סקירת ספרים: "הצל" של אדלברט פון שאמיסו, "2007" של קובי עובדיה

שני וידויים טוטאליים של מספרים, אחד שמשתוקק לצל ואחד שמנסה להשתחרר מצל כבד.

 

הצל, או המעשה המופלא בפטר שלמיל – אדלברט פון שאמיסו  (תרגום אילנה המרמן)

סיפור בן 80 עמודים קטנטנים שנכתב ב-1813, בתקופה של סיפורי הופמן. והוא למעשה וידוי ארוך במיטב המסורת שגם "פרנקנשטיין" מהדהד אותה: סיפור של מספר למוד זוועות וסבל, שמנסה להצדיק את עצמו ולהסביר מאיפה התחיל הכשל של חייו. בראשית הסיפור פטר שלמיל פוגש אדם אפור למראה שמסוגל לחולל קסמים, ומסכים לעשות אתו עסקה – מסירת הצל של פטר תמורת חריט שמוציא מתוכו אין סוף מטבעות זהב.

הסוד גורם לחשד, להתבודדות, אבל הוא לא יכול לעצור בעצמו מלהתאהב, וההתעקשות ללכת אחרי האשליה שניתן לממש את האהבה הזו היא שמפילה אותו אפילו מהסטטוס קוו הסביר (בדידות, משרתים נאמנים וחיי נוחות) שהצליח ליצור. הניסיונות לחיות רק בלילה, ללכת במקומות סגורים, לא צולחים והוא מובל מדחי אל דחי (כמו גיבור המעשייה של אנדרסן "הצל"), עד שהוא מוצא עצמו מנודה ומודח.

להמשיך לקרוא

יוריס

 

Today is gonna be the day

That they're gonna throw it back to you

 

בתוך השאון המתמשך של תחנת רכבת השלום האזנתי לשיר הזה שוב ושוב, לחסום את רעש הסביבה. "25 שנה לאלבום "Definitely maybe, הכריזה מודעה באפליקציה.

איך כל כך מזמן? לפני 25 שנה נתתי את הדיסק הזה במתנה ליוריס. היינו בדיוק אחרי סיור בפינת החי של חוות הגמילה, יוריס נתן לארנבים ארוחת ערב וכששלפתי מהתיק את Definitely maybe נראה היה שאין מתנה מתבקשת מזו. הפופ הכריזמטי שאואזיס הוציאו לעולם באותה שנה היה מהסוג שמציל, אם לא את נשמתכם אז לפחות כל ערב גרוע. ויוריס היה ודאי אחד שעוזר להציל, בהיר גבוה ורב חן, פותר בחיוך כל מבוכה חברתית, מאריך בהסברים לבביים, מחבק במחוות תיאטרליות.

להמשיך לקרוא

הזיהוי הפתאומי. פתק ועליו מתכון

מערכת יחסים לא מסתיימת עם מותו של אחד הצדדים. היא נמשכת מול הצד השני, ואף בדיאלוג. המתים לא מבקרים ולא מדברים, כמובן – מספיקות להם מחוות שמגיחות מעצמן. פתק נשכח שהתגלה ועליו מתכון, הדמיון הקבוע במנשך השיניים, בצורת הלסת. או תוך כדי רביצה על ספה, הזיהוי הפתאומי של פיקת הברך שלך, ההבנה שהיא זהה לשלה. כבר קשה לדעת מי היתה באמת: הדמות הקטנה, החיוורת, הזכורה כעת ביותר, צפה במיטתה ולידה נעלי בית, או אשת החיל שהיתה בשיאה. האם הגעגוע נוטה לאמא או לרעיון של אמא? והמאכל ההוא שנרשם באותו פתק, האם להכינו, האם יהיה לו טעם דומה, לשם מה להשתדל? נזוז הלאה. אין כללי אצבע לשיחה שלאחר המוות, המתים לא מתעקשים, ולכן אפשר להחליט לקיים אותה רק לפרקים ובחלקים. כעת למשל אנוח.

סקירת ספרים: "סיפורים גרינלנדיים", הנרי רינק; "זיכרון הגוף", אחלאם מסתע'אנמי

משני מדבריות בשני קצות העולם, ספר בוער וספר צונן.

סיפורים גרינלנדיים, הנרי רינק

הנה תזכורת נפלאה לעוצמת הקסם של תרבות רחוקה. נכון שהיום בעידן המידע יש לילדים חלונות רבים יותר למראות עולם אחרים, אבל הם תמיד מלווים בתזזית האינטרנטית. הספר הקטן והשקט הזה, המופק ומעוצב לעילא, מאפשר לצלול בשקט לים הקפוא של האינואיט, מאות שנים לפני שטראמפ ניסה לקנות את האי גרינלנד, ולהתרחק ריחוק בריא מכאן ועכשיו.

הנרי רינק היה גיאוגרף וגיאולוג דני שליקט באופן שיטתי סיפורים של בני האינואיט. לא פחות מ-150 סיפורים כאלה פורסמו בספרו, שיצא ב-1875 והנציח מורשת של תרבות שהחלה לדעוך. מתוך רישומיו לוקטו ותורגמו לעברית ארבעה סיפורים, והם מובאים כאן לצד מונחים מבארים ואיורים יפהפיים של אוריין שביט.

להמשיך לקרוא

סקירות ספרים: "אווזים של עלית קרפ, "הספר השחור" של נחמי דרימר

שני ספרי מקור, ביכורים, שניהם מתקיימים בעולם שמשלב מציאות ואגדה ללא הפרד.

אווזים, רשמי מסע בשוודיה – עלית קרפ

הפתעה היתה לפתוח את הספרון הזה, שהוא בעצם חוברת זעירת ממדים, ולהיווכח ביכולת שליטה מזהירה של הכותבת במלאכת הסיפור. ארבע המעשיות הפותחות את הספר הזה מוהלות יותר מקורטוב של פנטזיה אל תוך מציאות החיים בשוודיה, מקומותיה ואנשיה. בסיפור הראשון מתרחש מפגש מלא ארוס של הדוברת עם הנער נילס שכולל ביקור בגן החיות השוודי, נשיכה של אריה ים ודרשה בכנסייה לותרנית. בסיפור השני מככבת עוגה שנאפית בדחילו ורחימו לכבוד חתונתה של הנסיכה ויקטוריה, ומובלת אליה על פני הארץ מכפר נידח.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: מאיפה צצו הילדים, מוזיאון הנשמות הספרותיות, הקמצן, תרגילים בפרידה

עוד דף מיומן הקריאה שלי, יבול השבועיים האחרונים.

מאיפה צצו הילדים – אנדרס בארבה

"הנטייה להאמין בקסמים פועלת כמו אהבה: מי שחושב שהוא מאמין, או שהוא מאוהב, אכן מאמין, אכן מאוהב, ומי שמטיל ספק ברגשותיו מונע את היווצרותם של אותם רגשות בדיוק – פרדוקס שתמיד משאיר אותנו לבד עם השאלה למה היינו הופכים אילו הרשינו לעצמנו להאמין."
זה לא ספר על ילדים במצוקה וגם לא על קסמי הילדות. הוא עוסק בסוגסטיה המונית, בשקרים לבנים ושחורים, בשפה שבורה שמתנתקת מן המילים. הוא מתאר מצב בלתי נסבל שבו מקבלי ההחלטות מרסנים את הצורך הבוער לעשות משהו, מכיוון שפשוט אינם יודעים מה לעשות; במצב כזה, תבונת הקולקטיב לפעמים מתגבשת לחוסר פשר מסוכסך ולפעמים מזיקה ללא תיקון. 32 ילדים מופיעים בעיירה ארגנטינאית נידחת, דלה, מוכת חום ולחות בלתי אפשריים, ומתהלכים בתוכה כמו פצצות מתקתקות. האיום שהם מגלמים נראה בהתחלה כחשש מטופש, אחר כך הוא בלתי נסבל, ולבסוף שובר לב. הסיום חסר הסבר ובה בעת נורא ויפהפה, כמו שפתם הבלתי מובנת של 32 הילדים.
הגיבור, עובד רווחה שכמו שאר בני העיירה לא הצליח להבין בזמן כיצד ומתי לפעול, מספר את הסיפור ממרחק שנים רבות ומקרי מוות רבים (זה לא ספוילר). הפצעים כבר התאחו לכאורה, אבל אשמתו עדיין קיימת. ומשך כל הזמן שחלף, הוא אומר, "מלמולי השיחות והסודות של ה-32 עדיין רוחשים תחתינו".

ספר מצוין ומטריד.

מוזיאון הנשמות הספרותיות – ג'ון קונולי

אני מאוד בעד הוצאת טרה, שפועלת בעיקר בדיגיטלי ומתמקדת במדע בדיוני ופנטזיה. כאן הם בחרו לתרגם שעשוע ספרותי אנין, שבו גיבור חובב ספר נתקל פנים אל פנים בדמותה של אישה המזכירה את אנה קרנינה. לאחר שהוא מגלה מאין באה, הגבול בין ספרות למציאות הולך ומיטשטש. המשך הסיפור דומה פחות לעלילה ויותר לתרגיל מחשבתי מפורט, אבל יענג תולעי ספרים, במיוחד את אלה הנוטים לקלאסיקות. בעיקר בשל העובדה שהסיפור נכתב ב-2014 ובכל זאת לבוש מחלצות של סוף המאה ה-19, מחלצות נאות במיוחד, יש לציין.

הקמצן – מולייר (בתרגום אהוד מנור)

סימטריה מושלמת מתגלה בעיקר בקומדיות או בטרגדיות, ובקומדיה הזו הסימטריה זוהרת בעוז, מבליטה ניגודים מכל סוג אפשרי: צעירים מול קשישים, צייתנים מול סוררים, בוגדנים מול נותני אמון, אוהבי אמת מול אינטרסנטים, וכמובן בעלי הון מול מעוטי היכולת. כמו בסחרחרה חגים כולם, משנים מיקום ומעמד, מעמידים פנים וחושפים את ההסוואה (עד הסוף המזורז מדי).
למעשה גיבור המחזה אינו כסף אלא המניפולציות שעושים בשמו – ללא הרף מקשטים את המציאות בהררי מלים שמטרתן לשכנע, ממש כפי שהקמצן מנסה להסתיר חור במכנסי המשרת שלו. מסיבה זו, למרות הרפגון ושלל הדמויות העסיסיות, הגיבורה האמיתית של המחזה היא אשת התחבולות פרוזין. זו שעוברת צד כשמתאים לה אבל באורח פלא גם נאמנה לצו לבה. "אתה יודע שבעולם הזה צריך קצת שכל או נס בשביל להתפרנס", היא מסבירה. "אלוהים לא העניק לאנשים כמוני מקורות הכנסה מלבד תחבולות ומזימות".

תרגילים בפרידה – תמר פייקס

"היום אמא ואני לא התראינו… בבוקר שוחחנו בטלפון שיחה רגילה. אני מתכננת לבוא מחר בבוקר, בהפסקת עשר של העבודה, ולאכול איתה קרואסון". טקסט שכולו הליכה על קצות האצבעות בעקבות מקרי מוות במשפחה – אמה של הכותבת שכלה במשך השנים בעל ושלושה ילדים בנסיבות שונות, ונותרה לה רק הבת, הרושמת ומתעדת. עצם הכתיבה היא ההתכוננות לקראת פרידה – הנצחה הדרגתית, לשם שינוי, לאחר כל המיתות הפתאומיות.
אחרי המידע המוקדם הזה פותחים את הספר ומצפים לזעקות שבר או לדממה מקפיאה, אבל נתקלים בפירוט של הליכה יחדיו לקניון, בחירת בגדים, שיחות טלפון תכופות, הצטננויות הנכדים. בשלב מסוים עולה השאלה: האם לשים את התותים על השמנת או ההפך? כי אלה בעצם החיים במילואם, ולהיצמד ליומיום המשותף פירושו לסרב לאבד זו את זו. רק על רקע זה אפשר לעסוק, זעיר פה זעיר שם, בחשבונות נפש, ולתת פה דובר לרגשות ולזיכרונות.
"עכשיו, כשהיא זקנה, היא רוצה שאהיה נושאת כלים של חלק מהסבל", כותבת המספרת. רק התחלתי לקרוא את הספר הזה, וייתכן שדעתי תשתנה בהמשך. אבל הוא מלמד הרבה מאוד על הדרכים המוצלחות לחמוק מפאתוס.

סקירת ספרים: הטעות / לבד על מאדים / כתונת משחק

מפנה את שולחן הקפה (גם לספרים דיגיטליים יש שולחן קפה) וכותבת בקצרה על שלושה ספרים שקראתי לאחרונה.

הטעות / אנדוניס סמראקיס

העלילה פשוטה: אדם נעצר, טוען לחפותו, ושני אנשי השירות החשאי שמחזיקים בו נחושים להוכיח את אשמתו. אבל הספר הזה הולך ומתקלף, צורה לצד תוכן, בכרונולוגיה הבנויה רבדים-רבדים של מספרים מתחלפים, בגוף שלישי ובגוף ראשון. התחלופה והגרסאות החופפות חלקית דורשות מהקורא לבדוק שוב: רגע, מי אמר את זה, משרת המשטר או המתנגד לו? השאלה משרתת בדיוק את נקודות הדמיון בין שניהם. למרות שבספר שלוש דמויות עיקריות, יש בו רק שני מספרים – למנג'ר, מפקדו של החוקר, הדומיננטי מאוד בסיפור, אין כאן מונולוגים בגוף ראשון. מי שיוצר את הדיבור הם השניים המקבילים, החוקר והעציר. ומתוך הדיאלוג שביניהם, ככל שחולף הזמן בעלילה מה שאנחנו חושבים עליהם מתהפך פעם ופעמיים.

הטעות שבשמו של הספר מתחוורת בכל המישורים: בתכנית החקירה, בתקוותיו של העציר, בהנחות המוקדמות של הממונים על טבע האדם, בניסיון של הפקודים להיות מי שאינו אתה; בהסתרה הכפויה, בנאמנות השגויה. כל זה ארוג באריג מותח מאוד ומתובל באבסורד בריא ובאהבת חיים עזה. הלב נכמר ומתכווץ חליפות, מתרגש ומצווה על עצמו להפסיק לקוות, בעת ובעונה אחת. ספר מופת, מהסוג שנוטה להיכתב במדינות טוטליטריות שבהן המדינה והנפש נתונות במלחציים גדולים. אחפש עוד ספרות יוונית חדשה.

  להמשיך לקרוא

הזהרור

הזהרור שריחף מול עיני התברר כעכביש. זעיר ועקשני טווה את דרכה מטה מן התקרה, וכעת עמד באוויר ליד שולחן העבודה שלי. שום טרף לא נראה באופק. שלחתי אצבע, רק לוודא שאכן קור שקוף מחזיק אותו שם; אבל ברגע שנגעתי העכביש כבר צלל, אבוד, עם קור קרוע, ונצמד לאצבעי. ניסיתי לנער אותו – במחי תנועה הפך מידידי-לבריאה, מבן ברית לשקט של החדר, לכדי רמש שאני מוחצת כמעט. וכדי לא למחוץ אותו ניערתי את ידי שוב ושוב. קמתי והלכתי אל החלון הפתוח ושלחתי את כף ידי אל החוץ, שיתעופף. מה שנטווה, דקיק ושתקני, לא מכריז על עצמו עד שאתם מנסים לבדוק את הקור המחזיק אותו. או אז, לפי גודל הכאב, כבר תדעו.

ליטוף ראשון (טיוטת סיפור)

זה בסך הכל גרפולוגיה, מדע-בכאילו, שיטה יומרנית לקרוא את תווי אופיו של אדם לפי כתב ידו. זה מטומטם! התרגזתי יותר ויותר אבל המשכתי לכתוב על הדף. לטובת הבדיקה שביקשו. כן, רציתי מאוד להתקבל כמתנדבת בעמותת "ליטוף ראשון". עמותה שקמה מתוך דאגה לתינוקות שננטשו בבתי החולים, ומביאה אל מיטותיהם מבוגרים שיחבקו ויערסלו אותם, עד שימצאו בית חם.

בשביל מה הייתי צריכה את זה? יש לי כבר שני ילדים, אמנם שניהם גדלו מהר מדי, רחוק מדי, ובכל זאת הקטן שבהם עדיין מסכים לפעמים להתכרבל אתי כמו פעוט. ובכל זאת סיפורם של התינוקות שהוריהם לא רצו בהם נגע כל כך ללבי, שבלילות הייתי חולמת לפעמים על תינוק קטן המונח בזרועותיי. תינוק גנרי שדומה קצת לתינוק מאימאג' בנק, אבל פרט מטריד חבוי בו – מחלה נסתרת, מום בלב או כתם לידה מוזר שהוריו שטופי הדעות הקדומות מפרשים כקללה כלשהי. למה שלא כולם יחבקו את ילדיהם וזהו? חשבתי. למה למנוע, לחסוך? התינוק רוצה מגע והוא חסר אותו ואני כאן.

כתבתי וכתבתי ומילאתי חצי עמוד כפי שביקשו, אבל הייתי צריכה לדעת שלא אתקבל. ובאמת לא התקבלתי. זה היה עלבון קשה: בהתחלה, מיד לאחר מילוי הטפסים הראשוני, הם עוד התקשרו והזמינו אותי בחום לשלוח אליהם דף נייר כתוב בכתב ידי לבדיקה הגרפולוגית. ואילו לאחר הבדיקה הגרפולוגית עברו שבועיים עד שהגיע מייל, קצר אך חותך: "לצערנו… עקב ריבוי המתנדבים…" וכולי וכולי.

חשבתי: האם לא ידעו שבועיים לפני כן שיש ריבוי מתנדבים? הם ידעו. אם יש סיבה אחרת, אמיתית, האם יודיעו לי אותה? (את בלתי אחראית! את פסיכופטית! את רוצחת בהמתנה!). ודאי שלא. המסקנה ההגיונית היחידה היתה שכתב ידי הכשיל אותי. יש לי כמסתבר כתב יד של מישהי שלא ימסרו לידה תינוק בן יומו. כן, הסירוב של "ליטוף ראשון" היה מעליב. מקומם. לא סיפרתי לאיש והלכתי עם זה בבטן כמה זמן.

להמשיך לקרוא

רעמה תספורות גברים

התחושה היתה כאילו כדור עליז קפצץ על שערי והמהם. זה דגדג ולכן צחקקתי בזמן שהגזירובוט שלף תערים קצרים, זרועות מספריים קשות שראיתי במראה, והחל לחדש את התספורת המפוסלת שלי. כבר שנים שהיתה לי כזו: בלורית בהירה המוסטת הצידה וקצוץ מאחור. הוא ידע לשמור על הקו בדיוק נמרץ. ישבתי בדממה כמה דקות, חוששת להזיז את הראש.

"כן, זה בדיוק בשביל תספורות כמו שלך", אמר ימיני. הוא היה ה-ספר הוותיק של השכונה מאז שגדלתי כאן, בתור נערה. למספרה שלו קראו "רעמה תספורות גברים". באתי אליו לא פעם, מפני שעשה תספורות גברים. הוא היחיד שמעולם לא הרים גבה כשביקשתי את הבלורית המפוסלת שלי פעם בחודש וחצי, לא רמז או ניסה לברר אם אני לסבית נניח. עשרים שנה הסתפרתי אצלו. עכשיו ישב מאחור, על אחד מכיסאות ההמתנה, חולצתו הרחבה מכופתרת מעל הכרס, והביט בקדרות. הוא קיבל את הגזירובוט לתקופת התנסות, סיפר לי, מחברה גדולה שנכנסה לפעילות בארץ וחיפשה משובים ממספרות. ואני התלהבתי וביקשתי להתנסות.

"אז עכשיו אתה מובטל", חייכתי.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: