רעמה תספורות גברים

התחושה היתה כאילו כדור עליז קפצץ על שערי והמהם. זה דגדג ולכן צחקקתי בזמן שהגזירובוט שלף תערים קצרים, זרועות מספריים קשות שראיתי במראה, והחל לחדש את התספורת המפוסלת שלי. כבר שנים שהיתה לי כזו: בלורית בהירה המוסטת הצידה וקצוץ מאחור. הוא ידע לשמור על הקו בדיוק נמרץ. ישבתי בדממה כמה דקות, חוששת להזיז את הראש.

"כן, זה בדיוק בשביל תספורות כמו שלך", אמר ימיני. הוא היה ה-ספר הוותיק של השכונה מאז שגדלתי כאן, בתור נערה. למספרה שלו קראו "רעמה תספורות גברים". באתי אליו לא פעם, מפני שעשה תספורות גברים. הוא היחיד שמעולם לא הרים גבה כשביקשתי את הבלורית המפוסלת שלי פעם בחודש וחצי, לא רמז או ניסה לברר אם אני לסבית נניח. עשרים שנה הסתפרתי אצלו. עכשיו ישב מאחור, על אחד מכיסאות ההמתנה, חולצתו הרחבה מכופתרת מעל הכרס, והביט בקדרות. הוא קיבל את הגזירובוט לתקופת התנסות, סיפר לי, מחברה גדולה שנכנסה לפעילות בארץ וחיפשה משובים ממספרות. ואני התלהבתי וביקשתי להתנסות.

"אז עכשיו אתה מובטל", חייכתי.

להמשיך לקרוא

חייה הכפולים. חוד ההווה

בבת אחת הפכתי שתיים, כמו שני קלפים מונחים זה על זה: אני משנים ואני כעת. רק הבוקר, בהליכה היומית עם אוזניות, בשמלה מאמש, הרגשתי בחריפות את חוד ההווה. כל עשב שהבטתי בו נולד מחדש כציץ יפהפה. אבל עכשיו, חצות וחצי, הרגשתי את החפיפה המקבילה. הייתי שני מגנטי פרסומת שנצמדו זה לזה על הדלת, אחד של פיצה במשלוח והשני של פורץ מנעולים. אני שהיא-היא התקפלה על עצמי שממזמן.

העלם שאתי שם לב, חיבק בחום. בהזמנה מלאה. על חזהו הייתי נפרדת, אבל פתוחה. שמחתי על המקום שהוא מקצה לי אצלו, להיות מונחת. לפרוע שיער ודמעות ולצחוק שוב. שקלתי אם לספר לו על חיזיון שני הקלפים – אם לא אספר זה ישאיר אותי נפרדת, ואם אספר זה ירחיק עוד יותר.

לראשונה הבנתי את הסרט ההוא על חייה הכפולים של בחורה שיש לה כפילה מקבילה במזרח אירופה, בלי שתדע. שתיהן חמודות וחיות בבתים נחמדים, מה כבר ההבדל? תמיד חשבתי: איזו פנטזיה מפונקת. אבל עכשיו אני מבינה, אפשר להתנהל חיים שלמים ולטגן חביתות לכולם כשאת כפולה. מקבילה. מפלסת את ההווה שלך, תוך שאת מתייקת את עברך. מתאבלת וגם שוות נפש, חרדה וגם קהויה, מצליחנית קלי-קלות וגם עפר ואפר, בדחנית עולמית וגם ברייה נזירית, מודה על הרגע בזמן שייזכר לתמיד, וגם יודעת כמה חסר ערך הוא. חסרי ערך כולנו. ממש נחוץ לדלל את אוכלוסיית העולם, החלטתי פתאום – אנחנו יותר מדי. כה מיותרים, חשבתי, כה זעירים ומתקוממים. דמיינתי שמונה מיליארד – שישה עשר מיליארד! – זוגות רגליים רזות זעירות בוטשות בכעס, אגרופים קטנטנים מונפים באוויר: הקשיבו לנו! יש ערך לרגע הזה! אבל זה היה רק עוד ניסיון להאזין לניואנס שניסיתי לנסח שעה ארוכה כל כך.

אור ליום רביעי שגרתי

אור ליום רביעי שגרתי בחודש מאי השנה, התעוררה

בן אדם ממין נקבה ששמה כשם הח"מ ובלעה דמעות

ידועות שתי סיבות לבכייה, האחת פתירה והשנייה לא פתירה

הראשונה – על לשונה התגלה פצעון שהציק לה מאוד

יש עוד סיבה כאמור והיא זיכרון קרובתה שגוועה בייסורים וללא מלים

תנני חורף, חשבה, לכסות ולהתכסות, אבל הימים רק הפכו עוד יותר הבילים.

 

משבגר והתמתן הגוף הזה הוא הולך ומתרפט, הולך ומת

שלא יובן אחרת, מה רע לו בעצם למות לפעמים

מצטרף באחת אל בנות המשפחה המנוחות שיושבות במטבח ללהט

רביכות ובלילות ועיסות בסירים וקערות, גם לזה ייקרא חיים

יתקפנו הקץ בקלות, מי ייתן, אך בינתיים נגזר שנזיע על סדין מקומט עוד ועוד מלים.

פטל 2 "אסור" לקריאה חופשית + עדכון שבוע הספר 2019

לקראת שבוע הספר 2019 עולה אסופת פטל 2 "אסור" לאינטרנט לקריאה חופשית. כן, מתנה!

זה אחד הגיליונות המרתקים והעשירים של פטל, שעליו כתבה המבקרת תלמה אדמון "מרגש, עמוס כוכבים ומעורר השראה", וגם "מעודד להיווכח שהעברית כאן היא כלי עשיר ונינוח, נטול פחד מפני דעת קהל". כאן ניתן לקרוא את הביקורת המהללת של אדמון, שכוללת גם ממואר שכתבה בהשראת הגיליון.

 

 

בין היתר תמצאו באסופה הזו:

סיפור של הסופר, המחזאי והבמאי המנוח יוסף מונדי, ממואר שנותר רענן וממזרי גם היום.

הדפסה מחודשת לסיפורו הראשון של התסריטאי חגי לוי – שנכתב ב-1985, במסגרת סדנת כתיבה של דוד גרוסמן.

דברים שכתב יונתן הירשפלד לזכר ההיסטוריון בעז נוימן ז"ל.

ממואר שרשמתי מפיו של המוזיקאי שלמה בר, המדבר על הלחנה בתוך כללים דתיים ומוזיקליים.

טקסט וידויי שובר לב של טלי לטוביצקי היקרה (שנפטרה מאז) על ההתמודדות עם מחלתה.

ועוד שפעת ממוארים יפהפיים, כל אחד בקולו ובסגנונו:

שולמית אפפל על וידויים אישיים בגינת משחקים, שרי שביט על מפגש אינטימי עם חבר ילדות, יוסי קליין על ציור דמויות ברכבת התחתית בניו יורק,  בלה שייר על ילדה המגלה בעצמה פגם מטריד, לי ממן על איסורי ילדות המקרינים אל הבגרות, יגאל סרנה על התנסויות מיניות מוקדמות, יהודה גזבר על מפגש דתי-חילוני המתחיל במכבסה, גלית דהן קרליבך על תכנית פריצה של ילדים לכלא עכו, דוד מרחב על חברות עם משורר חרדי, אביבית משמרי על תככים בבית מלון באירופה, שמעון מרמלשטיין על סב העושה נפלאות, ויוני רז פורטוגלי על שכן תמהוני בבית משותף.

הגיליון הזה, שיצא באביב 2016, כבר לא זמין בחנויות הנייר. כאן תוכלו לקרוא / להוריד אותו כקובץ פי.די.אף.

 

ואם כבר נתכנסנו:

השנה לא יוצב דוכן "פטל" בכיכר רבין, מסיבות שקשורות לעומס. עם זאת, אסופות "פטל" צפויות להימכר ביריד הספרים העצמאי (והמבורך) בטבעון – בין התאריכים 16-20 ביוני. פרטים נוספים כאן.

חג שמח וקריאה נעימה!

"הנפש קמה באמצע הלילה" להורדה חופשית

עדכון: הנה גם גרסת פי.די.אף, לטובת המתקשים בהורדה של תוכנת קריאה דיגיטלית.

פעם כתבתי ספר שלם על שברונות לב ועל התאוששות מהם; אפילו הוצאתי אותו לאור. קראו לו "הנפש קמה באמצע הלילה" והוא התחיל מקטעי בלוג שנכתבו ממש כאן, ואפשר לי לחקור את הקריסה, את הדכדוך, את ההתרחקות הכפויה והרצונית מהעולם. חיי האישיים עברו הרבה מאז והשתנו מאוד, וטוב שכך, אבל לא מזמן עלעלתי שוב בספר הזה ונתקפתי רעד קל. רעד של מפגש מזכך ומצרף עם אמת רגשית עזה ועם התרסה בודדת. איך העזתי את כל זאת?

לקראת יום ההולדת שלי (חמישים ואחת! כל מה שסיפרו לכם לא נכון, החיים מתחילים בעוד שנה שנתיים) אני משחררת כאן בשמחה את "הנפש קמה באמצע הלילה" להורדה חופשית. וכולי תקווה שהקוראים (וכנראה הקוראות) יעברו אתו באש הצורפת עד כדי זיכוך.

תודה (שוב) לעורך הספר, דרור בורשטיין, ולעורכת הלשונית והמו"לית שלו, שרון אלמוג, שנתנה לספר הזדמנות ב"בוקסילה", ועל הדרך הפכה לחברה יקרה ולשותפה מקצועית. ותודה גם לאהובי שסייע בשפצורים הנדרשים (ובקיצורים קלילים) בפורמט האי-פאב.

אפשר להוריד את "הנפש קמה באמצע הלילה" אם לוחצים כאן. 

לא כיפה ולא ברזל

העולם חייב כל כך הרבה לנביאים כושלים, אמר חגי לעצמו. תמיד שמר את כל הקישורים לכתבות ולראיונות עם המהנדס הצבאי ההוא שטען, בדעת מיעוט, שכיפת ברזל לא קיימת כלל. בשיער לבן מסורק לאחור ישב האיש המלומד באולפני טלוויזיה וטען שהמערכת היקרה, מצילת החיים, היא רק אחיזת עיניים ישראלית-אמריקאית. חגי נהג לצפות, להריץ אחורה ולצפות שוב, להתעכב על משפטים מסוימים. למנות את הפעמים שבהם אמר האיש "פייק" או "פיקציה" או "נדמה לך". הטילים והיירוטים מול עיניו והוא ממשיך לדבר.

עד לא מזמן חגי יכול היה להרצות על כל זה למלי, שישבה בעיניים משועשעות ושאלה פה ושם. עכשיו כבר לא – הקיץ ראה חיכוכים אינסופיים שלהם, השתפכויות זעם שנגמרו בכל פעם בדמעות של שניהם ובחיבוק משותף, נרעד, של תופסי מחסה. אחר כך היו הולכים להתקלח לפי תור ואז יושבים, כמעט רגועים, על הרצפה, מדברים בשקט – למרות זוועת המריבה עדיין היה צורך לתכנן מי עובר בחנות להביא מצרכים דחופים, ובכלל כיוון שכל אפשרות אחרת גרמה מידית לתחושת מחנק ומועקה, אולי ינסו שוב להמשיך הלאה. בסוף עוד נשרוד את החורף, חשב חגי, כי הכירו בסוף פברואר כששניהם התכוננו לנסיעה לחרמון. כשמלי אמרה "אם אני אסע השנה" ותיקנה ל"אם ניסע, אנחנו נוסעים, כן?", חשב לעצמו שהוא חייב לתת למלי לפחות את סוף החורף הזה, שיום השנה לא יהפוך ליום הזיכרון, ואמר "בסדר".

להמשיך לקרוא

פטל 7 יצא לאור – "גברים" (פוסט מתעדכן בביקורות והמלצות)

סקירות והמלצות על האסופה (מתעדכן):

"אסופה מרתקת.. מפה חכמה ונועזת של הגבריות הישראלית לאורך השנים, מעשרות נקודות מבט" – ביקורת והמלצה חמה של אלעד בר-נוי ב"בלייזר", מאי 2019.

"טקסטים מדהימים ביופיים… קריאתם חושפת כאב, עוצמה והתמודדות עם הסטיגמה הגברית" – בלוגרית הספרים עדי דקל בהמלצה חמה.

"נקמתו העלובה של זכר הביתא" – ראיון אתי בתכנית "מה שכרוך" של "כאן" (עם מיה סלע ויובל אביבי). מתחיל מדקה 13:10.

המלצה חמה במדור הספרות של "ישראל היום" – "אסופה מגוונת ומעניינת, שאין בה תחושת חזרה או מיצוי… ייצוגי הגברים העולים מן הסיפורים והממוארים שבקובץ הם מורכבים, מעוררים בקורא קשת של תחושות, ומרתקים דווקא כשהם מתארים רגעי חיים פחות פוטוגניים. מה שבחיים פחות יפה ובוהק, בספרות לעיתים זוהר למרחוק".

"יש כמה יצירות יפהפיות ממש בגיליון החדש של 'פטל'… אני כותבת על כך כאן כקוראת נלהבת ופשוט ממליצה לרכוש עותק ולקרוא" – המלצה חמה של הסופרת והמסאית ארנה קזין.

"הנה שוב אוסף פטל מוצלח ומגוון!" – סקירה והמלצה חמה של בלוגרית הספרות אילנה בטאן.

"גברים, רבותי, גברים" – סקירה והמלצה של בלוגר הספרות בעז זלמנוביץ'.

"כתבי העת הספרותיים נמצאים בפריחה יוצאת דופן" – סקירה זריזה ב"גלריה" של "הארץ".

לקריאת הסיפור של שני פוקר מתוך האסופה, שפורסם ב-YNet.

לקריאת הסיפור של יואב כ"ץ, שפורסם ב"מאקו".

לקריאת הסיפור של חגית שורש, שפורסם ב"אלכסון". 

*

ישראלי מצוי יוצא לחסל את השחקן הנערץ על אשתו; שיחת כלה ושושבינות רגע לפני חתונה; בן מתעד את ימי אביו האחרונים; נערת אולפנא מתפכחת מאהבה אובססיבית; מכתב גלוי של בת לאב עריץ; יזם שעשה אקזיט חוגג בדרך לא צפויה; מגע מחודש בשמיכה הנושאת כאבים ישנים; מסע לארץ אחרת בעקבות אהובת נעורים, גבר זערורי המאוחסן בתוך מזוודה. אלה הם רק חלק מנושאי הסיפורים באסופה השביעית במספר של "פטל", שבמרכזה המין הגברי.

משתתפי האסופה, הכוללת 26 סופרים וכותבים:

אביגדור המאירי, אהוד פירר, אורית זמיר, איריס אליה כהן, איתי דרור, דורון שנער, זאב סמילנסקי, חגית שורש, חיה משב, יואב כ"ץ, לאון פרנקו, משה עזוז, נחמי דרימר, נטעלי גבירץ, ניצן ויסמן, נמרוד שיין, ספי שיבק, עדנה שמש, ענת לב אדלר, עינת ויינבוים, רונת רפ, שועי רז, שני פוקר, שרית אלקון, תמי לימון, תמר מור סלע.

להמשיך לקרוא

טוויג נגד תפוד

עם השנים למדתי לנקום בדהרה, נחוש כמו יד הנפץ. למדתי שעל הנקמה להיות עניינית תמיד. אסור שתהיה כל הנאה בה – ברגע שהושלמה אני שוכח. אין שם השפלה ולא סאדיזם, אלא התחושה המתוקה מכולן: הפריבילגיה לא לחשוב עוד לעולם על הצד השני. כי מרגע שהצדק הושב על כנו, אפשר להפסיק לנטור טינה ולעבור הלאה. אני כבר בן חמישים וחמש וזה לא צחוק – אם לא עוברים הלאה חוטפים התקף לב.

בדיוק כדי לנקום התקשר אלי טוויג, שלא פגשתי שנים. סיפר שהוא שוכב בבית חולים כבר ארבעה ימים בגלל זיהום בחניכיים. חטיף צ'יפס תעשייתי נתקע לו, עם שפיץ דוקרני במיוחד, בחניכיים שהיו מודלקים כבר קודם כנראה, ולכן רגישים ונפוחים. מכאן זה המשיך לזיהום שלא טופל, ולאשפוז, ולניתוח להוצאת רסיס של תפוח אדמה מעובד ומומלח מתוך הפצע שהחל להגליד כבר. כל זה כאב מאוד לטוויג וגם חרה לו, אבל לא היה עם מי לדבר: חברת החטיפים התנערה מהאופן ה"אגרסיבי" שבו, לדבריה, צרך את המוצר, ובסניף הסופר טענו שהקבלה מטושטשת.

להמשיך לקרוא

חצי פגישה, כמו שזה בא

הבן הצעיר מוחה ובצדק, כואב לו, וחוץ מלאחוז בידו אני לא מתכוונת לעשות דבר. תסמוך, תפתח, תגיד תודה שזה לא כואב עוד יותר. תדמיין שאתה מהדור שלי, שאמר תודה בכל פעם שיצא מדלת המרפאה בלי שעבדו עליו. זה הזמן לסגור ולהתבצר מולו, לתת אהבה קשוחה, כי אם לא יבוצע הטיפול שלו יהיה פה רע ומר עוד יותר. תתחיל לשתף פעולה, אומר הרופא, ככל שתהיה יותר בשקט ככה יהיה יותר קל לכולם. אבל הצעיר רק ממשיך להתקומם, איה-איה-איה, מסמן שרוצה להגיד משהו, וכל מה שהוא רוצה להגיד זה שיתנו לו להגיד. ההתרסה שלו היא-הוא, ההבנה שלו שיש אי-הבנה ענקית ובגללה הכאב הזה קיים, ההבנה הזו היא העולם, היא עצמיותו, הוא לא מסכים בשום פנים, הוא לא אחד שיתיישר לפי המתווה המדיקלי ואין בזה כל פלא. היה אפשר לחשוב שזה יפרוט אצלי על מיתרים כואבים אבל לא, אני מסכימה לגמרי עם הרופא ולכן אני אוחזת בידו של הילד ואומרת לו: שששש, למה לא נגמור עם זה כבר.

להמשיך לקרוא

צעצועוני

זה לא טכנאי השירות הראשון וגם לא החמישי שמגיע הנה, כולו צמא לריגושים אחרי ששמע אותי אומרת בטלפון "תעלה, ייקח לי שנייה כי אני בפיג'מה". לוקח להם רגע להבין שלא מדובר בבייבי-דול מפתה, אלא במדים הייצוגיים של העובדים מהבית, כולל אנפילאות והכל.

נשמתי לרווחה כשהטכנאי סיים והלך, היה יום מתיש, לפחות מכונת הכביסה פועלת עכשיו. הילד ישב בסלון כרגיל, מבטו קורן באור הטאבלט שלו. בלי להביט בי החל להשמיע קולות שמזכירים פקס ישן. "אגרררר שצצצצ פפפפפפפפ".

"חמודי, הכל בסדר?"

"כן!", אמר כמי שנתפס בקלקלתו, "זה צצועוני".

"מי? צעצועוני?"

"כן, הוא חבר שלי".

"איפה הוא, מותק? בצ'אט"

"לא, פה, תראי".

עיניו היו ממוקדות במסך. אבל המסך הראה את המשחק המוכר והקבוע שלו, שאליו מכורים כל ילדי הכיתה.

"יופי חמוד".

"הוא בא אלי לפעמים", חזר הילד, מבטו מקובע. "הוא רוצה להגיד לי דברים".

"איזה דברים מותק?"

הוא הסב אלי את ראשו לאט. "זה סוד שלי ושלו".

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: