מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב

מיד אחרי ההלוויה חזרנו שוב. ושימות מי שאומר שלא אהבנו מספיק את דוד יחיאל. חיבבנו אותו מאוד. קשה היה לא לחבב את העיראקי הזקן שהיה מתלונן כל הזמן על ריח של חמאה צהובה.

בהלוויה עוד תמכנו, נרי ואני, באמותינו, האחיות המתאבלות. ויחד אתן גם המשכנו משם לבית של דוד יחיאל, שם ישבה דודה שרה וסודה היתה על כל הסנטר שלה. פני ירח רטובות מכוס סודה קריסטל שנמזגה בידיים רועדות ונשפכה על חולצתה. היא לא טרחה לנגב וישבה כך, מול המאוורר, סיפרה לכולם כל מה שנכתב בתיק הרפואי של יחיאל. רק אז למדתי שהיא מתנגדת לתרומת איברים, וששלחה את אחותה, אמא שלי, לחדר המתים, להרים את עפעפיו של המנוח ולבדוק שקרניות עיניו עודן במקום. "אחת – יש", הדגימה הרמת עפעף. "שנייה – יש", סימנה בידיה, מוחה סוף סוף את סנטרה, "רק אז נרגענו". כן, אמא שלי הלכה ובדקה קרניות, בחיים לא הייתי חושבת, אבל היא שיתפה פעולה ואולי גם יזמה. ביחד הן צוות מנצח.

שאר האיברים של הדוד לא צלחו לתרומה – ניזוקו מדי. שרה ישבה ופירטה מה הוציאו לו ומתי ובאיזה משלושת בתי החולים ביניהם התגלגל – "זרקו אותו!" – בוצעה כל פרוצדורה. בשלב מסוים הודו הרופאים שאין עוד מה לעשות, אבל המליצו בחום להוציא עוד ועוד חלקים מהמעי בנוסף לטחול וללבלב ולבסוף שכב שם דוד יחיאל, כל גופו מרוקן ושקיות אוספות אותו פנימה והחוצה לכדי יונק מתפקד, וחדל להתלונן.

ישבנו והקשבנו לצידוקים של שרה על כך שחתמה על כל מסמכי הניתוחים האלה. נרי אכל ערגליות ודובשניות וקרקר זהב, תמיד הוא גרגרן כזה, בן דודי הכרסתני, ועכשיו היה עוד יותר רעבתן, בגלל השכול המשפחתי החדש. ילדיו עדיין היו בגן ובבית הספר, גרושתו תאסוף אותם אליה, כך הבטיחה, והוא חזר וגלגל את ההבטחה הזו באוזני כל מי ששאל, והוסיף שנשארו חברים. אני, שיריב שלי בחו"ל כרגיל, חשבתי שמזל שלא היה למנוח רחם. הסודה על החולצה של שרה התייבשה בינתיים. "אנחנו נפנה פה חדר-חדר", היא אמרה, "נסייד, שלא יחשבו שזה דירה של מת חס וחלילה".

קמתי והתמתחתי. "שהצעירים יביאו עוד שתייה", אמר מישהו. אבל משם הלכנו נרי ואני לא למכולת של בנציון אלא לחדר השינה של ילדותו, ברחוב ההררי ההוא, שלושה בניינים מהבית של יחיאל, שני רחובות מבית אמי השטוח. נעלנו פעמיים, עלינו על מיטת הנוער המוכרת וחזרנו שוב. וכמו לפני עשר שנים, חדרתי גם אני אליו באצבע אחת, כמו שרק אני ידעתי שהוא אוהב. אבל לא שאלתי אם עדיין רק אני יודעת את זה. מי שגמר אמר כרגיל "פוס". ולפעמים, בשביל הבדיחה, "ברזל אלוהים בידי", למרות שכבר שנים היא לא הצחיקה.

עכשיו שמחתי שיריב שלי בחו"ל כי שבועיים יאפשרו לי לתכנן איך לשמור ממנו מרחק לכמה זמן. בטח אחרי הגמירה הזו. עזות החיים, חשבתי, פרחים טרופיים פורצים כמו בהילוך מהיר של מצלמה. אבל פרחים הרי פורחים גם על נבלות. מה קרה בסך הכל, יהודי קשיש נאסף לבית עולמו ושני אחייניו מוצצים זה לזו את כל הפתחים, לראשונה אחרי עשור, מסלקים זה לזו קווצות שיער עם זיעה מן המצח. "נראה לך שהיית יכולה לחזור ליקנעם?" שאל נרי. ואני שבאתי עד שם, בסך הכל מרעננה בעצם, אמרתי "אין מצב". "אבל למה?" חזר ושאל, שוב העיקשות שלו, לא מתבייש לשאול, חייב לתת שמות לכל הדברים, דוחף וחושף, בדרך כלל בפה מלא לועס בצקים. כמה מאסתי בכל פעם בצללית העגלגלה הזו וכמה חיכיתי כמעט ערב ערב שתסיט וילון ותגיע אלי, בהתחלה בחדר הילדות, ואחר כך לפעמים אפילו בבסיס הסגור שלי, ובדירה השכורה.

אבל לדו-קומתי שאליו עברתי עם יריב, נרי כבר לא הגיע. בגלל שהחלטנו שדי. בגלל בדיקת ההריון ההיא שיצאה שלילית בסוף, אבל היתה יכולה באותה מידה לצאת חיובית. היינו צריכים כבר מזמן לחזור לבית של יחיאל ועברנו במכולת של בנציון בכל זאת. לקחנו סודה בכמויות ורק זה היה קצת מצחיק בסופו של דבר. פעם אחת בטיול משפחות ביער השחור סיפר המדריך על פתגם מקומי: "בני זוג צריכים לראות, כל אחד מכפרו, את צריח הכנסייה של הכפר השני". אבל מה עושים אם הצריח אותו צריח, לא אמר.

"תדמייני שאת כוכבת". ספר שירים חדש לשולמית אפפל

לפני כך-וכך שנים, כשהייתי נערה, ישבתי לצפות בתכנית אירוח של שישי בערב. התארחה שם משוררת, שמן הסתם ביקשו ממנה ליח"צן את עצמה בשעות צפיית השיא. היא סיפרה על שינויים אישיים מאוד שעברה בחייה, חשפה מקום כאוב בזהירות רבה. רבקה מיכאלי רכנה לעברה וניסתה להקשות בשאלה פולשנית אחת יותר מדי. "נו באמת", אמרה לה המשוררת בקול שקט. "תפסיקי עם זה".

עברו כאמור שנים, ולא שכחתי שזו היתה שולמית אפפל. מאז גדלתי והצלחתי להתוודע קצת אל המשוררת הנהדרת הזו, שהיא גם גדולה מהחיים וגם מצחיקה מאוד, ואני חוסכת כאן במילות תואר נוספות כי אחרת היא לא תרצה יותר לנסוע אתי לקנות חומוס. מה שקרה במהלך ההיכרות הזו הוא, ששולמית בחרה בי להוציא את ספר השירים השביעי וטורף המנוחה שלה, "תדמייני שאת כוכבת". ספר שיוצא ממש עכשיו ממכונות הדפוס.

למה להמשיך להתלעלע? אעתיק כאן את השורות הראשונות מן הקומוניקט שיצא השבוע:

הוצאת פטל שמחה להכריז על הוצאתו לאור של ספר שירים חדש למשוררת שולמית אפפל.
אפפל היא משוררת ותיקה, מוערכת ועטורת פרסים, שהוציאה שישה ספרי שירה והעלתה מחזה אחד.
הספר החדש מכיל שירים ושירים בפרוזה, העוסקים באופן בלתי מתפשר בנושאים כמו העבר המשפחתי, ילדות שעמדה בסימן הגירה ופליטות, יחסים בין המינים שרב בהם הזר על הקרוב, וכן ההווה הישראלי האורבני קשה היום. כל זאת בשפה עזה ומזוקקת, שסוד כוחה בצמצומה.

עוד פרטים – כאן, כולל אפשרות לרכישה במחיר מיוחד (רק עד שיגיע לחנויות! בהמשך תהיה גם גרסה דיגיטלית בבוקסילה).

קיץ קריר לכם, ושמחת ההתחדשות.

 

*

מתוך "תדמייני שאת כוכבת":

קרפיון

בַּת עֶשֶׂר הִיא הוֹלֶכֶת לִקְנוֹת קַרְפְּיוֹן בְּכָל יוֹם חֲמִישִׁי וּמִתְיַדֶּדֶת

עִם הַמִּדְרָכוֹת. הִיא סוֹפֶרֶת אֶת הַמִּרְצָפוֹת הַגְּדוֹלוֹת וּמַכִּירָה כָּל אַחַת

מֵהֶן וּמַקְפִּידָה לֹא לְהִתָּקֵל בְּאֵלֶּה שֶׁהִתְרוֹמְמוּ סְבִיב עֲצֵי הַפִיקוּס.

הִיא עֲדַיִן לֹא קוֹרֵאת כָּל כָּךְ טוֹב וְהוֹלֶכֶת לַסִּפְרִיָּה וּמְבִיאָה לְאָבִיהָ

בְּכָל כַּמָּה יָמִים שְׁנֵי סְפָרִים כְּבֵדִים. הִיא שׂוֹנֵאת אֶת זֶה וְגַם אֶת אָבִיהָ.

הַדֶּרֶךְ לַסִּפְרִיָּה מְעַט יוֹתֵר אֲרֻכָּה מֵהַדֶּרֶךְ לַחֲנוּת הַדָּגִים אֲבָל הִיא מַעֲדִיפָה

לַחְזֹר הַבַּיְתָה עִם קַרְפְּיוֹן וְלֹא עִם סְפָרִים. אָבִיהָ קוֹרֵא הַרְבֵּה וּמַהֵר וְאִמָּהּ

מִסְתַּפֶּקֶת בְּעִתּוֹן. אָבִיהָ גַּם שׁוֹתֶה אֶסְפְּרֶסוֹ קָצָר שֶׁהִיא צְרִיכָה לְהָבִיא לוֹ

מֵהַמִּסְעָדָה שֶׁל גְּבֶרֶת שַׁפִּירָא וְגַם אֶת זֶה הִיא שׂוֹנֵאת. הִיא יַלְדָּה טוֹבָה לֹא

מִתְמָרֶדֶת וּבְקָרוֹב יֵעָלְמוּ אֲחוֹתָהּ וְיֵעָלְמוּ הוֹרֶיהָ. כְּשֶׁזֶּה יִקְרֶה הִיא תִּלָּכֵד

בְּעֶשְׂרִים שְׁנוֹת שְׁתִיקָה

 

 

שייח מעביר כישופים (סיפור)

יימח שמו העמוד הזה, שהיה עומד בפינה של רחוב הראשונים. ודווקא בפנייה ימינה, שיותר קשה לראות מה קורה מאחורה. כל פעם הייתי עושה רברס, חוזרת מטר, עושה רברס חוזרת מטר, ובכל זאת עולה על העמוד הזה. העירייה כבר הפסיקה לתקן והוא המשיך לעמוד עקום וכל פעם התעקם עוד קצת.

וכל פעם שהייתי עושה את הסיבוב עם המשאית, זכריה היה עומד ומסתכל עלי, קורץ לי, קחי עוד ימינה בובה. הייתי מחטיפה לו עכשיו ככה שלא יוכל לזוז יותר, עם הבובה שלו. גם ככה לא קל להיות נהגת אחת מתוך עשרים נהגי משאית. את כל הסיבובים אני לוקחת ואת כל הרברסים אני עושה בקלות, רק פה בפנייה מרחוב הראשונים לרחוב אבא ברדיצ'ב העמוד מתכופף כל פעם מחדש.

והפרויקט הזה שעובדים עליו, השיפוץ הזה ברחוב אבא ברדיצ'ב, לא נגמר, פשוט לא נגמר. לדיירים היה סכסוך עם הקבלן או משהו, הסכימו בלי מרפסת ובסוף יצא עם מרפסת, לא ברור לי. המשיכו לבנות וכל פעם היה צריך להביא עוד חומרים שלא הסכימו מראש. זה לא החומרים שלנו, לא הכסף שלנו, אבל עוד הובלות ועוד הובלות. די, נמאס לראות את הפרצוף של גורי המנהל עבודה שם, נמאס לראות את החולים מהמרכז שיקום מסתכלים עלינו כמו סרט עם הפיג'מות שלהם. נמאס לשמוע את הבדיחות של זכריה "אסנת לוקחת את הרברס רק אם יש ביטוח צד ג'". נמאס להגיד לו שאני אסתדר לבד כשהוא מציע לי להחליף אותי בהגה. דפוק אחד. ופעם אחת ראיתי את זכריה עומד עם אלון ושישא הטמבלים, ושלושתם מסתכלים עלי מזיעה, עומדים ככה עם הידיים בכיסים. לא יודעת מה היה יותר מעליב, שיוציאו את היד מהכיס ויכוונו אותי דווקא להיתקע כמו שהיו עושים בהתחלה, או שישאירו את היד בכיס ויצחקו ככה.

להמשיך לקרוא

המדריך לתפירת שמיכות טלאים – להורדה חופשית

עברתי על תיקיות ישנות בסוף השבוע ומצאתי מדריך מפורט וארוך מאוד שכתבתי פעם לתפירת שמיכות טלאים. מפורט שם הכל, אבל הכל, מההתלבטות על צבעי הבדים בחנות ועד הדרך הטובה לפרום תפר סורר. ועוד ועוד, טיפים ודוגמאות על פני עשרות עמודים – אין ספק שאני מעט פנאטית וטוב שאני עוסקת בכתיבה ולא נניח בפיתוח אמל"ח.

אז מה אעשה עם כל החומר הזה? לתפור שמיכות כבר אין לי זמן, אבל החלטתי להפוך את הקובץ לציבורי (וחינמי כמובן) לטובת טולאות מתחילות.

הנהו כאן כקובץ פי.די.אף להורדה. אין עליו כל זכויות יוצרים ואתן מוזמנות לשתף ולהעתיק ככל שתחפצו. ואם תפרתן שמיכה בהשראתו, בואו לספר לי.

פטל 4 "צלילים" יצא לאור. וגם: זמן הדובה הקטנה

עדכון: כאן ניתן למצוא קישורים לכל ההמלצות, הסקירות והביקורות על הגיליון. 

*

כן, גם אני שפשפתי עיניים, ומסתבר שזה נכון – גיליון מס' 4 של כתב העת "פטל" יצא לאור. מוזיקה, קולות, רחשים וכל מיני סוגים של דומייה הם נושאי הסיפורים בו. הייתי מפרטת ומפליגה בשבחיהם אבל היה לי יום ארוך של הפצות ושינועים ולא בא לי להישמע כמו קומוניקט כרגע. זה בלוג, לא? כותבים אישי, ככה, מה שבא? אני רק יכולה לרמוז בעדינות ולדרבן אתכם לחפש אותו, בספרייה או בחנויות (והכי עדיף לקנות אותו באתר), וגם בפורמט דיגיטלי בחנות של בוקסילה, ועל הדרך לתמוך בספרות עצמאית. וכעת אכתוב פוסט.

*

הא, פוסט, זוכרים? פוסט! שריד לימים שבהם המבט הכתיבתי היה מופנה לכיוונים שונים שאינם אני. והעיסוקים הנפשיים התנמנמו ורק דרשו תיאור מפעם לפעם. והעיניים לא היו נעצמות בעשר וחצי בערב. השתנה לי השעון הפנימי איכשהו. בחמש אני כבר פוקחת עין, תוהה אם זה כבר שעון הציר הדרומי או שאנחנו עדיין בזמן הדובה הקטנה וצריך לכוון מחדש. היתה לי אהבה עמוקה שנסתלקה וזה מרגיש כמו עקירה. אז אפשר לומר שיצאתי לא מזמן ממחנה עקורים, כן, ואולי אף שהפכתי לשן הבינה שלי עצמי. ועדיין אני מחייכת לעולם ומתיישבת על כל ספסל היכן שאפשר לדבר עם זרים חביבים. כי אני מין טיפוס כזה, שהולך עם האוזניות ושומע מוזיקת פופ פנימית גם כשאין קליטה.

כן, החיים על מיאוסם הם בסך הכל קונספט משמח, כי אחרי הכל אין לנו ברירה אלא לחיות ולהחליט כל בוקר. וזאת למרות סבך הרגשות הקטנוני שלנו (שלכם), שכבר הוליד יצירות גאוניות וגם פשעי כלא איומים. ברור וידוע שלמרות כל הצרות אתם תסתדרו בסוף, כיונקים עם תכונות גנריות וכיצורים חד-פעמיים במערכת הגלקטית הספציפית הזאת, שלא ייוולדו שנית לעולם ושחייהם לא יירשמו בשום מקום מיוחד עם כלות הכל. עכשיו נסו לדמיין שביקשו מכם לתרום את רגשותיכם למדע. האם לא הייתם נותנים מיידית קילוגרמים של התעלות, של טינה, של בכייה מרוב יופי, וכורים אותם עוד ועוד? בדיוק כך. אז הנה אתם כבר עכשיו מצוידים במעבדה אישית, משאב למחקר טהור, מעיין נובע של חדשנות יזמית-רגשנית, סטארט-אפ אמוציונלי רב השראה. הוא מוזן תמידית ממיטב הלהיטים ברדיו, משיחות עם מכריכם תועי הדרך, מזיכרונות שהתעוותו בדרך ומקבלים משמעות משתנה בכל שבוע, ועוד שלל מקורות מפוקפקים. אבל אני רוצה לסגת עכשיו מכל הרציונליזציה וההסבריזציה הזאת ופשוט לומר: לב פתוח זה טוב, זה טוב.

"הפינה של טריסטאן" – ביקורות וסקירות (פוסט מתעדכן)

ביקורת של יוני ליבנה ב"7 לילות" של ידיעות אחרונות.

שיחה עם ציפי גון-גרוס ב"ספרים רבותי ספרים" בגל"צ (לחצו על הקישור לתכנית של 30.12).

ב"שעות נוספות" של "ידיעות אחרונות – המלצה של רן בן-נון.

במוסף ספרים של "הארץ" – ביקורת משמחת של עמרי הרצוג לספר, הנהי כאן (וזה קישור למי שהלינק לא נפתח אצלו).

שיחה על הספר ב"מוסף לספרות" עם רונה גרשון-תלמי, רשת א'.

שיחה על ספרות ומו"לות עצמאית עם יעל בורשטיין במגזין "החללית" של חברת החדשות בעם.

אעדכן פה אם וכאשר יהיו עוד אזכורים וביקורות.

 

"הפינה של טריסטאן" יצא לאור

עדכונים: ביקורת משמחת של עמרי הרצוג ב"ספרים" של "הארץ" (וזה קישור למי שהלינק לא נפתח אצלו).

שיחה על הספר ב"מוסף לספרות" עם רונה גרשון-תלמי, רשת א'.

כאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון מתוך הספר.

*

הרומן השני שלי יצא לאור – נחמד לגלגל את המלים האלה – והוא כבר נמצא בחנויות היום, כך דווח לי.

בהוצאת כתר ובעריכת יערה שחורי.

זו עטיפת הספר:

%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%90%d7%9f-%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%9b%d7%94

וכאן יש מעט מידע עליו. שיהיה לו בהצלחה!

 

ששששש

כן, חמש פעמים שי"ן. ולמה לא? סוף סוף קצת שקט שהצדיק קימה מוקדמת בבוקר חג זה. שקט הוא מצרך נדיר כאן. שמתי לב שאני מרבה לגעור בילדיי "שקט!" "שתוק שנייה!" כשבעצם הם לא מקימים רעש יוצא דופן באותו הרגע. מה שהם כן עושים, זה לייצר קולות אנושיים שמסיחים את דעתי ומסבים את תשומת לבי. פשוט, מפריעים לי לחשוב. לא האוזניים מתלוננות על הדציבלים, אלא המוח מתלונן על השיבוש. מול מכסחה חשמלית של השכנים או סמי-טריילר שנכנס לרחוב לא הייתי מתרגזת ככה, כי בעדם המחשבות עדיין בוקעות. אבל מסך המילים שהילדים מייצרים, זה כבר בלתי עביר לרעיונות שמבקשים לצאת. ומצח מלא רעיונות כלואים זה לא טוב.

לכן, מה שבאמת הייתי צריכה לומר לילדיי זה לא "שקט" אלא "אל תפריעו לי להמשיך את הרעיון שהתחלתי ב-2015". אמנם הם מסוגלים להבין ולנהל את המושג "הפרעה" בטווח הקצר בלבד, בפרקים של שעות וחצאי שעות, ואין להם עדיין מושג על בישול אטי קוגניטיבי שמתבצע בכמה סירים במקביל. בכל זאת, לאור התובנה הזו, התחלתי לבקש מהם "תרעישו בחדר השני". זה עובד בערך: אני מצליחה איכשהו לבצע משימות שהתחלתי או לתכנן משימות חדשות טוב יותר. לפעמים רק לרשום אותן לעצמי בפתק קטן ולהמתין. ולחלום על חופשה בטוסקנה, שזו החופשה הזולה ביותר כרגע כי היא במחשבות בלבד.

מה טוסקנה עכשיו? לו הייתי מוטלת אל אי שומם (לא מספיק שיהיה בודד! על אי בודד יכולות להסתובב חבורות של ילידים ולעשות רעש), האם הייתי מצליחה לחשוב את כל מחשבותיי? לאפשר למחשבות חדשות להיווצר? ולהביא חלק מהן לכלל פעולה? תמיד אני במיטבי כשנוצרת מתכונת פעילות מתונה עד גבוהה, רצוי רב-תחומית. כן, תלונה בנוסח "הכביסה במכונה כבר שעתיים ולא גמרתי להכין מסמך חשוב ואם לא אזדרז אאחר לפגישה" לרוב מטעינה אותי ביכולת עשייה וירטואוזית. רק מה, עוד עשרה אחוזי פעילות כלפי מעלה ואני באפיסת כוחות. ועוד עשרה אחוזי פעילות כלפי מטה ואני נשמטת, בטוחה שיש עוד המון זמן לכל דבר ואפשר לנוח.

*

מצחיק – אני מנסחת פוסט אישי לבלוג שלי, אליו נכנס רק מי שממש רוצה להיכנס, ומציינת לעצמי שהטקסט מתמקד בעצמי בצורה מוגזמת. מה זאת אומרת מוגזמת – אין לי מקום אחר, בסדר? כמו שאמרה שרת המשפטים של אקוודור, יש לנו מערכת חוקים וצריך לשמור עליה, ובבלוג החוקים הם שמותר לי לדבר על עצמי כמה שארצה. גם כך אני מסתובבת כמו גברת עם שקיות. הלומת רעיונות משונים, משימות דחופות לביצוע וחוסר זמן קולוסאלי, אני פוגשת את חבריי לקפה ומרוקנת בפניהם כל פעם שקית אחרת. מפרטת את התוכן שלה פריט-פריט (חבריי צופים בסרט הנע הזה ברוב חמלה ובלי להניד עפעף). והן לא נגמרות, השקיות, שלא תחשבו. מאיזה קניון מחורבן מגיעות השקיות האלה? שמישהו יגיד לי פעם.

 

*

רגע, אל תסיטו את משאבי החשיבה שלכם לשם כי יש לי שאלה אחרת. האם שאלתם פעם עד כמה היה האופי שלכם שונה לו הייתם מקבלים חיים הרבה יותר גרועים? ומה עם חיים יותר טובים?  (אולי נדלג על שאלת היחסות של איכות החיים ונאמר רק "חיים שונים בפרמטר מהותי אחד לפחות"). ואני לא מדברת על מאבקים של שנות הילדות שמעצבים את הנפש, אלא על השפעת תנאי החיים המתמשכים של אדם בוגר. בחיים שונים מהותית – האם הייתם שומרים על האופי המעולה/מחורבן/ בינוני וסביר שלכם, או שמא החיוך שלכם היה מתרחב לכיוון אחר, הלב היה משנה צורתו, מחדד זוויות, מרחב הנשימה היה גדל או הופך חלוש ומפוחד? והשינוי הזה – האם היה הופך קבוע, עד כדי כך שהייתם בטוחים שנולדתם אתו? הייתם שוכחים את הנטייה שלכם לסלוח, או לנטור, או להציק, או להתעלם, ומייחסים לעצמכם נטייה הפוכה?

גם אותי זה מטריד לאחרונה (לכן מעניין שחשבתם על זה). אני שואלת באיזו מידה היה העולם צריך להיות טוב אלי כדי שאהיה אדם חביב יותר או פתוח יותר ואייחס את כל זה לאופיי המולד. לו הייתי זוכה לריפוד רגשי עוטף יותר במשך עשור או שניים בחיי הבוגרים, האם הייתי פחות חשדנית, פחות סגורה, נכונה יותר באופן קבוע לקלוט את צדם הרך של אנשים אחרים – אופן קבוע עד כדי כך שאייחס את זה לאופיי המולד? כי לא חוכמה לומר "אני עקשנית", נניח, ולהתהדר בזה כתכונה במקום כהתניה. כמה מתוך כל זה הוא תגובה פשוטה לסביבה?

ואולי בכלל אני מפרשת את הסביבה לא נכון? גם זה ייתכן.

מודה בלי צער: נכון לעכשיו, כבר ארבעים ושמונה שנים על האדמה, אין לי שמץ הבנה בפוליטיקה אנושית (במובן הרחב שלה). בכל זאת אני אמורה, בלית ברירה, להתערות בעולם סבוך זה של אינטרסים הדדיים ומרפקים לכל הצדדים. אבל התובנות שלי תמיד לצד ועל-יד, מייחסות מניעים מוגדלים או שוליים או כוזבים לאנשים אחרים, ואני מגיבה בהתאם באופן שגוי. משעשע לראות איך מיד כשנכנסים לאולם המראות המעוותות של הפוליטיקה, אפשר להפוך מסופר-חכמה לאווילית לגמרי. זה גם מלמד אותנו שאינטליגנציה היא מולדת ואילו אלגנציה – נרכשת. מה אפשר לעשות.

*

חשבתי שבפוסט הזה אכתוב על כמה שאלות בלי להתייחס לזו הגדולה הרובצת כאן, שלפעמים אני מאכילה אותה במשהו ולפעמים מרעיבה במשך שבועות, שתתפגר. אבל הנה קצת דיברתי עליה בכל זאת (לא אומר לכם איפה). זה טוב. כמו לסרק פרווה של דאגה ענקית. שום דבר לא מתיישר לגמרי, אבל באמת הגיע הזמן לקצת השרה עונתית. איזה שני קילו ירדו עכשיו.

 

קול קורא ל"פטל" 4 – מוזיקה / רעש

עדכון: המכסה נמלאה, תודה רבה לכל השולחים! 

אומרים שצלילים לא עוברים בדפוס, אבל דווקא אותם נרצה לשמוע בגיליון הזה.

שלחו אלינו:

1. ממוארים וסיפורים קצרים – על מוזיקה שמימית או זוועתית, על שיחה שצותתם לה, על רעש מתמשך שאי אפשר היה לסבול, על קול פנימי. הצליל או הקול לא צריכים להיות נושא הסיפור, אבל צריך שיהיה להם חלק משמעותי בו.

2. רשומות ומסות אישיות – בנושאי מוזיקה, הקשבה, דיבור, רעש לבן… פטל מחפש מסות נהירות ומרחיבות דעת, עם תובנות עשירות ומקוריות, וללא ז'רגון אקדמי.

כתבו בלשון ובסגנון שרק הם יתאימו לכתיבת הקטע הזה, ולו בלבד. אל תחששו מהתפרעות סגנונית.

מה לשלוח: ממוארים. סיפורים קצרים וסיפורים שהיו. רשומות ומסות אישיות. פרגמנטים. פרוזה בכל סגנון שהוא.

מה *לא* לשלוח: שירה. טורי דעה עיתונאיים. מאמרים אקדמיים. סיפורים שכבר פורסמו. סיפורים בנוסח "מדוע להקה X היא פסקול חיי".

עדיף: לעיין בכתב העת קודם ולהבין לאן אתם שולחים. זה אתר "פטל", וניתן למצוא את כתב העת גם בחנויות הספרים העצמאיות, ברשת צומת ספרים ובגרסה דיגיטלית בבוקסילה (במכירה ישירה הוא אזל בינתיים).

כמה לכתוב: 700-2000 מילה.

עד מתי: 25 בנובמבר 2016.

לאן: למייל avivitmishmari@ccc.net.il. בקובץ וורד.

מתי יתפרסם הגיליון: מארס 2017.

תשלום לכותבים: "פטל" מעדיף לשלם לכותביו כשזה מתאפשר. אך הפעם הכותבים יתוגמלו ב-5 עותקי ספרים כל אחד.

פטל 3 יצא לאור!

עדכון 1: אירוע ההשקה של פטל 3 יתקיים בחנות "המגדלור" (לבונטין 1 תל אביב), ב-15 בספטמבר 2016, ב-20:00. מוזמנים בשמחה!

עדכון 2: גרסה דיגיטלית של פטל 3 נמצאת כבר בבוקסילה.

עדכון 3: מתחילת ספטמבר אפשר למצוא את פטל בחנויות נבחרות של רשת צומת ספרים.

עדכון 4: התפרסמה ביקורת משמחת של איילת קליין כהן ב-NRG.

כן, אפשר: גיליון 3 של כתב העת פטל, שנושאו "לחם עבודה" יצא לאור. זו כבר אסופה שלישית של ספרות מקור עצמאית ואיכותית, שאינה כפופה לשיקולי השוק והמבצעים.

נאספו בגיליון הזה עשרים סיפורים וממוארים משובחים פרי עטם של: תמר אגמון, יואב איתמר, שרית אלקון, סלין אסייג, שולמית אפפל, רחל היימן, אברי הרלינג, נועה ויכנסקי (בסיפור גרפי), תהילה חכימי, ריקי כהן, איתמר לוי, תמי לימון, רובי נמדר, מירב נקר-סדי, יונתן פיין, דקלה קידר, שועי רז, רונית רפ, חגית שורש, רנה שינפלד (במונולוג שנרשם מפיה).

תמצאו כאן ממוארים על הישרדות כלכלית ולחצי פרנסה, על המתנה לכסף, על עבודות זמניות וקבועות: מניהול סוכנות ביטוח דרך עבודה בתחנת דלק, מהשגחה על בחינות בגרות ועד המקצוע העתיק בעולם. סיפורים מכמירי לב, מקוממים, סהרוריים וגם מצחיקים מאוד, במגוון קולות ואופני כתיבה.
PET-03_Cover-DEMO_01

עטיפת הגיליון הממתקית (עיצוב: אפרת גולן)

 

איפה ניתן להשיג את פטל 3? במכירה ישירה באתר פטל,  בחנויות ספרים עצמאיות בתל אביב, ירושלים ורחובות ("המגדלור", "תולעת ספרים", "סיפור פשוט", "מילתא", "בוק שוק" ועוד מקומות). גיליונות 2 ו-3 נמצאים גם בחנויות נבחרות של "צומת ספרים". אפשר גם לשאול עליו בספרייה שלכם, ולבקש שיזמינו אותו מ"ספר לכל". וגרסה דיגיטלית של הגיליון נמצאת כבר בבוקסילה.

טעימה אחת מהגיליון כבר פורסמה – "ניקיונות", הסיפור הממזרי והמצוין של תמי לימון. רוצים לעקוב ולהתעדכן כשיעלו סיפורים נוספים? אפשר לעשות זאת כאן.

זהו, אפשר לנשום קצת. תיהנו.

(קול קורא לפטל 4 ייצא אחרי אמצע ספטמבר, אעדכן כאן ובפייסבוק).

%d בלוגרים אהבו את זה: