כתב העת פטל, סיום

אתמול התפרסמה ב"7 לילות" שיחה קצרה שלי עם אנה זטרברג (ראו כאן למטה), ובזאת גיליתי לעולם ולעצמי, שזה באמת הסופ-סופ-סוף של כתב העת "פטל". שהגיליון השמיני שיצא במלוא הדרו וזמין לקריאה אונליין הוא גם האחרון. למה צריך להצהיר על זה? ראשית כדי שלא אשכח ואתחיל, מתוך אינרציה, להכין עוד אחד, ככה זה סוסי עבודה – ובסך הכל אחרי חמש שנים אני חייבת גם זמן מנוחה, ובעיקר זמן בהייה שמתוכו תנץ אולי כתיבה חדשה. שנית, כדי שגם אתם תדעו, כל אלפי הקוראים ומאות הכותבים שהיו חלק מכתב העת.

ושלישית, כי סיכומים זה תמיד נחמד. אפשר ככה לומר תודה, למשל לשרון אלמוג האלופה, מבוקסילה, שיחד עם אילן בוק היתה גב דיגיטלי, רוח גבית, חברת מערכת, עורכת לשונית, כתף בעת צרה ומה לא.  בוקסילה כבר איננה אבל השותפות היתה יקרה מפז. תודה שרון ואילן יקרים. תודה למירי שחם שהגתה את הרעיון וערכה-בשותף את הגיליון הראשון; ותודה לאפרת גולן המעצבת שפיצחה כל פעם מחדש עטיפה מנצחת. תודה לכותבים הנהדרים ששלחו ונתנו אמון בעריכה שלי; לקוראים שעקבו ושאלו מתי יש פטל חדש, שקיבלו לא פעם את האסופה בדיוור ישיר לתיבת הדואר בסיבוב באוטו בשבע בבוקר; לחנויות הספרים העצמאיות הנהדרות שאהבו והתעניינו ונתנו מקום לאסופות פטל על המדף ובחלון הראווה ובערבי השקה. תודה! וגם תודה ליוצרים שפתחו לי את דלתם ואת מגירותיהם. כמה וכמה נכסי תרבות מרגשים הגיעו ככה לפטל. כדי לא להיות סנטימנטלית, אצמד לטקסט ואעתיק הנה פסקה מהקומוניקט של פטל 8:

"אסופה זו היא השמינית בסדרת אסופות מקור גדושות ספרות מגוונת בשלל ז'אנרים, מהממואר ועד המד"ב; אסופות קודמות כללו מחוות לסופרי עבר שכמעט ונשכחו (יוסף מונדי, שמעון צבר, אביגדור המאירי, שלמה קאלו); שיחות עם מכונני תרבות ותיקים (שלמה בר, בני הנדל, רנה שיינפלד) והיוו "שולחן חול ספרותי" וידידותי למאות סופרים, משוררים, תסריטאים ויוצרים מכל תחומי הכתיבה." כן כן, ממש כך היה!

חצי-תודה מסויגת לקרנות התמיכה הספרותיות החביבות, הפועלות פעם-כן פעם-לא, בלי קריטריונים שקופים, המושיבות גנרלים בדימוס להחליט איזה מיזמי תרבות יקבלו תמיכה. הדורשות שעות של התרוצצות פקידותית שבסופן לא מובטח דבר, צריך לכסוס ציפרניים כל פעם מחדש, המעניקות ברוב חסדן 70% מהכסף המבוקש וגם זה כולל המע"מ. עזרתן מאוד לסירוגין, אך בסופו של דבר צריך ללמוד להסתדר בלעדיכן. ואולי טוב שכך. דווקא ההעלאה של תכנים לאתר פתוח לקריאה, בגיליון 8 הנוכחי, היתה יופי של צעד – בעולם שבו הדפוס כבר גוסס, ומדפיסים ספרי נייר בעיקר כדי לשלוח אותם לוועדות פרסים. כיוון שגם הקוראים כבר צמודים לסדרות ומתרחקים מהמילה הכתובה, עדיף להוריד חסמים ולפתוח שערים. זה עבד (כמובן, המחיר של זה הוא צמצום הוצאות על עיצוב והגהה. אבל ספרות עצמאית צריכה להיות גם רזה לפעמים).

זהו, זה לא עצוב בכלל ואין צורך לנחמני ("את בטוחה?" הוא שאל. נו כן). זה סופו של כתב העת אך לא של ההוצאה הזעירה. וגם שולחן חול ספרותי צריך עידור נמרץ מדי פעם, לחלץ עצמות ולזוז הלאה. מי יודע לאן. הידד.

פטל "סוף העולם" כבר כאן!

כן, האסופה יוצאת לאור, הייתי אומרת בשעה טובה אילו לא היו אלה זמנים קשים כל כך.

שמעתי על מי שהפסיקו לקרוא בכלל, ומנגד על מי שכעת קוראים רק ספרים עבי כרס. כך או כך, יצאו לקראתכם 24 סיפורים וממוארים של טובי הכותבים על סוף, חידלון וגם התחלות חדשות.

הפעם, כמתבקש וכאמור, גיליון פטל 8 לא יופיע בדפוס – סיפורי הגיליון החדש יעלו מדי יום באתר פטל, שניים-שניים, לקריאה חופשית ולזמן איכות בסגר הכללי.

אני מקשרת כאן לעמוד "סוף העולם" המרכז את כל הסיפורים, שני צמדים ראשונים עלו כבר – אתם מוזמנים לעקוב בפייסבוק מדי יום, עד תום (אולי אעדכן כאן כשיעלה הצמד האחרון).

​

חזור וכבס

לא הרשו לסופי לחפוף את הראש, לא לצבוע, גם לא להסתפר. שלא תשבי עם ראש רטוב לפני הניתוח, חזר בעלה ואמר. הכל נאמר מתוך ראיית טובתה. היה אמצע החורף. אם תשב גלויה ומקוררת, בראש חשוף, היא עלולה לחלות, ואי אפשר – לא ייתנו – להיכנס לניתוח במצב של הצטננות. היא חזרה וטענה, וטענותיה לא התקבלו, גם לא טענות בנותיה, שהתלהטו: "תן לה לצבוע, נו, מה אתה מבין בעניינים של נשים! למה שתיכנס מוזנחת לבית חולים!". אבל בו בעת גם קימטו את מצחן: "באמת לא כדאי לקחת סיכון". התעורר ויכוח משפחתי בשאלה האם מגבת כרוכה על הראש לכמה שעות תסייע בחימום ובהגנה, אבל הוויכוח לא הגיע לידי מיצוי. וכבר הגיע סוף השבוע.

וכך נכנסה לניתוח ביום א' בבוקר בלי לחפוף ובלי לצבוע ובלי להסתפר, ושערה גילה כבר אז התחלה של פס לבן בשורשים. בשל כך הקפידה לכסות את ראשה בכל הימים שבאו בכובע צמר, שהיה כבר די מרופט. רק כובע מנוסה כזה יכול היה לעמוד באשפוז ובטיפול הנמרץ, בשכיבה במחלקה שבועות וחודשים, בכביסות במים קרים שבעלה דאג להן, חזור וכבס את הצמר, את הפיג'מה, חזור והפשט, חזור וחבוש על הראש, לכסות את הפס. טלוויזיה על הקיר עם תוכניות הבוקר ושעות של ריפוי בעיסוק, עם כובע הצמר, ומתחתיו הפס ההולך ומתרחב.

כל השנים רואים את טובתה. מלטפים אותה בזמן שהיא אוכלת, באים לבדוק מה איתה בזמן שהיא ישנה. מגששים למצוא את הרגע האחד הפנוי שיש לה, ונכנסים לתוכה שם ואז. תמיד יש מה לספר לה. אם צריך להעיר מישהו, יעירו אותה. הפעם סוף סוף יכלה לנוח, אבל נתפסה לא מוכנה.

שבועות זה לקח עד שביקשה בקול, כמה פעמים. חודשים עד שהסכימו. "זה מסוכן, הכאבים עוד יתפסו אותך באמצע הלילה". לבסוף יצאה הביתה לעשרים וארבע שעות. התור למספרה הוזמן בחופזה. בתום היממה חזרה אל המחלקה עם הטלוויזיה על הקיר. ישבה וההליכון לידה במקום הרגיל שלה. "או, כמה את יפה, סופי", אמרה לה האחות. וסופי, פתאום, חיוך עלה על פניה.

פוסטים שלי בבלוג הספרותי של המרכז ללימודי רוח

נפלו בחלקי הכבוד והשמחה ובשבועות האחרונים אני כותבת בבלוג הספרותי של המרכז ללימודי רוח (מיזם משותף של משרד החינוך והספרייה הלאומית). קהל היעד הוא מורים/ות לספרות, אבל אולי יעניינו גם אתכם ממצאי הארכיון המלא כל טוב של הספרייה.

הנה קישורים לפוסטים שעלו עד עכשיו (בהמשך אולי אזכור לעדכן נוספים):

לאה גולדברג והחשש מטירוף

הקשר בין דון קישוט, בנימין השלישי ועולי אתיופיה

כינויי גנאי ספרותיים, מבילבי ועד חיזו בטטה

כשאסי דיין רצה להסריט את חנוך לוין

סקירת ספרים: "תמיד גרנו בטירה" של שירלי ג'קסון, "גלקסיית הקניבלים" של סינתיה אוזיק

הפעם שני ספרים שעוסקים בתעלומות ובחיים נסתרים של נשים. אבל אין לי זמן! אין לי זמן! אז הפעם רק פסקה וחצי על כל ספר. ודווקא נהניתי משניהם.

 

תמיד גרנו בטירה – שירלי ג'קסון (תרגום: מאירה פירון)

תמיד שמעתי על "תמיד גרנו", ובכלל על המוניטין של שירלי ג'קסון ככותבת של סיפורי גותיקה משוכללים, ותמיד לא יצא לי לבדוק. אז עכשיו הספר הזה הגיע לדיגיטלי והצלחתי. כושר התיאור של ג'קסון ראוי לציון, הסיפור לא משעמם לרגע למרות שרובו בנוי מפרטי מציאות ומעוינויות קטנות של הדמויות זו כלפי זו. רק בהדרגה נפרש סיפור הרקע המצמרר, ואחר כך מאחוריו סיפור מצמרר לא פחות (אם כי, מוחי למוד התפניות העלילתית כמעט ציפה שמאחורי שני אלה יהיה עוד אחד, והתאכזב מעט).

סקירות ספרים: "יער אפל" של ניקול קראוס, "אחרי הספירה" של דורית שילה

הפעם ספרים על נשים שנעות במרחב ובזמן, בין כאן לשם, מנסות לחוות את ההיסטוריה ומתלבטות בין שתי מדינות.

יער אפל – ניקול קראוס

שני סיפורים מקבילים: אפשטיין המבוגר, אדם אמיד ומקושר, מחליט להתגרש ולמכור את רכושו טיפין טיפין, מגיע לישראל ונקלע לחברתו של רב מוחצן ודעתן שמושך אותו לבלות סוף שבוע רוחני בצפת. בסיפור המקביל, סופרת אמריקאית מותירה את בעלה וילדיה בבית ונוסעת להילטון בתל אביב, בחיפוש רוחני אחרי שורשים, אלא מה.

זה ספר חכם אך גם משכיל, קצת יותר מדי. הסימבוליקה לפעמים זועקת (הגיבור החליף בטעות את מעילו עם המעיל של אבו מאזן! כולל הטלפון!), יש ניים דרופינג אינטלקטואלי בכמויות, מקפקא ומטה. יש אמרות חז"ל ומדרשי שמות עבריים ומעשיות חסידיות והתבודדות, התגלות בנוסח בת שבע לדוד ואלוזיות רבות אחרות. יש גם המון ציוני שמות כי מדובר בספר של מסע, אבל גם ברצון להפגין בקיאות בגיאוגרפיה הישראלית, בנוף התל אביבי, בבירוקרטיה של קק"ל, באווירה של כל מקום ואתר בארץ הקודש. כל הפולקלור הזה מסופר מנקודת מבטם של אמריקאים אמידים ומקושרים שנמצאים תמיד בשליטה. לפעמים חלה התערערות אין אונים של השליטה הזו, ולפעמים הם מנסים לערער אותה במכוון כדי להשיג איזון אחר. הסופרת עובדת קשה כדי להביא אותם מהמצב הרגיל של שפע וקשרים אל חוסר כל שיאפשר את המשך המסע הרוחני.

שני המספרים הם יהודים שיהדותם חשובה להם אבל חסרי אמונה באל, ובהתאם הם משתדלים רוב הספר למצוא משמעות רוחנית שקשורה ליהדות אבל אינה תפילה או פולחן אמוני ממש. איפה מוצאים את זה? בעיסוק במסורות הלשוניות, בתחושת ההמשכיות, בעלייה לרגל למקומות משמעותיים, בדיאלוג מתמשך עם אנשי רוח יהודיים (ביניהם קפקא הניהיליסט), במפגש עם מדריכים רוחניים שמופיעים ונעלמים. בעיקר, יש פה רצון עז להיות קשורים למשהו גדול מהם, שמתמשך על פני כל הדורות.
"נמשכתי ישר עד השמים. זה לא הפירוש של אקסטזה, כפי שקיבלנו מהיוונים?… אבל ככל שהערצתי אז את היוונים, אני עצמי לעולם לא יכולתי להיות כך, ואם את יהודייה שעומדת במדבר ויוצאת מעצמך לגמרי, נופלת מהסדר הישן, תמיד יהיה משהו אחר, לא?"

הכפילות של שני סיפורים צולבים מוסיפה לספר אבל גם מנפחת אותו, לפעמים ללא סיבה ברורה. הספר היה משיל המון עודף לו הסיפור היה ממוקד בדמות אחת בלבד, ועם קצת פחות קו ישיר לקפקא. סיפור על אפשטיין לבדו, נניח, בלי דמות הסופרת, היה ממוקד ואפקטיבי הרבה יותר, ונכון, הוא היה רחוק עוד יותר מ"רומן אמריקאי גדול", אז מה. גם לסול בלו היו ספרים רזים ומצוינים כמו "תפוס את היום" וכבודם במקומם מונח.

יש בספר תמונות יפות, כמו הוצאת מיטה וריהוט של חדר שלם למדבר. יש גם שילוב של רעיונות יפים, כמו התיאור של ייעור ובירוא יערות במזרח הקדום ובדרום אירופה, והקישור שלו לייעור המסיבי של קק"ל – אין חדש תחת השמש אלא מחזורי נטיעה וכריתה רבים. ולמרות כל ההסתייגויות שלעיל והתחושה שלי שהספר נכתב על בטן מלאה מדי ובמאמץ גדול – הוא מומלץ, בין היתר כי ניקול קראוס חכמה וכך גם העט שלה. היא טווה פרוזה זורמת, רבת חן ומלאת אבחנות דקות. הן שזורות על פני ספר יומרני וגדוש מדי, אבל מצדיקות לגמרי את הקריאה בו.

אחרי הספירה – דורית שילה

"יש ימים שאני פשוט רוצה הביתה ולא יודעת לאן ללכת", זה כנראה משפט מפתח בספר של דורית שילה (היה קשה מאוד לבחור משפט יפה אחד בלבד מתוך הספר הזה, הרצוף ניסוחים מדויקים ופניני שנינה). זה ספר על תלישות, ולא רק בגלל המעבר של המספרת בין פריז ליפו. הספר הזה נודד ובודק כמה אופציות מנוגדות של חיים: שמירה על הגוף או התאכזרות אליו, הולדת ילדים או התרכזות בחיי יצירה, פתיחת תיבות פנדורה משפחתיות או המשך השתיקה והכיסוי. מה עדיף? איזה חיים ראויים לחיותם? ואם נסטה מהמסלול לרגע או לשנה, כמה רע זה יכול להיות? הדוברת בסיפורים היא תמיד מהסוג שמתעקש לגרד את קליפת העולם, לחשוף ולא לטייח. היא עושה זאת בכנות גמורה, בלי זיופים, לפעמים אפילו בהומור עסיסי. ותמיד עם הפרטים הקטנים, צלוחית זיתים, שריטות על דלת המכונית, אופן החלחול של זרע, קרקוש חרוזי העץ של חגורת הנזיר.

למרות שחלק מהסיפורים הכרתי (גם מפטל בין היתר), כמו גם את דורית, ההצבה שלהם זה לצד זה לא משאירה מקום לספק לגבי הקול האופייני והעשיר של הכותבת. המורה שיוצאת לטייל בירושלים עם נזיר פרנציסקני, האישה שנדחית מפני מכוניתו של הבעל, הבת המתגעגעת בכל נובמבר לאביה שמת, הילדה המתחלחלת למשמע סיפורה של לאה אמנו, כולן שלובות זו בזו. כולן פורשות קשת רחבה של חיים מלאי התחבטויות ותשוקה, שלמרות הספק המתמיד מסרבים להשתתק ולו לרגע.

"זאת היא, לא היה לו ספק, זאת הסיטרואן שלו, או זהה לזאת שהיתה שלו, בכל אופן אותו המודל עם מנוע מזארטי. לפתע הרגיש לפיתה חזקה בבית החזה, לרגע נבהל אך מיד נרגע כשהבין שלא היתה זאת לפיתה של לב שכשל, אלא של לב ששב לרצות. הוא רצה שהמכונית תהיה שוב שלו".

סקירת ספרים: "נזירה" של מרקו לודולי, "אחת שאלתי" של משה אופיר

סקירת ספרים, כי אתם לא יכולים רק לכתוב כל היום, תקראו משהו. והפעם שני ספרים שפורשים מערכות יחסים בין אלוהים ואדם.

"נזירה" – מרקו לודולי. תרגום ארנו בר

יחד עם קודמיו, הנובלות "איטליה" ו"ענן", הספר הזה הוא חלק מטרילוגיה. מסיבות כאלה ואחרות הגעתי אליו קודם, ושמחתי על כך.

"אלי, רד-נא אלי כמו נשיקה או גרזן, השמע קול, אני כה בודדה". מתחיל הספר. יש בו נזירה, אמרנטה שמה, שכבר יותר מעשרים שנה חיה באותו מנזר עירוני קטן. תמיד רצתה להקדיש עצמה לחיי תפילה ופרישות למרות שגדלה אצל אם חילונית וצינית. אבל כעת ימיה עוברים, הנזירות במסדר ממשיכות במלאכת יומן והדוברת אתן, אלא שמשהו נפער בה ריק, חלול ומציק.

קול קורא לפטל 8: סוף העולם

העולם המוכר לנו הולך וכלה! קול קורא בהול להירתמות דחופה לכתיבה!

סוף העולם יכול להיות מאורע, אסון, תקופה, מקום גיאוגרפי או החלטה פנימית; טקסט טראגי או קומי, מיואש או מרומז. ובלבד שאלו ייכתבו בשלל סגנונות וז'אנרים של פרוזה, כנהוג בפטל.

והפעם, כמתבקש מן הנושא וצורך השעה האקולוגי, יהיה הגיליון אונליין בלבד ולא ייצא בדפוס.

שלחו אלינו:

ממוארים / סיפורים קצרים / פרגמנטים / מסות / רשימות מסע – עד 1200 מילה לכל היותר.

יתקבלו בברכה – טקסטים העושים שימוש מושכל במדיום המאפשר ומשלבים קישורים, קבצי קול, צבע מלא, אינטראקטיביות או כל אשר תרצו ויהיה לרצון למתכנת הבית.

מה לא לשלוח: שירה, מאמרים וטורי דעה, קלישאות אפוקליפסה.

קראו כאן עוד על פטל. (דפדפו בו בחנות, קנו אותו דיגיטלית – קראו לפני שאתם שולחים).

שלחו את הטקסטים שלכם עד ה-2 במארס 2020 אל המערכת. כי לא נשקע למצולות ולא נעלה בסערה לשום מקום בלי לכתוב על זה משהו.

המענק (סיפור)

"חמישה עשר אלף שקלים!" יוחאי לא ידע את נפשו מרוב שמחה. בערב ההוא, שבו שמע על מענק המועצה, עוד יצא בטיפשותו לשתות משהו והזמין שני חברים לדרינקים על חשבונו. במבט לאחור סלח לעצמו: בכל זאת הבשורה הייתה נהדרת. ספרו השני, שהתבשל במשך שלוש שנים, ייצא סוף סוף לאור! יוחאי מעולם לא הצטיין בהגשת בקשות או בקרבה לצלחת והנה, פעם אחת ייתנו גם לו.

בלב קל התיישב לבדוק את הטפסים למילוי – שום דבר רציני, צריך פשוט למלא פרטים מכל מיני סוגים, לצלם פרטי חשבון בנק, לכלול ארבעה פרקי טקסט לדוגמה לאחר עריכה לשונית, להביא חתימת עו"ד לפני ואחרי קבלת הסכום, להביא חתימת רו"ח על סיכום הקבלות, לצטט שלוש המלצות על פועלו בכתיבה, לשמור קובץ אקסל עם כל ההוצאות, הוכחה ששילם לכל אנשי המקצוע שלקחו חלק ב"מיזם" (כלשון הטופס). זה ספר, אמר לעצמו, זה חתיכת נפש, זה לא "מיזם", אבל שיבושם להם. ממילא יש עוד שנה שלמה עד הזמן שבו הוא חייב להגיש את הטופס האחרון.

קוראים לך אורנה?

בואי נזוז מפה, אמרתי, כולם באים הנה. אבל גם כשעברנו מהמסדרון לחדר והתיישבנו על אחת המיטות, באו כולם בעקבותינו.

"יש לכם סיגריה?"

לא.

"קוראים לך אורנה?"

לא.

"קוראים לך אורנה??"

לא!

רציתי שנהיה לבד עם צערנו, שאוכל לשבת ולשתוק מול אחותי, ששתקה. אבל אי אפשר היה. אולי הוקל לי.

אחד מהם העז והתיישב על המיטה שמולנו.

"אתן דומות", אמר, מחייך. הביט אלי ישירות, לא גרע ממני את עיניו.

יכולתי לזהות את הטיפוס שהיה, על פניו השועליות הנאות. פעם היה ודאי מביט כך באנשים, בנשים, יודע שיש לו כוחות קסם, משתמש בהם במינונים שהחליט. עכשיו היתה זו קרן לא ממוקדת, חסרת תכלית. מה יעשה בכריזמה שלו פה?

טוב ברור, אמרתי, אנחנו אחיות.

"אתן אותו הדבר".

נגיד.

"מה שקורה לה קורה גם לך", אמר.

לא.

"לא!" פסקה אחותי. "מה פתאום?". היא גירדה מתחת לגרב שלה, היכן שהחביאה קודם חפיסת סיגריות.

"שיחקתן יחד…"

לא ענינו לו.

"הייתן קטנות יחד". קולו כמעט נשבר. הוא טווה לעצמו סיפור והמשיך להפליג בו.

הסבתי את ראשי ממנו.

"את צריכה להוציא אותה מפה", אמר לי.

זעם עלה בי וחשבתי מה לענות.

"את צריכה להוציא אותה!"

קודם שיבואו להוציא אותך, אמרתי, אז תדבר. ניסיתי לפגוע במכוון.

"אני? אני לא אוכל כלום, בלי אוכל, רק כדורים". הוא לא נפגע. אבל אז קם והלך משם. נראה שהוא כבר רגיל בפגיעות.