פטל 2 "אסור" לקריאה חופשית + עדכון שבוע הספר 2019

לקראת שבוע הספר 2019 עולה אסופת פטל 2 "אסור" לאינטרנט לקריאה חופשית. כן, מתנה!

זה אחד הגיליונות המרתקים והעשירים של פטל, שעליו כתבה המבקרת תלמה אדמון "מרגש, עמוס כוכבים ומעורר השראה", וגם "מעודד להיווכח שהעברית כאן היא כלי עשיר ונינוח, נטול פחד מפני דעת קהל". כאן ניתן לקרוא את הביקורת המהללת של אדמון, שכוללת גם ממואר שכתבה בהשראת הגיליון.

 

 

בין היתר תמצאו באסופה הזו:

סיפור של הסופר, המחזאי והבמאי המנוח יוסף מונדי, ממואר שנותר רענן וממזרי גם היום.

הדפסה מחודשת לסיפורו הראשון של התסריטאי חגי לוי – שנכתב ב-1985, במסגרת סדנת כתיבה של דוד גרוסמן.

דברים שכתב יונתן הירשפלד לזכר ההיסטוריון בעז נוימן ז"ל.

ממואר שרשמתי מפיו של המוזיקאי שלמה בר, המדבר על הלחנה בתוך כללים דתיים ומוזיקליים.

טקסט וידויי שובר לב של טלי לטוביצקי היקרה (שנפטרה מאז) על ההתמודדות עם מחלתה.

ועוד שפעת ממוארים יפהפיים, כל אחד בקולו ובסגנונו:

שולמית אפפל על וידויים אישיים בגינת משחקים, שרי שביט על מפגש אינטימי עם חבר ילדות, יוסי קליין על ציור דמויות ברכבת התחתית בניו יורק,  בלה שייר על ילדה המגלה בעצמה פגם מטריד, לי ממן על איסורי ילדות המקרינים אל הבגרות, יגאל סרנה על התנסויות מיניות מוקדמות, יהודה גזבר על מפגש דתי-חילוני המתחיל במכבסה, גלית דהן קרליבך על תכנית פריצה של ילדים לכלא עכו, דוד מרחב על חברות עם משורר חרדי, אביבית משמרי על תככים בבית מלון באירופה, שמעון מרמלשטיין על סב העושה נפלאות, ויוני רז פורטוגלי על שכן תמהוני בבית משותף.

הגיליון הזה, שיצא באביב 2016, כבר לא זמין בחנויות הנייר. כאן תוכלו לקרוא / להוריד אותו כקובץ פי.די.אף.

 

ואם כבר נתכנסנו:

השנה לא יוצב דוכן "פטל" בכיכר רבין, מסיבות שקשורות לעומס. עם זאת, אסופות "פטל" צפויות להימכר ביריד הספרים העצמאי (והמבורך) בטבעון – בין התאריכים 16-20 ביוני. פרטים נוספים כאן.

חג שמח וקריאה נעימה!

"הנפש קמה באמצע הלילה" להורדה חופשית

עדכון: הנה גם גרסת פי.די.אף, לטובת המתקשים בהורדה של תוכנת קריאה דיגיטלית.

פעם כתבתי ספר שלם על שברונות לב ועל התאוששות מהם; אפילו הוצאתי אותו לאור. קראו לו "הנפש קמה באמצע הלילה" והוא התחיל מקטעי בלוג שנכתבו ממש כאן, ואפשר לי לחקור את הקריסה, את הדכדוך, את ההתרחקות הכפויה והרצונית מהעולם. חיי האישיים עברו הרבה מאז והשתנו מאוד, וטוב שכך, אבל לא מזמן עלעלתי שוב בספר הזה ונתקפתי רעד קל. רעד של מפגש מזכך ומצרף עם אמת רגשית עזה ועם התרסה בודדת. איך העזתי את כל זאת?

לקראת יום ההולדת שלי (חמישים ואחת! כל מה שסיפרו לכם לא נכון, החיים מתחילים בעוד שנה שנתיים) אני משחררת כאן בשמחה את "הנפש קמה באמצע הלילה" להורדה חופשית. וכולי תקווה שהקוראים (וכנראה הקוראות) יעברו אתו באש הצורפת עד כדי זיכוך.

תודה (שוב) לעורך הספר, דרור בורשטיין, ולעורכת הלשונית והמו"לית שלו, שרון אלמוג, שנתנה לספר הזדמנות ב"בוקסילה", ועל הדרך הפכה לחברה יקרה ולשותפה מקצועית. ותודה גם לאהובי שסייע בשפצורים הנדרשים (ובקיצורים קלילים) בפורמט האי-פאב.

אפשר להוריד את "הנפש קמה באמצע הלילה" אם לוחצים כאן. 

לא כיפה ולא ברזל

העולם חייב כל כך הרבה לנביאים כושלים, אמר חגי לעצמו. תמיד שמר את כל הקישורים לכתבות ולראיונות עם המהנדס הצבאי ההוא שטען, בדעת מיעוט, שכיפת ברזל לא קיימת כלל. בשיער לבן מסורק לאחור ישב האיש המלומד באולפני טלוויזיה וטען שהמערכת היקרה, מצילת החיים, היא רק אחיזת עיניים ישראלית-אמריקאית. חגי נהג לצפות, להריץ אחורה ולצפות שוב, להתעכב על משפטים מסוימים. למנות את הפעמים שבהם אמר האיש "פייק" או "פיקציה" או "נדמה לך". הטילים והיירוטים מול עיניו והוא ממשיך לדבר.

עד לא מזמן חגי יכול היה להרצות על כל זה למלי, שישבה בעיניים משועשעות ושאלה פה ושם. עכשיו כבר לא – הקיץ ראה חיכוכים אינסופיים שלהם, השתפכויות זעם שנגמרו בכל פעם בדמעות של שניהם ובחיבוק משותף, נרעד, של תופסי מחסה. אחר כך היו הולכים להתקלח לפי תור ואז יושבים, כמעט רגועים, על הרצפה, מדברים בשקט – למרות זוועת המריבה עדיין היה צורך לתכנן מי עובר בחנות להביא מצרכים דחופים, ובכלל כיוון שכל אפשרות אחרת גרמה מידית לתחושת מחנק ומועקה, אולי ינסו שוב להמשיך הלאה. בסוף עוד נשרוד את החורף, חשב חגי, כי הכירו בסוף פברואר כששניהם התכוננו לנסיעה לחרמון. כשמלי אמרה "אם אני אסע השנה" ותיקנה ל"אם ניסע, אנחנו נוסעים, כן?", חשב לעצמו שהוא חייב לתת למלי לפחות את סוף החורף הזה, שיום השנה לא יהפוך ליום הזיכרון, ואמר "בסדר".

להמשיך לקרוא

פטל 7 יצא לאור – "גברים" (פוסט מתעדכן בביקורות והמלצות)

סקירות והמלצות על האסופה (מתעדכן):

"אסופה מרתקת.. מפה חכמה ונועזת של הגבריות הישראלית לאורך השנים, מעשרות נקודות מבט" – ביקורת והמלצה חמה של אלעד בר-נוי ב"בלייזר", מאי 2019.

"טקסטים מדהימים ביופיים… קריאתם חושפת כאב, עוצמה והתמודדות עם הסטיגמה הגברית" – בלוגרית הספרים עדי דקל בהמלצה חמה.

"נקמתו העלובה של זכר הביתא" – ראיון אתי בתכנית "מה שכרוך" של "כאן" (עם מיה סלע ויובל אביבי). מתחיל מדקה 13:10.

המלצה חמה במדור הספרות של "ישראל היום" – "אסופה מגוונת ומעניינת, שאין בה תחושת חזרה או מיצוי… ייצוגי הגברים העולים מן הסיפורים והממוארים שבקובץ הם מורכבים, מעוררים בקורא קשת של תחושות, ומרתקים דווקא כשהם מתארים רגעי חיים פחות פוטוגניים. מה שבחיים פחות יפה ובוהק, בספרות לעיתים זוהר למרחוק".

"יש כמה יצירות יפהפיות ממש בגיליון החדש של 'פטל'… אני כותבת על כך כאן כקוראת נלהבת ופשוט ממליצה לרכוש עותק ולקרוא" – המלצה חמה של הסופרת והמסאית ארנה קזין.

"הנה שוב אוסף פטל מוצלח ומגוון!" – סקירה והמלצה חמה של בלוגרית הספרות אילנה בטאן.

"גברים, רבותי, גברים" – סקירה והמלצה של בלוגר הספרות בעז זלמנוביץ'.

"כתבי העת הספרותיים נמצאים בפריחה יוצאת דופן" – סקירה זריזה ב"גלריה" של "הארץ".

לקריאת הסיפור של שני פוקר מתוך האסופה, שפורסם ב-YNet.

לקריאת הסיפור של יואב כ"ץ, שפורסם ב"מאקו".

לקריאת הסיפור של חגית שורש, שפורסם ב"אלכסון". 

*

ישראלי מצוי יוצא לחסל את השחקן הנערץ על אשתו; שיחת כלה ושושבינות רגע לפני חתונה; בן מתעד את ימי אביו האחרונים; נערת אולפנא מתפכחת מאהבה אובססיבית; מכתב גלוי של בת לאב עריץ; יזם שעשה אקזיט חוגג בדרך לא צפויה; מגע מחודש בשמיכה הנושאת כאבים ישנים; מסע לארץ אחרת בעקבות אהובת נעורים, גבר זערורי המאוחסן בתוך מזוודה. אלה הם רק חלק מנושאי הסיפורים באסופה השביעית במספר של "פטל", שבמרכזה המין הגברי.

משתתפי האסופה, הכוללת 26 סופרים וכותבים:

אביגדור המאירי, אהוד פירר, אורית זמיר, איריס אליה כהן, איתי דרור, דורון שנער, זאב סמילנסקי, חגית שורש, חיה משב, יואב כ"ץ, לאון פרנקו, משה עזוז, נחמי דרימר, נטעלי גבירץ, ניצן ויסמן, נמרוד שיין, ספי שיבק, עדנה שמש, ענת לב אדלר, עינת ויינבוים, רונת רפ, שועי רז, שני פוקר, שרית אלקון, תמי לימון, תמר מור סלע.

להמשיך לקרוא

טוויג נגד תפוד

עם השנים למדתי לנקום בדהרה, נחוש כמו יד הנפץ. למדתי שעל הנקמה להיות עניינית תמיד. אסור שתהיה כל הנאה בה – ברגע שהושלמה אני שוכח. אין שם השפלה ולא סאדיזם, אלא התחושה המתוקה מכולן: הפריבילגיה לא לחשוב עוד לעולם על הצד השני. כי מרגע שהצדק הושב על כנו, אפשר להפסיק לנטור טינה ולעבור הלאה. אני כבר בן חמישים וחמש וזה לא צחוק – אם לא עוברים הלאה חוטפים התקף לב.

בדיוק כדי לנקום התקשר אלי טוויג, שלא פגשתי שנים. סיפר שהוא שוכב בבית חולים כבר ארבעה ימים בגלל זיהום בחניכיים. חטיף צ'יפס תעשייתי נתקע לו, עם שפיץ דוקרני במיוחד, בחניכיים שהיו מודלקים כבר קודם כנראה, ולכן רגישים ונפוחים. מכאן זה המשיך לזיהום שלא טופל, ולאשפוז, ולניתוח להוצאת רסיס של תפוח אדמה מעובד ומומלח מתוך הפצע שהחל להגליד כבר. כל זה כאב מאוד לטוויג וגם חרה לו, אבל לא היה עם מי לדבר: חברת החטיפים התנערה מהאופן ה"אגרסיבי" שבו, לדבריה, צרך את המוצר, ובסניף הסופר טענו שהקבלה מטושטשת.

להמשיך לקרוא

חצי פגישה, כמו שזה בא

הבן הצעיר מוחה ובצדק, כואב לו, וחוץ מלאחוז בידו אני לא מתכוונת לעשות דבר. תסמוך, תפתח, תגיד תודה שזה לא כואב עוד יותר. תדמיין שאתה מהדור שלי, שאמר תודה בכל פעם שיצא מדלת המרפאה בלי שעבדו עליו. זה הזמן לסגור ולהתבצר מולו, לתת אהבה קשוחה, כי אם לא יבוצע הטיפול שלו יהיה פה רע ומר עוד יותר. תתחיל לשתף פעולה, אומר הרופא, ככל שתהיה יותר בשקט ככה יהיה יותר קל לכולם. אבל הצעיר רק ממשיך להתקומם, איה-איה-איה, מסמן שרוצה להגיד משהו, וכל מה שהוא רוצה להגיד זה שיתנו לו להגיד. ההתרסה שלו היא-הוא, ההבנה שלו שיש אי-הבנה ענקית ובגללה הכאב הזה קיים, ההבנה הזו היא העולם, היא עצמיותו, הוא לא מסכים בשום פנים, הוא לא אחד שיתיישר לפי המתווה המדיקלי ואין בזה כל פלא. היה אפשר לחשוב שזה יפרוט אצלי על מיתרים כואבים אבל לא, אני מסכימה לגמרי עם הרופא ולכן אני אוחזת בידו של הילד ואומרת לו: שששש, למה לא נגמור עם זה כבר.

להמשיך לקרוא

צעצועוני

זה לא טכנאי השירות הראשון וגם לא החמישי שמגיע הנה, כולו צמא לריגושים אחרי ששמע אותי אומרת בטלפון "תעלה, ייקח לי שנייה כי אני בפיג'מה". לוקח להם רגע להבין שלא מדובר בבייבי-דול מפתה, אלא במדים הייצוגיים של העובדים מהבית, כולל אנפילאות והכל.

נשמתי לרווחה כשהטכנאי סיים והלך, היה יום מתיש, לפחות מכונת הכביסה פועלת עכשיו. הילד ישב בסלון כרגיל, מבטו קורן באור הטאבלט שלו. בלי להביט בי החל להשמיע קולות שמזכירים פקס ישן. "אגרררר שצצצצ פפפפפפפפ".

"חמודי, הכל בסדר?"

"כן!", אמר כמי שנתפס בקלקלתו, "זה צצועוני".

"מי? צעצועוני?"

"כן, הוא חבר שלי".

"איפה הוא, מותק? בצ'אט"

"לא, פה, תראי".

עיניו היו ממוקדות במסך. אבל המסך הראה את המשחק המוכר והקבוע שלו, שאליו מכורים כל ילדי הכיתה.

"יופי חמוד".

"הוא בא אלי לפעמים", חזר הילד, מבטו מקובע. "הוא רוצה להגיד לי דברים".

"איזה דברים מותק?"

הוא הסב אלי את ראשו לאט. "זה סוד שלי ושלו".

להמשיך לקרוא

דיסקו בסלון

שבועיים לפני מותה של אמו הבין רובי לראשונה שכל השנים האלה הוא נכנס בינה לבין אחיו הגדול. בדרך אליה לביקור שישי הקבוע, הדליק את הרדיו באוטו ובדיוק השמיעו שיר של הבי ג'יז. Staying Alive שזכר בעל פה כל תו בו, מימי ילדותו, ימי הדיסקו. הוא קרא פעם שמקצב השיר הזה סונתז בכוונה כך שיחפוף בדיוק קצב פעימות לב, יחדור למאזינים אל מתחת לעור, ישלהב את תאוות הריקוד האקסטטי.

בהמשך אותו יום שישי ישב מול אמו בבית ילדותו המעופש כבר, עם רצפות שהפכו דביקות יותר ויותר (גם כעת, כשנחלשה מאוד, סירבה להרשות למטפלת שלה לשטוף במקומה את הרצפה). תמיד הוא יושב מולה ותמיד רק הוא יושב שם, אחיו כרגיל אומר שאולי אבל לבסוף לא מגיע – מתרכז בחייו, טוען שהם עמוסים; למרות שגידי בכלל רווק שכל ימיו הם עבודה-פאבים-לישון, ולרובי יש לטפל בילדה חצי שבוע. כרגיל בביקור הזה שימש רובי שגריר של אמו אל העולם, שאל אם תרצה שיקשר אותה בטלפון עם חברותיה. אחרי שדיברה עם רבקה ואחרי שהתקשרו לניצה שלא היתה בבית, נשאר שוב שעמום שגור ביניהם. אולי שתדבר עם גידי? כן, הנהנה, עם האח. רובי שם לב: למרות שלא אמרה דבר משמעותי בשיחה ההיא, נרכנה כאילו היא מספרת סוד למישהו. רק כשראה את הרכינה הזו, היד חובקת את שפופרת הטלפון הקווי, עלה בדעתו שאמו ואחיו הכירו כמעט שלוש שנים לפני שבא לעולם.

להמשיך לקרוא

ככל שהיה יותר צפוף

פעם הילדים היו הולכים לישון בשמונה בערב ואני הייתי עושה "ששששש" ארוך וכותבת עוד פרק ברומן. בין התעוררות להנקה ולחלום רע, ככל שהיה יותר צפוף, חונק, היה יותר פורה. חתכתי סלט וחשבתי בקול רם מה יקרה לדמות זו או אחרת. היום יושבים פה בסלון בכייף עד עשר פלוס, יודעים לקחת מהמקרר לבד, ואילו אני שוברת את הראש על שתי פסקאות ראשונות של משהו, ומתחילה כל פעם מחדש. אני לא צריכה חדר משלי אלא תדר משלי. להשיב את התחנה הפיראטית ההיא ששידרה מאי-שם 24 שעות. שהעירה אותי עם חלום קומפלט, או דגדוג של רעיון, לכדי סיפור, שהבשיל תוך רגע ונחת בכף ידי, עם קליפה וזרעים וציפה והכל.

חיי האישיים והיומיומיים, רשימת מעשיי בפועל, מלאים היום יותר מאי פעם אבל מספקים מעט מאוד חומרי כתיבה. את החלקים שנחשבים מעניינים אני סוגרת מפניכם (סיפרתי לכם המון בתקופות שבהן חיי הרגש היו בעיקר שלי, עכשיו הם לא רק שלי וטוב שכך). את האובדן המשפחתי הטרי עיבדתי קצת ואנוח מכך, זה לא בוער – אם הבנתי משהו בקשר למוות, זה שפרידות כאלה נמשכות גם שלושים שנה. הפרנסה, הביורוקרטיה, התקוות הפרוזאיות שצצות ונעלמות – ישלחו טופס? לא ישלחו טופס? למה צריך צילום בשלושה עותקים? – כל אלה ייכנסו אל הכתיבה בשוליים או במקום אחר. אולי ייכנס רק התיאור של הרגשת "עדשת עין הדג" שגורמת להם להופיע מוגדלים כל כך, להטריד מנוחה כל כך, ולהישכח ברגע שירדו מסדר היום.

אבל כעת הדאגות הקטנות האלה הן רק תפאורה למחזמר הענק "בואו נעבור עוד יום בשלום!". כבר כמה שנים אני דוהרת על כרכרה שרתמתי מזמן לאלף סוסים ועיסוקים, חלקם עצבנים יותר מאחרים, חלקם מיותרים ואפטר מהם בקרוב; ובזמן הדהרה מנסה להעמיד פנים שאני יושבת בכורסתי ושותה כוס תה. או שתיכף כל זה ייגמר. פפפפפף.

אני משחזרת ומציירת בכוונה, בניסיון לגבש כלל לתנאי כתיבה פורים – אם עסוקים מוצפים בחומרים? אם פנויים הראש מתנקה, מתחיל לייצר חלומות? אם יושבים מול השקיעה מקבלים השראה? – אבל אין כלל. גם הכלל הקודם, כנראה, לא היה ממש כלל, אלא סתם עבד לתקופה מסוימת. תרגילי כתיבה, זיכרונות, דמיונות, כל מיני מנועי כתיבה שגורים, כבר לא עובדים בגירוד אוטומטי. ואולי גם לנוח זה פטנט לפעמים.

זה פוסט יומן אחרי הפסקה ממש ארוכה, אולי פוסט נגד שתיקה. אולי זה פוסט שידרבן אותי לשוב אל יומני היקר ודרכו אל שגרת הכתיבה. שהלוע לא יישאר סגור זמן רב מדי, אחרת יבלעני.

 

 

תריס פתוח (טיוטת סיפור)

אלוהים נתן לכל המשפחה שלי שיניים טובות. יהלומים. אבל שכח לתת לנו מקצוע אחד לכל החיים. סבא שלי היה מעתיק תעודות ואחר כך נהג משאית ונהג מונית. אבא שלי היה מכונאי מטוסים ומוסכניק ובסוף בעל קיוסק. ואני דווקא ניסיתי, עשיתי קורס טבחים וקורס שירות בטלפון, אבל איך שסיימתי קורס טבחים נפל ענף המסעדות. איך שסיימתי קורס שירות בטלפון התחילו להשתמש במענה אלקטרוני במקום אנשים שעונים, ואין עבודה. אין משרות כאלה פשוט, אין מודעות, השוק גמור. ועוד ועוד דברים היו, גם במונית ניסיתי להיכנס, פתאום פתחו את גט טקסי ואין בזה רווח יותר. כל תחום שאני מחפש להיכנס, נסגר התחום.

לפחות נשים טובות היו אצלנו במשפחה. כל אחד מהם, כולל הסבא רבא שעוד יש עליו סיפורים, היו נשואים באושר חמישים שנה, שישים שנה. ואני כנראה בדרך לשם, עם נטלי. לה לא איכפת שאני לא שכיר, ככה היא אומרת, העיקר שאני חרוץ.

בסוף יצא ככה, עניין של מזל ושל כישרון שלי, שאני מתקין תריסים. שולח ילדים להדביק מגנטים על הדלתות באזורים הישנים, איפה שיש תריסים מהדור הישן, לא פרופיל בלגי ולא צלונים. ואנשים מתקשרים. אני רגיל לזקנים שמתקשרים, אני סופר-נחמד אליהם, מגיע גם למרכז העיר. הם יודעים שקשה למצוא מישהו טוב שיתקן תריס ישן. הרוב לא טורח, אומר "תעברו לתריס חשמלי" וזהו.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: