סקירות ספרים: "אווזים של עלית קרפ, "הספר השחור" של נחמי דרימר

שני ספרי מקור, ביכורים, שניהם מתקיימים בעולם שמשלב מציאות ואגדה ללא הפרד.

אווזים, רשמי מסע בשוודיה – עלית קרפ

הפתעה היתה לפתוח את הספרון הזה, שהוא בעצם חוברת זעירת ממדים, ולהיווכח ביכולת שליטה מזהירה של הכותבת במלאכת הסיפור. ארבע המעשיות הפותחות את הספר הזה מוהלות יותר מקורטוב של פנטזיה אל תוך מציאות החיים בשוודיה, מקומותיה ואנשיה. בסיפור הראשון מתרחש מפגש מלא ארוס של הדוברת עם הנער נילס שכולל ביקור בגן החיות השוודי, נשיכה של אריה ים ודרשה בכנסייה לותרנית. בסיפור השני מככבת עוגה שנאפית בדחילו ורחימו לכבוד חתונתה של הנסיכה ויקטוריה, ומובלת אליה על פני הארץ מכפר נידח.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: מאיפה צצו הילדים, מוזיאון הנשמות הספרותיות, הקמצן, תרגילים בפרידה

עוד דף מיומן הקריאה שלי, יבול השבועיים האחרונים.

מאיפה צצו הילדים – אנדרס בארבה

"הנטייה להאמין בקסמים פועלת כמו אהבה: מי שחושב שהוא מאמין, או שהוא מאוהב, אכן מאמין, אכן מאוהב, ומי שמטיל ספק ברגשותיו מונע את היווצרותם של אותם רגשות בדיוק – פרדוקס שתמיד משאיר אותנו לבד עם השאלה למה היינו הופכים אילו הרשינו לעצמנו להאמין."
זה לא ספר על ילדים במצוקה וגם לא על קסמי הילדות. הוא עוסק בסוגסטיה המונית, בשקרים לבנים ושחורים, בשפה שבורה שמתנתקת מן המילים. הוא מתאר מצב בלתי נסבל שבו מקבלי ההחלטות מרסנים את הצורך הבוער לעשות משהו, מכיוון שפשוט אינם יודעים מה לעשות; במצב כזה, תבונת הקולקטיב לפעמים מתגבשת לחוסר פשר מסוכסך ולפעמים מזיקה ללא תיקון. 32 ילדים מופיעים בעיירה ארגנטינאית נידחת, דלה, מוכת חום ולחות בלתי אפשריים, ומתהלכים בתוכה כמו פצצות מתקתקות. האיום שהם מגלמים נראה בהתחלה כחשש מטופש, אחר כך הוא בלתי נסבל, ולבסוף שובר לב. הסיום חסר הסבר ובה בעת נורא ויפהפה, כמו שפתם הבלתי מובנת של 32 הילדים.
הגיבור, עובד רווחה שכמו שאר בני העיירה לא הצליח להבין בזמן כיצד ומתי לפעול, מספר את הסיפור ממרחק שנים רבות ומקרי מוות רבים (זה לא ספוילר). הפצעים כבר התאחו לכאורה, אבל אשמתו עדיין קיימת. ומשך כל הזמן שחלף, הוא אומר, "מלמולי השיחות והסודות של ה-32 עדיין רוחשים תחתינו".

ספר מצוין ומטריד.

מוזיאון הנשמות הספרותיות – ג'ון קונולי

אני מאוד בעד הוצאת טרה, שפועלת בעיקר בדיגיטלי ומתמקדת במדע בדיוני ופנטזיה. כאן הם בחרו לתרגם שעשוע ספרותי אנין, שבו גיבור חובב ספר נתקל פנים אל פנים בדמותה של אישה המזכירה את אנה קרנינה. לאחר שהוא מגלה מאין באה, הגבול בין ספרות למציאות הולך ומיטשטש. המשך הסיפור דומה פחות לעלילה ויותר לתרגיל מחשבתי מפורט, אבל יענג תולעי ספרים, במיוחד את אלה הנוטים לקלאסיקות. בעיקר בשל העובדה שהסיפור נכתב ב-2014 ובכל זאת לבוש מחלצות של סוף המאה ה-19, מחלצות נאות במיוחד, יש לציין.

הקמצן – מולייר (בתרגום אהוד מנור)

סימטריה מושלמת מתגלה בעיקר בקומדיות או בטרגדיות, ובקומדיה הזו הסימטריה זוהרת בעוז, מבליטה ניגודים מכל סוג אפשרי: צעירים מול קשישים, צייתנים מול סוררים, בוגדנים מול נותני אמון, אוהבי אמת מול אינטרסנטים, וכמובן בעלי הון מול מעוטי היכולת. כמו בסחרחרה חגים כולם, משנים מיקום ומעמד, מעמידים פנים וחושפים את ההסוואה (עד הסוף המזורז מדי).
למעשה גיבור המחזה אינו כסף אלא המניפולציות שעושים בשמו – ללא הרף מקשטים את המציאות בהררי מלים שמטרתן לשכנע, ממש כפי שהקמצן מנסה להסתיר חור במכנסי המשרת שלו. מסיבה זו, למרות הרפגון ושלל הדמויות העסיסיות, הגיבורה האמיתית של המחזה היא אשת התחבולות פרוזין. זו שעוברת צד כשמתאים לה אבל באורח פלא גם נאמנה לצו לבה. "אתה יודע שבעולם הזה צריך קצת שכל או נס בשביל להתפרנס", היא מסבירה. "אלוהים לא העניק לאנשים כמוני מקורות הכנסה מלבד תחבולות ומזימות".

תרגילים בפרידה – תמר פייקס

"היום אמא ואני לא התראינו… בבוקר שוחחנו בטלפון שיחה רגילה. אני מתכננת לבוא מחר בבוקר, בהפסקת עשר של העבודה, ולאכול איתה קרואסון". טקסט שכולו הליכה על קצות האצבעות בעקבות מקרי מוות במשפחה – אמה של הכותבת שכלה במשך השנים בעל ושלושה ילדים בנסיבות שונות, ונותרה לה רק הבת, הרושמת ומתעדת. עצם הכתיבה היא ההתכוננות לקראת פרידה – הנצחה הדרגתית, לשם שינוי, לאחר כל המיתות הפתאומיות.
אחרי המידע המוקדם הזה פותחים את הספר ומצפים לזעקות שבר או לדממה מקפיאה, אבל נתקלים בפירוט של הליכה יחדיו לקניון, בחירת בגדים, שיחות טלפון תכופות, הצטננויות הנכדים. בשלב מסוים עולה השאלה: האם לשים את התותים על השמנת או ההפך? כי אלה בעצם החיים במילואם, ולהיצמד ליומיום המשותף פירושו לסרב לאבד זו את זו. רק על רקע זה אפשר לעסוק, זעיר פה זעיר שם, בחשבונות נפש, ולתת פה דובר לרגשות ולזיכרונות.
"עכשיו, כשהיא זקנה, היא רוצה שאהיה נושאת כלים של חלק מהסבל", כותבת המספרת. רק התחלתי לקרוא את הספר הזה, וייתכן שדעתי תשתנה בהמשך. אבל הוא מלמד הרבה מאוד על הדרכים המוצלחות לחמוק מפאתוס.

סקירת ספרים: הטעות / לבד על מאדים / כתונת משחק

מפנה את שולחן הקפה (גם לספרים דיגיטליים יש שולחן קפה) וכותבת בקצרה על שלושה ספרים שקראתי לאחרונה.

הטעות / אנדוניס סמראקיס

העלילה פשוטה: אדם נעצר, טוען לחפותו, ושני אנשי השירות החשאי שמחזיקים בו נחושים להוכיח את אשמתו. אבל הספר הזה הולך ומתקלף, צורה לצד תוכן, בכרונולוגיה הבנויה רבדים-רבדים של מספרים מתחלפים, בגוף שלישי ובגוף ראשון. התחלופה והגרסאות החופפות חלקית דורשות מהקורא לבדוק שוב: רגע, מי אמר את זה, משרת המשטר או המתנגד לו? השאלה משרתת בדיוק את נקודות הדמיון בין שניהם. למרות שבספר שלוש דמויות עיקריות, יש בו רק שני מספרים – למנג'ר, מפקדו של החוקר, הדומיננטי מאוד בסיפור, אין כאן מונולוגים בגוף ראשון. מי שיוצר את הדיבור הם השניים המקבילים, החוקר והעציר. ומתוך הדיאלוג שביניהם, ככל שחולף הזמן בעלילה מה שאנחנו חושבים עליהם מתהפך פעם ופעמיים.

הטעות שבשמו של הספר מתחוורת בכל המישורים: בתכנית החקירה, בתקוותיו של העציר, בהנחות המוקדמות של הממונים על טבע האדם, בניסיון של הפקודים להיות מי שאינו אתה; בהסתרה הכפויה, בנאמנות השגויה. כל זה ארוג באריג מותח מאוד ומתובל באבסורד בריא ובאהבת חיים עזה. הלב נכמר ומתכווץ חליפות, מתרגש ומצווה על עצמו להפסיק לקוות, בעת ובעונה אחת. ספר מופת, מהסוג שנוטה להיכתב במדינות טוטליטריות שבהן המדינה והנפש נתונות במלחציים גדולים. אחפש עוד ספרות יוונית חדשה.

  להמשיך לקרוא

הזהרור

הזהרור שריחף מול עיני התברר כעכביש. זעיר ועקשני טווה את דרכה מטה מן התקרה, וכעת עמד באוויר ליד שולחן העבודה שלי. שום טרף לא נראה באופק. שלחתי אצבע, רק לוודא שאכן קור שקוף מחזיק אותו שם; אבל ברגע שנגעתי העכביש כבר צלל, אבוד, עם קור קרוע, ונצמד לאצבעי. ניסיתי לנער אותו – במחי תנועה הפך מידידי-לבריאה, מבן ברית לשקט של החדר, לכדי רמש שאני מוחצת כמעט. וכדי לא למחוץ אותו ניערתי את ידי שוב ושוב. קמתי והלכתי אל החלון הפתוח ושלחתי את כף ידי אל החוץ, שיתעופף. מה שנטווה, דקיק ושתקני, לא מכריז על עצמו עד שאתם מנסים לבדוק את הקור המחזיק אותו. או אז, לפי גודל הכאב, כבר תדעו.

ליטוף ראשון (טיוטת סיפור)

זה בסך הכל גרפולוגיה, מדע-בכאילו, שיטה יומרנית לקרוא את תווי אופיו של אדם לפי כתב ידו. זה מטומטם! התרגזתי יותר ויותר אבל המשכתי לכתוב על הדף. לטובת הבדיקה שביקשו. כן, רציתי מאוד להתקבל כמתנדבת בעמותת "ליטוף ראשון". עמותה שקמה מתוך דאגה לתינוקות שננטשו בבתי החולים, ומביאה אל מיטותיהם מבוגרים שיחבקו ויערסלו אותם, עד שימצאו בית חם.

בשביל מה הייתי צריכה את זה? יש לי כבר שני ילדים, אמנם שניהם גדלו מהר מדי, רחוק מדי, ובכל זאת הקטן שבהם עדיין מסכים לפעמים להתכרבל אתי כמו פעוט. ובכל זאת סיפורם של התינוקות שהוריהם לא רצו בהם נגע כל כך ללבי, שבלילות הייתי חולמת לפעמים על תינוק קטן המונח בזרועותיי. תינוק גנרי שדומה קצת לתינוק מאימאג' בנק, אבל פרט מטריד חבוי בו – מחלה נסתרת, מום בלב או כתם לידה מוזר שהוריו שטופי הדעות הקדומות מפרשים כקללה כלשהי. למה שלא כולם יחבקו את ילדיהם וזהו? חשבתי. למה למנוע, לחסוך? התינוק רוצה מגע והוא חסר אותו ואני כאן.

כתבתי וכתבתי ומילאתי חצי עמוד כפי שביקשו, אבל הייתי צריכה לדעת שלא אתקבל. ובאמת לא התקבלתי. זה היה עלבון קשה: בהתחלה, מיד לאחר מילוי הטפסים הראשוני, הם עוד התקשרו והזמינו אותי בחום לשלוח אליהם דף נייר כתוב בכתב ידי לבדיקה הגרפולוגית. ואילו לאחר הבדיקה הגרפולוגית עברו שבועיים עד שהגיע מייל, קצר אך חותך: "לצערנו… עקב ריבוי המתנדבים…" וכולי וכולי.

חשבתי: האם לא ידעו שבועיים לפני כן שיש ריבוי מתנדבים? הם ידעו. אם יש סיבה אחרת, אמיתית, האם יודיעו לי אותה? (את בלתי אחראית! את פסיכופטית! את רוצחת בהמתנה!). ודאי שלא. המסקנה ההגיונית היחידה היתה שכתב ידי הכשיל אותי. יש לי כמסתבר כתב יד של מישהי שלא ימסרו לידה תינוק בן יומו. כן, הסירוב של "ליטוף ראשון" היה מעליב. מקומם. לא סיפרתי לאיש והלכתי עם זה בבטן כמה זמן.

להמשיך לקרוא

רעמה תספורות גברים

התחושה היתה כאילו כדור עליז קפצץ על שערי והמהם. זה דגדג ולכן צחקקתי בזמן שהגזירובוט שלף תערים קצרים, זרועות מספריים קשות שראיתי במראה, והחל לחדש את התספורת המפוסלת שלי. כבר שנים שהיתה לי כזו: בלורית בהירה המוסטת הצידה וקצוץ מאחור. הוא ידע לשמור על הקו בדיוק נמרץ. ישבתי בדממה כמה דקות, חוששת להזיז את הראש.

"כן, זה בדיוק בשביל תספורות כמו שלך", אמר ימיני. הוא היה ה-ספר הוותיק של השכונה מאז שגדלתי כאן, בתור נערה. למספרה שלו קראו "רעמה תספורות גברים". באתי אליו לא פעם, מפני שעשה תספורות גברים. הוא היחיד שמעולם לא הרים גבה כשביקשתי את הבלורית המפוסלת שלי פעם בחודש וחצי, לא רמז או ניסה לברר אם אני לסבית נניח. עשרים שנה הסתפרתי אצלו. עכשיו ישב מאחור, על אחד מכיסאות ההמתנה, חולצתו הרחבה מכופתרת מעל הכרס, והביט בקדרות. הוא קיבל את הגזירובוט לתקופת התנסות, סיפר לי, מחברה גדולה שנכנסה לפעילות בארץ וחיפשה משובים ממספרות. ואני התלהבתי וביקשתי להתנסות.

"אז עכשיו אתה מובטל", חייכתי.

להמשיך לקרוא

חייה הכפולים. חוד ההווה

בבת אחת הפכתי שתיים, כמו שני קלפים מונחים זה על זה: אני משנים ואני כעת. רק הבוקר, בהליכה היומית עם אוזניות, בשמלה מאמש, הרגשתי בחריפות את חוד ההווה. כל עשב שהבטתי בו נולד מחדש כציץ יפהפה. אבל עכשיו, חצות וחצי, הרגשתי את החפיפה המקבילה. הייתי שני מגנטי פרסומת שנצמדו זה לזה על הדלת, אחד של פיצה במשלוח והשני של פורץ מנעולים. אני שהיא-היא התקפלה על עצמי שממזמן.

העלם שאתי שם לב, חיבק בחום. בהזמנה מלאה. על חזהו הייתי נפרדת, אבל פתוחה. שמחתי על המקום שהוא מקצה לי אצלו, להיות מונחת. לפרוע שיער ודמעות ולצחוק שוב. שקלתי אם לספר לו על חיזיון שני הקלפים – אם לא אספר זה ישאיר אותי נפרדת, ואם אספר זה ירחיק עוד יותר.

לראשונה הבנתי את הסרט ההוא על חייה הכפולים של בחורה שיש לה כפילה מקבילה במזרח אירופה, בלי שתדע. שתיהן חמודות וחיות בבתים נחמדים, מה כבר ההבדל? תמיד חשבתי: איזו פנטזיה מפונקת. אבל עכשיו אני מבינה, אפשר להתנהל חיים שלמים ולטגן חביתות לכולם כשאת כפולה. מקבילה. מפלסת את ההווה שלך, תוך שאת מתייקת את עברך. מתאבלת וגם שוות נפש, חרדה וגם קהויה, מצליחנית קלי-קלות וגם עפר ואפר, בדחנית עולמית וגם ברייה נזירית, מודה על הרגע בזמן שייזכר לתמיד, וגם יודעת כמה חסר ערך הוא. חסרי ערך כולנו. ממש נחוץ לדלל את אוכלוסיית העולם, החלטתי פתאום – אנחנו יותר מדי. כה מיותרים, חשבתי, כה זעירים ומתקוממים. דמיינתי שמונה מיליארד – שישה עשר מיליארד! – זוגות רגליים רזות זעירות בוטשות בכעס, אגרופים קטנטנים מונפים באוויר: הקשיבו לנו! יש ערך לרגע הזה! אבל זה היה רק עוד ניסיון להאזין לניואנס שניסיתי לנסח שעה ארוכה כל כך.

אור ליום רביעי שגרתי

אור ליום רביעי שגרתי בחודש מאי השנה, התעוררה

בן אדם ממין נקבה ששמה כשם הח"מ ובלעה דמעות

ידועות שתי סיבות לבכייה, האחת פתירה והשנייה לא פתירה

הראשונה – על לשונה התגלה פצעון שהציק לה מאוד

יש עוד סיבה כאמור והיא זיכרון קרובתה שגוועה בייסורים וללא מלים

תנני חורף, חשבה, לכסות ולהתכסות, אבל הימים רק הפכו עוד יותר הבילים.

 

משבגר והתמתן הגוף הזה הוא הולך ומתרפט, הולך ומת

שלא יובן אחרת, מה רע לו בעצם למות לפעמים

מצטרף באחת אל בנות המשפחה המנוחות שיושבות במטבח ללהט

רביכות ובלילות ועיסות בסירים וקערות, גם לזה ייקרא חיים

יתקפנו הקץ בקלות, מי ייתן, אך בינתיים נגזר שנזיע על סדין מקומט עוד ועוד מלים.

פטל 2 "אסור" לקריאה חופשית + עדכון שבוע הספר 2019

לקראת שבוע הספר 2019 עולה אסופת פטל 2 "אסור" לאינטרנט לקריאה חופשית. כן, מתנה!

זה אחד הגיליונות המרתקים והעשירים של פטל, שעליו כתבה המבקרת תלמה אדמון "מרגש, עמוס כוכבים ומעורר השראה", וגם "מעודד להיווכח שהעברית כאן היא כלי עשיר ונינוח, נטול פחד מפני דעת קהל". כאן ניתן לקרוא את הביקורת המהללת של אדמון, שכוללת גם ממואר שכתבה בהשראת הגיליון.

 

 

בין היתר תמצאו באסופה הזו:

סיפור של הסופר, המחזאי והבמאי המנוח יוסף מונדי, ממואר שנותר רענן וממזרי גם היום.

הדפסה מחודשת לסיפורו הראשון של התסריטאי חגי לוי – שנכתב ב-1985, במסגרת סדנת כתיבה של דוד גרוסמן.

דברים שכתב יונתן הירשפלד לזכר ההיסטוריון בעז נוימן ז"ל.

ממואר שרשמתי מפיו של המוזיקאי שלמה בר, המדבר על הלחנה בתוך כללים דתיים ומוזיקליים.

טקסט וידויי שובר לב של טלי לטוביצקי היקרה (שנפטרה מאז) על ההתמודדות עם מחלתה.

ועוד שפעת ממוארים יפהפיים, כל אחד בקולו ובסגנונו:

שולמית אפפל על וידויים אישיים בגינת משחקים, שרי שביט על מפגש אינטימי עם חבר ילדות, יוסי קליין על ציור דמויות ברכבת התחתית בניו יורק,  בלה שייר על ילדה המגלה בעצמה פגם מטריד, לי ממן על איסורי ילדות המקרינים אל הבגרות, יגאל סרנה על התנסויות מיניות מוקדמות, יהודה גזבר על מפגש דתי-חילוני המתחיל במכבסה, גלית דהן קרליבך על תכנית פריצה של ילדים לכלא עכו, דוד מרחב על חברות עם משורר חרדי, אביבית משמרי על תככים בבית מלון באירופה, שמעון מרמלשטיין על סב העושה נפלאות, ויוני רז פורטוגלי על שכן תמהוני בבית משותף.

הגיליון הזה, שיצא באביב 2016, כבר לא זמין בחנויות הנייר. כאן תוכלו לקרוא / להוריד אותו כקובץ פי.די.אף.

 

ואם כבר נתכנסנו:

השנה לא יוצב דוכן "פטל" בכיכר רבין, מסיבות שקשורות לעומס. עם זאת, אסופות "פטל" צפויות להימכר ביריד הספרים העצמאי (והמבורך) בטבעון – בין התאריכים 16-20 ביוני. פרטים נוספים כאן.

חג שמח וקריאה נעימה!

"הנפש קמה באמצע הלילה" להורדה חופשית

עדכון: הנה גם גרסת פי.די.אף, לטובת המתקשים בהורדה של תוכנת קריאה דיגיטלית.

פעם כתבתי ספר שלם על שברונות לב ועל התאוששות מהם; אפילו הוצאתי אותו לאור. קראו לו "הנפש קמה באמצע הלילה" והוא התחיל מקטעי בלוג שנכתבו ממש כאן, ואפשר לי לחקור את הקריסה, את הדכדוך, את ההתרחקות הכפויה והרצונית מהעולם. חיי האישיים עברו הרבה מאז והשתנו מאוד, וטוב שכך, אבל לא מזמן עלעלתי שוב בספר הזה ונתקפתי רעד קל. רעד של מפגש מזכך ומצרף עם אמת רגשית עזה ועם התרסה בודדת. איך העזתי את כל זאת?

לקראת יום ההולדת שלי (חמישים ואחת! כל מה שסיפרו לכם לא נכון, החיים מתחילים בעוד שנה שנתיים) אני משחררת כאן בשמחה את "הנפש קמה באמצע הלילה" להורדה חופשית. וכולי תקווה שהקוראים (וכנראה הקוראות) יעברו אתו באש הצורפת עד כדי זיכוך.

תודה (שוב) לעורך הספר, דרור בורשטיין, ולעורכת הלשונית והמו"לית שלו, שרון אלמוג, שנתנה לספר הזדמנות ב"בוקסילה", ועל הדרך הפכה לחברה יקרה ולשותפה מקצועית. ותודה גם לאהובי שסייע בשפצורים הנדרשים (ובקיצורים קלילים) בפורמט האי-פאב.

אפשר להוריד את "הנפש קמה באמצע הלילה" אם לוחצים כאן. 

%d בלוגרים אהבו את זה: