"ימי מטילדה" יוצא לאור בדפוס

עדכונים: שירי צוק ממליצה על הספר במדור הספרות של "העולם הבוקר" (ערוץ 13).

דף הספר באתר "נוריתה".

*

כתבתי אותו בשלמותו ואחר כך הוצאתי לאור רומן אחר. פתחתי אותו לקריאה חופשית ברשת ועכשיו הוא עבר עריכה נוספת וגם כמה שינויים (קלים מאוד) לקראת סופו – והוא מוכן. "ימי מטילדה", ספרי הרביעי, יוצא לאור בדפוס, ויהיה זמין בחנויות (החל בתחילת מאי) ובגרסה דיגיטלית בבוקסילה. כן, הכל הפוך ומשתולל, הבטחתי לעצמי הרפתקה אתו, והיא מתרחשת ברגעים אלה. אז אתם עדים.

וכך כתוב בגב הספר:

היא בת שש עשרה וגם בת שלושים אלף שנה. היא יודעת הרבה ואינה מגלה דבר. מטילדה, ניאנדרטלית ששובטה בעידן שלנו, חיה בשמורת תל גזר, אך המין האנושי אינו מצליח לתת לה מקום ראוי. כשממשלת אוסטרליה מנסה לתבוע עליה חזקה, מתעוררים כוחות גדולים וסותרים כדי למנוע את המעבר. חוקרת חמת מזג, ביולוג מפונק, אשת עסקים קרת רוח ועוד כמה בעלי אינטרסים, מנסים כל אחד להשיג את הנתח שלו מפרשת מטילדה. וזו רק תחילת העלילה של הפנטזיה העתידנית הפרועה והמחויכת הזו.

"ימי מטילדה" יורה חצי סאטירה חדים אך אמפתיים לעבר תופעות אנושיות בכלל וישראליות בפרט: אקדמאים מנופחים, פוליטיקאים מושחתים, נדל"ן יקר, נכסי טבע ממוסחרים, צדקנות, יומרנות ונרקיסיזם. לצד כל המאפייינים הללו של ההומו סאפיינס, שבים ומופיעים הצרכים הנשכחים והמוכחשים של כל הברואים במגע ובאהבה. זהו ספר גרוטסקי ולא תקין פוליטית על הניסיון המועד לכישלון של האנושות ליצור לה חברים חדשים.

את הספר ערכו לוקאס נייט ושרון אלמוג. את העטיפה עיצבה אפרת גולן, ואיור הכריכה המשובח הוא של שירה לימון.

*

זהו. כתבתי את הספר במשך שנה כמעט. במהלכו עשיתי תחקיר מדוקדק עם שתי מומחיות, האחת לפרה-היסטוריה והשנייה לביו-אתיקה. חשבתי בזמן הכתיבה על קורט וונגוט, על סוף העולם, על לוח גזר והכתב העברי העתיק, על חנופה וסקס ואי הבנות, ובעיקר נהניתי מאוד מכתיבתו. אני מאמינה בו, וזו הסיבה שהוא יוצא כעת בהוצאה עצמית. עוד קודם לכן התפרסם ברשת לקריאה חופשית, וכעת הוא יכול להיות זמין לקוראים נוספים, גם למי שפחות נוח להם לקרוא מפי.די.אף.

אם הרעיון שמאחורי הספר מסקרן אתכם, אם נהניתם לקרוא אותו כשעלה לרשת, אם המתנתם שיהיה זמין בפורמט נוח יותר מפי.די.אף, אם השילוב של מד"ב, הומור וביקורת חברתית מדליק אצלכם ניצוץ, אם חסר לכם סיפור מחויך על חולשותיו העצובות של ההומו סאפיינס (וההפך), אם תרצו לשלוח קישור לחברים חובבי הז'אנר, אם אתם בעניין של תמיכה בספרות עצמאית וחפה משיקולי הוצאות גדולות, אני מזמינה אתכם להתרשם, לדפדף, לספר עליו למי שעשוי להתעניין בו, ובעיקר להכיר את מטילדה ואת כל הדולקים בעקבותיה בתוך הספר. 

  אפשר לרכוש אותו במכירה ישירה – כאן. 

*

 

ביי, לבנים צהובות (תרגום)

היום אכתוב, קוראים יקרים, על קלאסיקת פופ, ולא סתם קלאסיקה, זה עמוד דורי, קשת גותית, פירמידה קטנה של הפופ המערבי. לאחרונה החלטתי…

(כן! יצא לי ספר! לא מתרגלים לזה! תמיד נעלבים קצת כשנפתחת מהדורת חדשות ואין בתחילתה שום הודעה הקשורה אליו. אז בינתיים נדבר על משהו אחר).

ובכן,  "שלום לדרך הלבנים הצהובות" של אלטון ג'ון, עם המלים של ברני טאופין. נדמה שאין כמעט מה להסביר על הטקסט, הוא פשוט ועשיר כאחד: דובר צעיר שהרגיש כמו toy boy משך זמן ארוך מדי, מכריז שהוא מואס בכל, מטיח דברים קשים במאהב/ת העשיר/ה שלו, וחוזר לכפר מולדתו הפשוט. אני די מכורה לכאלה, שירים שיש בהם גרעין כאב בכל זאת, אבל עומדים בפני עצמם כממתקי פופ ואוחזים את המאזין בחבלי קסם.

יש די הרבה ביצועים לשיר הזה, מה שנקרא "ניסו ונכשלו", רובם לא מצליחים להשתחרר מההיפנוזה של העיבוד המקורי והמלכודות שהוא מציב, ולכן לא אטרח לקשר אליהם. יש ביניהם רק שניים שלפתו והרשימו אותי ועליהם אדבר רגע לפני שאביא פה תרגום של השיר.

החוצה

גיבורי הפנטזיות הסקסואליות שלי כל כך ותיקים וקבועים, שכאשר אמאס בהם אצטרך ודאי לשלם להם הפרשות לפנסיה. למרות הרעיון הזה, ששיעשע אותי שנים, לא חלמתי מעולם להקצות להם מקום כלשהו מעבר לתוכן חלומותיי. בסך הכל, אני אישה עם כפות ידיים גסות שחיי הדמיון שלה קשים להיגלות במפגש אקראי. היומיום שלי מלא חישובי חשבונות וסידורים מעשיים של משק בית, עבודתי מאלצת אותי לבלות בחברת נידחי העם בלשכה העירונית שבה אני עובדת כמנהלת אגף; בני ביתי נרגנים, תובעים את מנות האוכל שלהם בוקר וערב, ושלא יומלחו יתר על המידה. ואילו בתוך ראשי ובין רגליי ממלכות כבירות צומחות, ארמונות נגדשים חפצי נוי ומעדנים, נסיכים באים על סיפוקם ורוזנות מממשות תענוגות ארציים ללא בושה.

בפארק הזה שורר מזג אוויר מקסים כל ימות השנה

"בכל פעם ששטפתי כלים, אמי נהגה להעביר ביקורת. איך את מבזבזת כל כך הרבה מים? היתה שואלת ממקום מושבה. למה לא להניח את כל הכלים המסובנים בחזרה בכיור, וכך לחסוך במי שטיפה? כל הזמן התפארה בשיטה הגאונית שלה להניח כלים בכיור. בתגובה הייתי תמיד פותחת את הברז בזרם הכי חזק, בכוונה, וצועקת לה מבעד לשצף: אבל אצלי השטיפה יותר יסודית! עד עכשיו, שנים אחרי, אני שוטפת כלים בזרם הכי חזק".

יופי, הוצאת את זה החוצה בשלמותו, חשבה אורה. עכשיו צריך לזקק מכאן משפט אחד.

"בכל פעם ששטפה כלים קיבלה ביקורת מאמה המנוחה". נשמע מטופש, קטנוני. "בין האם והבת התגלעו מריבות תדירות". רשמי מדי. "רק לאחר מות האם החלה לשטוף כלים בלי הפרעות". על גבול האבסורד. "כנערה, תמיד אהבה להרגיז את אמה הקטנונית". חוטא לאמת.

אם כי למי איכפת מהאמת? מי כבר יידע?

הסולם

על מחיר המלון, ששולם מראש, יש להוסיף מס מדינתי בסך חמישה עשר יורו במזומן. "אחרת מורידים לנו את זה מהמשכורת", חייכה הפקידה במה שלא היה חיוך כלל ועיקר.

מזומן לא היה לאורחת: היא סמכה בטעות רק על כרטיס האשראי שלה. להמיר לא יכלה, שכן המטבעות מארצה ערכם אפס בתוך אירופה. היא באה מהעולם הראשון לעולם הראשון אבל נקלעה למובלעת: במלון הפרובינציאלי לא היה כספומט. פקידת הקבלה הוציאה מפה מצוירת ביד, משוכפלת. סימנה איקס כאן וכאן – שני מיקומים של מכשירי כספומט ברחוב הראשי של הכפר. האורחת יצאה לשם ברגל, בשמלת הפשתן שלה ובצעיף צבעוני. שני המכשירים היו לא פעילים והחנויות מוגפות.

זו לא עונת התיירות כאן והיום שבת, נזכרה, ביום שני ייפתח הכל שוב, אבל בראשון בלילה יוצאת הטיסה שלה חזרה וייתמו ימי החסד שהוקצו לתשלום.
ודאי תמצא כאן מישהו מבני ארצה, חשבה, שימיר לה כספים מהארנק שלו, תוסיף לו משהו כעמלה. אבל לא היה שם איש עם מבטא מוכר, כולם פטפטו בגרמנית ובשוודית. רק עוסקת עצמאית ללא מחויבויות משפחתיות מרשה לעצמה לטייל באמצע מרץ, מחוץ לעונה ולפני פסח.

שארית החורף

זו שארית החורף והיא מתגלמת בדייסה ובקקאו. מלים שהפכו אונומטופאיות מרוב הנהייה שהן מגלמות אחר מתיקות חמימה. כל גושיש רך של שיבולת שועל רתוחה, מומתקת, הוא כמו לינוק מלב העולם.

 

*

סוף סוף התחברתי לנטפליקס ומצאתי עצמי בעיבורה של התרבות הנוכחית. אחסוך מכם תובנות תרבותיות כלליות ורשמי צפייה בסרטים ספציפיים. רק אספר שאחד מהישגיי היה לצפות בסרט אימה (חוויה שקשה לי מאוד בדרך כלל) מתחילתו עד סופו בלי להצטמרר כמעט ובלי לסבול מסיוטים אחרי הצפייה. מה הסוד? צפיתי בו בטלפון קטן, בווליום מינימלי, עם שני ילדים ברקע שמדברים על משחקי מחשב. ככה מטשטשים רשמים עזים – מערבבים ומטמיעים אותם ביומיום התכליתי. החולין לא סובל דרמה.

הנה דרמה: עד לפני ארבע או חמש שנים הייתי מתעוררת לעתים וחשה ליד מיטתי בנוכחות נוספת. דבר מה היה שם, שקט לחלוטין וממתין. לא עושה דבר אבל נמצא אתי. בהתחלה הייתי משותקת לגמרי, שוכבת שעה בחלחלה. חשבתי שיש להם בשורה אלי אבל הם לא אמרו דבר. בהמשך לימדתי את עצמי לדבר אתם כשהם מגיעים. לכו, הייתי אומרת להם בלבי, זה בית עם ילדים, אתם לא יכולים להיות פה (אין שום משמעות להיגד הזה, סתם תירוץ שהמצאתי בשנתי, כאילו רוחות רפאים לא יטרידו ילדים או את בתיהם). לפעמים הם באמת היו הולכים. עד שהלכו ולא חזרו למשך כמה שנים טובות.

לכתיבה על העניין הזה יש כוח כפול: היא יוצרת אותם, כי שנים לא זכרתי אותם בכלל, והנה זכרתי; כי שנים לא דיברתי עליהם אלא בסוד, והנה סיפרתי. ומהצד השני, היא מעלימה אותם, כי הנה קטנו סיוטי הלילה האלה לכדי שלוש-ארבע שורות בבלוג שלי, שנוצרו כדי למלא את שארית הפוסט. חומר מילוי לקוראים. ככה זה עם כל נושא שבעולם: כתבו על מלחמה, זה גם יאדיר אותה, וגם יכווץ אותה. כתבו על ההפך – אהבה? שלום? דייסה? – זה יפיץ את כל אלה בעולם, יעלה אותן על שפתי הקוראים; וגם יגחיך אותן כי אלה מלים שכיליתם במקום לקום ולבשל, לקום ולחבק.

*

הוא אמר לי: "איך זה שאת יכולה לכתוב רומן של חמישים אלף מילה בחמישה חודשים, אבל כשאני שואל אותך מה בדיוק את מרגישה, את מגמגמת?". לא ידעתי מה לענות, כמובן. אבל עכשיו נדמה לי שיש כאן קשר סיבה ומסובב והוא הפוך.

פטל 5 יצא לאור

עדכון: בפודקאסט "מה שכרוך" עם מיה סלע ויובל אביבי, מקריאים את קטע הפתיחה מתוך סיפורה של גפי אמיר המופיע בפטל 5. אפשר להאזין כאן, החל מדקה 30:00.

*

כן! הוא יצא מבית הדפוס, והוא גדול וכחול! 208 עמודים יש בו הפעם, בפורמט מורחב ושונה למדי (רואים כבר בכריכה) מזה של הגיליונות הקודמים, פחות "כתב עת" ויותר "אנתולוגיה". מכאן והלאה אני מעתיקה לכם מהקומוניקט:

תשוקה רבת שנים לבן זוג, שיעור קרב מגע דורסני, רחם המקפץ ממקומו ומשוטט בעיר, טקס שמאני המוביל לחוויה חוץ-גופית, מפגש מפוקפק עם סופר נערץ, ומכתב אהבה לנידון למוות – אלה הם רק חלק מנושאי הסיפורים באסופה החמישית של "פטל", המתמקדת בגוף ובכל מה שעשוי בשר ודם.

המשתתפים הפעם:

איריס אליה כהן, שרית אלקון, גפי אמיר, גיתית בן-דור, תמי ברקאי, איתן גלס, גלית דהן קרליבך, רחל היימן, דורון המבורגר, יודית ולבר, עידן זילברשטיין, מרב זקס פורטל, איתמר לוי, תמי לימון, לי ממן, אביבית משמרי, דינה עזריאל, ענת עינהר (איורים), נדב פיידמן רשף, אהוד פירר, מורן קבסו, תמי קויפמן, דורית שילה, תהילה סולטנה שפר, שי שניידר-אילת, אודי שרבני.

בין היתר ניתן למצוא באסופה:

סיפור ארוך במיוחד של גפי אמיר (פרסום פרוזה ראשון של הסופרת הנהדרת הזו מזה עשור וחצי), על מפגש נעורים מפוקפק עם סופר נערץ

"הרחם", מחווה ממזרית של גלית דהן קרליבך לסיפור "האף" של גוגול

סיפור אירוטי שוצף של איריס אליה כהן

פרידה נוגעת ללב בשלושה חלקים – של איתן גלס

פרק מנובלה בכתובים של אודי שרבני

פרשייה מבודחת שבמרכזה אצבע – של איתמר לוי

סדרת עבודות מאוירות של ענת עינהר

ועוד המון-המון. הגיליון גדוש במיוחד הפעם.

*

 

זהו! אותי זה משמח, עוד פרטים יש באתר פטל. בעוד ימים ספורים תמצאו אותו בחנויות. כרגע ניתן לרכוש באתר, וגם בפורמט דיגיטלי (כולל קינדל) בבוקסילה. 

ענפים

עץ הוא חברי הקרוב ביותר מאז נובמבר. אריק בעלי היה תמיד שותף שווה, ענייני, חביב רוב הזמן. לא היה לי מה לעשות בו. לעומת זאת, הצאלון שבחצרנו האחורית, שששתלנו כשהיה צעיר כל כך, עמד שם פתאום בגזעו המחוספס, לא מתחשב, זמין תמיד לחיבוק ממושך. הוא עמד כך שנים. רק עכשיו, משנרגע הליבידו שלי סופית (ערכי ההורמונים של גיל המעבר נסקו לשמיים, אמר הרופא, אישר את מה שכבר ידעתי – אין בי עוד דחף מיני), הייתי פתוחה לקבל את שהציע לי העץ.

בהתחלה רק נשענתי עליו זמן רב, מעמידה פנים שאני מתעניינת בנוף מסביב. לא ידעתי לאן להוליך את תחושות הכמיהה והכרת התודה מול הצמח הענק. לבסוף הולכתי אותן אל הגזע, קולעת זרי בזיליקום ומסדרת בעדינות, צורבת כולי; מקלפת חתיכות קטנות מהגזע, בודקת מרקם מתחת ללשון, הולכת אתן שעות; שוכבת ומניחה ראש על שורש אוויר, מצחקת בענפים הנה והנה, מסיטה אותם כדי להסתנוור מהשמש ומחזירה. הייתי שוב שבויה של כוח אדיש, עריץ; אסורה לתוך תפקיד מטופש ומלאכותי, מסופקת בו. רק אז יכולתי לספר לעצמי שוב את הסיפור של ירמי.

ימי מטילדה: פרקים 1-2-3

פרק 1

 

"עוד משחק!" פסק נהוראי.

דפנה נאנחה, כמה אפשר, אבל נראה שמטילדה לא חשבה על שום אפשרות אחרת. בעיניים זורחות הגישה לדפנה את חפיסת הקלפים, שתטרוף אותם. כפות הידיים הגסות של מטילדה לא התאימו לקלפים העדינים הללו. דפנה טרפה, חצתה לשניים, חיברה שוב, עוד משחק, המשחק החמישי הבוקר, כל מה שצריך כדי להעביר את הזמן במשמרת המשעממת. נהוראי היה המחלק, שבעה קלפים לכל אחד. קלף ההתחלה היה שש אדום.

מטילדה פתחה והורידה שמונה אדום. אף פעם לא הצליחה לצרף זה לזה מספרים בצבעים שונים, למרות שלכאורה הייתה אמורה לזהות צורות. בפועל זיהתה רק מספרים שונים באותו הצבע. בכלל, הייתה שחקנית גרועה מאוד – כל קלפיה מונחים תמיד גלויים, ולכן דפנה ונהוראי היו מצליחים להציץ בהם, גם בלי כוונה, ומנצחים אותה שוב ושוב. ובכל זאת היא אהבה מאוד טאקי והתעקשה להצטרף תמיד. ודאי ביום החם הזה, שבו לא הייתה בשמורה טיפת צל להסתתר בה מלבד במשרד הקטן של דפנה ונהוראי.

ימי מטילדה: רומן מאת אביבית משמרי, לקריאה חופשית

עדכון 3: "ימי מטילדה" יצא לאור בדפוס! וגם בפורמט דיגיטלי בבוקסילה! לרגל השמחה הזו, כרגע יהיו זמינים לקריאה חופשית רק פרקים 1-2-3 כאן.

עדכון 2: הושלמה העלאת פרקי הסיפור לבלוג; הרשימה המלאה של הפרקים כאן למטה. תודה שנכנסתם ועקבתם, תודה שהגבתם, הפרסום החופשי אונליין היה חוויה מצוינת שנתנה לי תשובה מחודשת על השאלה הבסיסית – למי אני כותבת. הספר ייצא לאור בחודשים הקרובים, גם בפרינט (פטל) וגם בדיגיטלי (בוקסילה), אבל את שלו הוא כבר עשה – החזיר לי את האמון בעצם הסיפור ובעיניים הקוראות.

עדכון: ראיון על "ימי מטילדה" בפודקאסט "מה שכרוך".

אייטם חדשותי על הרומן ב"7 ימים". 

אני מעלה כאן רומן שלי, לקריאה והורדה חופשית. אפשר לקרוא לו רומן גנוז – הוא נמנם שלוש שנים במגירה, ובסופו של דבר חשבתי: אני צריכה לעבור הלאה ממנו. אבל לא לפני שאשתף אותו – עם מי שירצה לקרוא, פתוח ובלי חסמים. יש מספיק פרויקטים מעולים שאני עוסקת בהם מסחרית בזמן האחרון (בהוצאת פטל), אז בספר שלי ארשה לעצמי גם להשתעשע קצת. נראה לי שלחיה הספציפית הזאת, רומן מד"בי על ניאנדרטלית משובטת, עם אמירה חברתית, נימה סרקסטית והשראה וונגוטית, יתאים לחיות בין העולמות של ספרות "כמו שצריך" ופרסום עצמאי בלי התניות. 

אז שכתבתי את הספר שוב, הכנסתי תיקונים נחוצים, קיבלתי הערות עריכה מחכימות ותמיכה נהדרת – תודה לכם, לוקאס נייט היקר שנתן הערות עריכה מדויקות ודחיפה אחרונה לפרסום, לידור-ברזיק פרידלנד חברתי שקראה במסירות כל פרק מיד כשיצא, ויהונתן אורן חברי, על הקריאה והעידוד המתמשך. בתחקיר לכתיבת הספר נעזרתי מאוד בפרופ' ורדית רביצקי, פרופסור לביואתיקה באוניברסיטת מונטריאול, ובפרופ' אראלה חוברס, ראש המכון לארכיאולוגיה, הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. וכן בד"ר עידו כרמל שסיפק בנדיבות רקע על מחקר ביולוגי.

הגדרתי מראש שלא ארצה חסמים טכנולוגיים או אחרים שיפריעו לקריאה חופשית. לכן, אם אין לכם סבלנות להוריד פי.די.אף שלם, תוכלו לקרוא אותו כאן למטה, בפרקים פרקים. אתם מוזמנים להגיב כמובן, דרך הכפתור "כתבו אלי" וגם במייל הזה.

אני מתה על הספר הזה (ייתכן שבהמשך יבוא לי לעשות בו דברים נוספים, ואולי לא). ואחרי שאעלה את כולו אוכל להתפנות לנובלה שאני עסוקה בה עכשיו. אז בינתיים הנה הוא יוצא לאור. אבל אור מסנוור כזה. כייף. 

על הספר: 

במרכז הספר עומדת מטילדה, ניאנדרטלית שובת לב שגדלה בתנאי מעבדה ומוחזקת בשמורה, וכמו שאר אחיה המשובטים נותרת כמעט לא מובנת לחוקרים האנושיים התוהים על קנקנה. כנגד הרושם ה"פרימיטיבי" שהיא עושה ואהבת הצייד שלה, יש לה אחים נוספים שגדלו במקומות אחרים, והתמכרו לממתקים ומשחקי מחשב. המשותף לכולם הוא חוסר רצונם המופגן להסביר את עצמם לבני האדם, או להפיק מתוכם את מה שבני האדם תופסים כמימוש פוטנציאל. ולכן תוהים החוקרים האנושיים האם משהו השתבש בגידול שלהם.

מטילדה מתגוררת בשמורת תל גזר הישראלית ונמצאת בהשגחתם של שני חוקרים, מדענית מרירה וביולוג צעיר ויהיר, עד שיום אחד מודיעה ממשלת אוסטרליה, שם נולדה, שהיא תובעת את הניאנדרטלית חזרה. למדענית ברור שאין להיעתר לדרישה הזו, וטעמיה עמה. גורמים אנושיים נוספים נכנסים לתמונה, ביניהם ראש המועצה, השומר בשמורה, יזמית נובורישית בעלת שאיפות, בעל בית מסחר זעיר המסרב להתפנות מחלקתו, ובכיר אוסטרלי שהיה פעם פעיל בתנועה אנטי-ניאנדרטלית. כל אחד מהם מנסה לתמרן את הניאנדרטלית לטובת האינטרסים שלו, באופן היוצר סיטואציות קומיות על גבול הגרוטסקה.

למרות העיסוק בניאנדרטלים, נושאו העיקרי של הספר הוא הומו סאפיינס ויכולתם המוגבלת לתפוש בני מין אחר (הומו ניאנדרטלנסיס), להניח הנחות לגבי מידת הדמיון או השוני של ניאנדרטלים אלינו, והדחף הבלתי נכבש לעשות בהם שימוש כדי להוכיח את המבוקש. זהו ספר גרוטסקי ולא תקין פוליטית על מידת ההיבריס האנושי, על חוסר מנוחה אנושי, על הפגמים המובנים של ההומו סאפיינס בתפיסה ובפעולה – מניפולטיביות, פאתוס, צביעות, תאווה, וגם חמלה – בניסיון המועד לכישלון להבין באמת דמות קרובה לאנושות שאינה אנושית.

*

הפי.די.אף של הספר כולו לקריאה או להורדה: כאן

הפרקים:

"ימי מטילדה" – רומן מאת אביבית משמרי

פרקים 1-2-3

פרקים 4-5

פרקים 6-7-8

פרקים 9-10-11

פרקים 12-13-14

פרקים 15-16-17

פרקים 18-19-20

פרקים 21-22-23

פרקים 24-25-26

פרקים 27-28-29

פרקים 30-31-32

פרקים 33-34-35

פרקים 36-37-38 – הסוף