בין חיסון לחיסון, הפעם שני ספרים על כסף, אהבה, וכל הקשרים האפשריים שביניהם.
לא אאריך בפירוט העלילה: עידית, רווקה לקראת גיל ארבעים, מתאהבת במיכאל, אבל הוא לא מחזיר לה אהבה. אלא שאהבתה עזה וניזונה מפנטזיות על "האחד", תוקעת אותה במקום עד שהיא נאלצת להתפכח ולפעול כדי לסדר לעצמה את החיים בדרכים אחרות.
העולם בספר הוא עולם של אזהרות בלתי פוסקות משקיעה, מהתקבעות. אם גיבורי הספר לא ישגיחו ליותר מרגע, הם ישקעו לתוך הסטריאוטיפ הרע שלהם (הרווקה המשכילה תמיד בסכנה להפוך לבעלת חלומות עקרה, הנשואה עם הילדים בסכנה להפוך לעקרת בית מתוסכלת עם בעל מזניח, וכולי). גם עידית וגם מיכאל, מסתבר, לא שונים כל כך זה מזו. שניהם שבויים ומקובעים, נפרדים מהעולם ובטוחים שאיש לא יבין אותם. איך להתחיל לפתור זאת? ערד מראה לנו איך בעולם שלנו, פילוס הדרך לעצמך אל תוך העולם עובר בכסף, הרבה כסף. מי שחזק ומחובר לחיים מסוגל לעשות את זה בחינם, מי שלא – ישלם לסוכנות וייסע לקצווי עולם כדי לממש קשר אנושי בסיסי. הוא יעבור על אפו ועל חמתו את כל המסלול המנוכר והבלתי אישי, בדרך לנסות לקיים חיים אישיים. כשקראתי חשבתי לא מעט על הספרים של אווה אילוז, שניתחה ופירקה את הקשר בין קפיטליזם והחלטות כספיות לבין רומנטיקה זוגית.
ערד היא לא בדיוק מספרת מלאת חמלה והגיבורה שלה היא אחת המעצבנות והמנותקות, לפעמים גם קשה לקרוא ספר שכל כך מחובר לכאן ולעכשיו המיידיים (זה גם סוד משיכתו וגם סוד הרתיעה הקלה שהוא מעורר). אבל עידית היא לא השוגה היחידה, היא פשוט מתנשאת יותר. גם מיכאל העדין והנעים לוקה באותה מחלה, מחלת ההתבדלות הכרונית, וגם הוא נאלץ לעבור את הדרך להתחברות מחודשת לעולם ולאנשים, דרך שעוברת בהכרח גם ב"גועל נפש" – שיקולים כספיים, טכניים, מוסריים, התחשבות בבני משפחה נלווים, לא בדיוק צעידה זוגית חלומית לעבר השקיעה. (כאן יש חצי ספוילר אבל ממילא רובכם קראתם) ואם קונים משפחה בכסף, איפה אם כן מקומה של האינטימיות? גם מי שנאלצת לקנות את היחסים המשפחתיים שלה בכסף, סבורה שהאימהות שלה היא כלי חלול עד שנוצקים לתוכו רגשות ממש. ואילו מי שמתאהב קודם כל כאילו לא שילם על כך לסוכנות, נוכח שזה מגיע עם תווית מחיר: אין אהבה בחלל ריק, יש שיקולים משפחתיים וצורך לטפל ולדאוג.
בסופו של דבר, נשארתי עם השאלה עד כמה אדם יכול להיות משוחרר לפעול בלי קשר לתבניות התדמית וההרגל. כתבו שזה ספר על גורל ומסלוליו, אבל ייתכן שנושאו האמיתי הוא הבושה החברתית והכורח להתגבר עליה.
אצטט קודם כל שני קטעים:
- "הבנק היה זקוק ללקוחות. הוא עצמו היה זקוק לספרים ביידיש. דבורה מישורה הבטיחה שתשיג בשבילו מדפים מלאים של ספרי יידיש. בחינם. קיבוצים, כך שמע, החלו משליכים קירות שלמים של ספרי יידיש.. לא היה מי שיקרא בהם, והם אך תפסו מקום."
- "מדי פעם, יגעה מן היום, כשהיתה נכנסת למיטה מוקדם מן הרגיל, היתה קוראת לפני השינה בפנקס הבנק".
כשהקריאה בפנקס הבנק תופסת את מקומה של היידיש, ברור שהמאכעריות בספר אינה רק אסטרטגיה, היא מהות ומשמעות. אבל היא מונחת יפה על תרבות הספר המסורתית: יש משקל נכבד לקריאה בספר, אנשים מאלצים עצמם ללמוד קריאה בעברית, לנהל מחברות ופנקסים מוקפדים, לרשום רשימות של מקומות להחבאת הכסף בבית. הפקיד קורא יום יום את עיתון הבורסה בטקס מוחצן ורב רגש.
זה ספר קומי עד טראגיות. מצאתי אותו בחנות יד שנייה ואני רק במחציתו, אבל משתאה ונבהלת שוב ושוב. המספר מסתובב בחברת שני הגיבורים פקידי הבנק, סולומיר והלוי, בניסיונות לשכנע אנשים פשוטים, רובם מקבלי שילומים מגרמניה, להשקיע במניות של קנארד ברנזון (מין אילון מאסק של אותם ימים, אבל יהודי). הדמויות מסתובבות חסרות מנוח, רוצות להניח כספן על מקום שאינו קרן הצבי; לא חלילה ליהנות ממנו. שכן הכסף הוא יותר מאביזר ביטחון: הזיכרונות, הסוד האישי, ההתרסה המוטרפת, הסגפנות הדווקאית, ועוד כהנה. כך, ניצול השואה העשיר ניצל ממרה שחורה בזכות הפקיד שמעורר בו עניין מחודש בבנק, במסחר במניות. מעתה הוא מוצא טעם לחייו בשרטוט יומיומי של טבלאות התשואה של השקעותיו. המלים האחרונות ששמע מן הפקיד לגבי מצב מניותיו היו "טוב מאוד! טוב מאוד!".
בירשטיין רגיל לכתוב מקבצי אנקדוטות ולהעמיד דמויות הנפגשות ונפרדות, כפי שקורה כאן; הרובד העמוק של אופיין נחשף כשלד מתוך מעשיהן ובחירותיהן ולא בדיון פסיכולוגי: אם האלמנה הספיקה או לא הספיקה להוסיף עצמה כמוטבת בחשבון הזוגי שלה ושל בעלה, זה לא פרט טכני אלא עדות לחשש המתמיד שלה מכך שחשבון המניות יתגלה בקיבוץ. מדובר כאן בשנים רבות של חיים כפולים, אנשים המנהלים מעשיהם בסתר, מחביאים יתרות, אנוסים של כסף שאינם נהנים מחיי העולם הזה.
הנימה אחידה והעולם שהוא בונה עלוב, מצחיק ומסעיר כאחד: דרמות חיים עצומות, שואה תקומה וחלוציות, מתנקזות כולן ברגע ההיסטורי של הספר אל הנחמה שמעניק המסחר בעסקי אוויר. ומדובר ב-1982 – שנה לפני משבר מניות הבנקים! הספר נכתב, מסתבר, בהיותו של בירשטיין פקיד במחלקת השקעות בבנק. זו צליפה מהדהדת שהוא שולח אל הקולקטיב הישראלי.
