיים וזורק על הדשא של המארחים, זה עשה פלאות לצמחייה. העובדים שלי בקייטרינג, שכל הזמן התחלפו, היו מעדיפים להביור לעניין הזה. זה תמיד הפליא אותי – מעדיפים להישרף מאשר להידקר? הרי החודים של פיסות הקרח שנוצרו היו כל הזמן בשלב של המסה מתמשכת, ואף פעם לא היו חדים ממש. לפעמים הייתי מנסה אותו על עצמי, דוקר בכוונה את כף היד, את הזרוע, ומתאכזב. רציתי עוד. אבל החומר לא נתן.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: