עוד דף מיומן הקריאה שלי, יבול השבועיים האחרונים.
מאיפה צצו הילדים – אנדרס בארבה
"הנטייה להאמין בקסמים פועלת כמו אהבה: מי שחושב שהוא מאמין, או שהוא מאוהב, אכן מאמין, אכן מאוהב, ומי שמטיל ספק ברגשותיו מונע את היווצרותם של אותם רגשות בדיוק – פרדוקס שתמיד משאיר אותנו לבד עם השאלה למה היינו הופכים אילו הרשינו לעצמנו להאמין."
זה לא ספר על ילדים במצוקה וגם לא על קסמי הילדות. הוא עוסק בסוגסטיה המונית, בשקרים לבנים ושחורים, בשפה שבורה שמתנתקת מן המילים. הוא מתאר מצב בלתי נסבל שבו מקבלי ההחלטות מרסנים את הצורך הבוער לעשות משהו, מכיוון שפשוט אינם יודעים מה לעשות; במצב כזה, תבונת הקולקטיב לפעמים מתגבשת לחוסר פשר מסוכסך ולפעמים מזיקה ללא תיקון. 32 ילדים מופיעים בעיירה ארגנטינאית נידחת, דלה, מוכת חום ולחות בלתי אפשריים, ומתהלכים בתוכה כמו פצצות מתקתקות. האיום שהם מגלמים נראה בהתחלה כחשש מטופש, אחר כך הוא בלתי נסבל, ולבסוף שובר לב. הסיום חסר הסבר ובה בעת נורא ויפהפה, כמו שפתם הבלתי מובנת של 32 הילדים.
הגיבור, עובד רווחה שכמו שאר בני העיירה לא הצליח להבין בזמן כיצד ומתי לפעול, מספר את הסיפור ממרחק שנים רבות ומקרי מוות רבים (זה לא ספוילר). הפצעים כבר התאחו לכאורה, אבל אשמתו עדיין קיימת. ומשך כל הזמן שחלף, הוא אומר, "מלמולי השיחות והסודות של ה-32 עדיין רוחשים תחתינו".
ספר מצוין ומטריד.
מוזיאון הנשמות הספרותיות – ג'ון קונולי
אני מאוד בעד הוצאת טרה, שפועלת בעיקר בדיגיטלי ומתמקדת במדע בדיוני ופנטזיה. כאן הם בחרו לתרגם שעשוע ספרותי אנין, שבו גיבור חובב ספר נתקל פנים אל פנים בדמותה של אישה המזכירה את אנה קרנינה. לאחר שהוא מגלה מאין באה, הגבול בין ספרות למציאות הולך ומיטשטש. המשך הסיפור דומה פחות לעלילה ויותר לתרגיל מחשבתי מפורט, אבל יענג תולעי ספרים, במיוחד את אלה הנוטים לקלאסיקות. בעיקר בשל העובדה שהסיפור נכתב ב-2014 ובכל זאת לבוש מחלצות של סוף המאה ה-19, מחלצות נאות במיוחד, יש לציין.
הקמצן – מולייר (בתרגום אהוד מנור)
סימטריה מושלמת מתגלה בעיקר בקומדיות או בטרגדיות, ובקומדיה הזו הסימטריה זוהרת בעוז, מבליטה ניגודים מכל סוג אפשרי: צעירים מול קשישים, צייתנים מול סוררים, בוגדנים מול נותני אמון, אוהבי אמת מול אינטרסנטים, וכמובן בעלי הון מול מעוטי היכולת. כמו בסחרחרה חגים כולם, משנים מיקום ומעמד, מעמידים פנים וחושפים את ההסוואה (עד הסוף המזורז מדי).
למעשה גיבור המחזה אינו כסף אלא המניפולציות שעושים בשמו – ללא הרף מקשטים את המציאות בהררי מלים שמטרתן לשכנע, ממש כפי שהקמצן מנסה להסתיר חור במכנסי המשרת שלו. מסיבה זו, למרות הרפגון ושלל הדמויות העסיסיות, הגיבורה האמיתית של המחזה היא אשת התחבולות פרוזין. זו שעוברת צד כשמתאים לה אבל באורח פלא גם נאמנה לצו לבה. "אתה יודע שבעולם הזה צריך קצת שכל או נס בשביל להתפרנס", היא מסבירה. "אלוהים לא העניק לאנשים כמוני מקורות הכנסה מלבד תחבולות ומזימות".
תרגילים בפרידה – תמר פייקס
"היום אמא ואני לא התראינו… בבוקר שוחחנו בטלפון שיחה רגילה. אני מתכננת לבוא מחר בבוקר, בהפסקת עשר של העבודה, ולאכול איתה קרואסון". טקסט שכולו הליכה על קצות האצבעות בעקבות מקרי מוות במשפחה – אמה של הכותבת שכלה במשך השנים בעל ושלושה ילדים בנסיבות שונות, ונותרה לה רק הבת, הרושמת ומתעדת. עצם הכתיבה היא ההתכוננות לקראת פרידה – הנצחה הדרגתית, לשם שינוי, לאחר כל המיתות הפתאומיות.
אחרי המידע המוקדם הזה פותחים את הספר ומצפים לזעקות שבר או לדממה מקפיאה, אבל נתקלים בפירוט של הליכה יחדיו לקניון, בחירת בגדים, שיחות טלפון תכופות, הצטננויות הנכדים. בשלב מסוים עולה השאלה: האם לשים את התותים על השמנת או ההפך? כי אלה בעצם החיים במילואם, ולהיצמד ליומיום המשותף פירושו לסרב לאבד זו את זו. רק על רקע זה אפשר לעסוק, זעיר פה זעיר שם, בחשבונות נפש, ולתת פה דובר לרגשות ולזיכרונות.
"עכשיו, כשהיא זקנה, היא רוצה שאהיה נושאת כלים של חלק מהסבל", כותבת המספרת. רק התחלתי לקרוא את הספר הזה, וייתכן שדעתי תשתנה בהמשך. אבל הוא מלמד הרבה מאוד על הדרכים המוצלחות לחמוק מפאתוס.
