"ג'ונסון 38", נובלת נכלולי נדל"ן (פוסט מתעדכן)

"לרשום את הספרות בטאבו" – ראיון אתי במדור הספרים "ישראל היום", ראיינה קרן דותן.

"אחת הדמויות המסקרנות שנתקלתי בהן לאחרונה בספרות העברית, כזאת שבהחלט כדאי לבלות במחיצתה… דיוקן סטירי מוצלח ומהנה של זעיר־בורגנות תל־אביבית". רועי בית לוי ב"ספרים" של "הארץ" (לקריאה ללא מנויים)

"אצל משמרי הג'נטריפיקציה היא שירה בתנועה שאינה נגמרת לעולם, ויש לה מקצב אורבאני סוחף ואדיר… משמרי היא יוצרת נהדרת, שרק משתבחת מיצירה ליצירה." הסופר והמבקר רן בן-נון באתר "עברית".

"קומדיה משעשעת שחוזקה (מלבד השנינות)… בדמותה של הגיבורה התל אביבית, רווקה אדוקה ומשוררת אדוקה" – המבקר והסופר אריק גלסנר.

"אביבית היא אחת הסופרות המשעשעות ביותר וג'ונסון הוא המצחיק מכולם. ג'ונסון הוא ספר מצוין לימים אלו – נקרא בעונג ובשטף.." – המשוררת, העורכת והמבקרת נועה שקרג'י על "ג'ונסון 38". 

"סאטירה ישראלית מאוד, עדכנית מאוד ומצחיקה מאוד, צולפת ופוגעת באין ספור מטרות נעות, ובהן פלצנות תל אביבית חצופה…" – ירון פריד, מדור ביקורת הספרות של "מעריב".

סקירת ספרים: "התרחבות" של דנית גולד, "תספורת" של רינג לרדנר

סקירת ספרים. יצא ככה שבחיפזון היומיום ובתסכול של כותרות החדשות אני מרפרפת מספר לספר ולא  מצליחה לקרוא שום דבר! היה נורא, פשוט סבל. בסוף סיימתי שלושה ספרים בארבעה ימים. על הספר השלישי אכתוב בהמשך וגם ממנו נהניתי מאוד. זה לא ישבור אותי בשום אופן.

"התרחבות" – דנית גולד (פרדס)

יום אחד אישה קמה, מנסה לדפוק מסמר בקיר, והעולם מתרחב – משנה פרופורציות, מקשה על הניווט בו, מעמעם את השיפוט. ככה אי אפשר לתפקד, ואמנם היא לא מתפקדת. "הבית מתוח. הסלון ממוקם באיזו פינה גלקטית מרוחקת. המטבח בקצה השני…. אנשים זרוקים בכל מקום כמו הערות שוליים במחברתו של פרופסור מפוזר".

פרק אחד בהווה, פרק אחד בפלאש-בק, פורשים לנו את הסיפור של הגיבורה, מטראומת הילדות ועד ההווה שבו היא כבולה לנסיבות בלי יכולת להשתחרר. "מי אני? מה זה? אני הבזק, ליקוק על בול, נקישה על דלת של בית נטוש. הנופים מתערבלים כמו דיונות ושואבים אותי לתוכם, כך כל הדרך עד לשער החשמלי".

למרות שהמושג "דיסוציאציה" מוזכר בפירוש בספר, ועוד מושגים תיאורטיים משדות הפסיכולוגיה והתיאוריה הפוסט-מודרנית, לא ניגשתי אליו מזווית פסיכולוגיסטית ועדיף היה לי כך. תחת זאת הוקסמתי מתיאורי עיוות המציאות ומהפרנויה הבאה והולכת, מהמשיכה של הספר לצד המד"בי של הפסיכדליה. זה צד שחובבי פיליפ ק. דיק או קרוננברג (אני ביניהם) יזהו בקלות. בעולם של "התרחבות" המרחב הפיזי מתפרק, הדמויות באות והולכות כמו בחלום, קשה להחליט במי לבטוח ואומנם היא בוטחת רק במי שיש לה סימביוזה איתו. גוף הדוברת נשלט בידי כוחות לא מוכרים שבאים מתוך עצמו (ג'ל ירוק מפעפע מן העיניים) והיא זקוקה למתווך שיסביר לה מה קורה בתוכה. אבל בעלי הסמכות מוזרים, אמורפיים (הרופא קילרבג דומה לזבוב או עכביש, רופא אחד הוא קוואזימודו), וטכנולוגיות הריפוי מוזרות וארכאיות, המערכת שרירותית ובוגדנית ואין לסמוך עליה.

סקירת ספרים: "השיבה", "צפרדעים", "דברי הלילות"

סקירת ספרים – והפעם ממש תמציתית, כולל ספרים שאני רק באמצע קריאתם; כי החיים רודפים אחרי עם מצ'טה ואני משיבה להם מאבק וקוצצת אותם חזרה לחתיכות קטנות ומכניסה לסלט. באמת, איך החיים לא מתביישים להתנכל לאישה אומללה במיטב שנותיה שכל מה שהיא רוצה זה לשבת על הספה ולקרוא?

המשותף לכל הספרים – הם מצליחים להעביר את הדמויות (ואותנו) בחסד רב, על פני מים סוערים מאוד, מאפשרים לצלוח מצב בלתי נסבל שלו היינו רואים אותו ככותרת בעיתון, היינו הופכים דף בצמרמורת. והנה, בספר אפשר לקרוא 400 עמודים על המצב הזה ורק להשתבח.

סקירת ספרים: "העולם עוד יכיר את פני", אלפרד הייז

סקירת ספרים, כי בעולם שבו אפשר להתחיל מחדש שוב ושוב, שבו אננס בשל נמכר פתאום בחצי מחיר, אפשר גם להתלונן שאת לא קוראת שום דבר ואז לסיים יצירת מופת ביומיים.

"העולם עוד יכיר את פני", אלפרד הייז (תרגום: דפנה רוזנבליט)

אלגנטי ומרסק לב, זה הספר. גבר נשוי לא-באושר מציל בחורה צעירה מטביעה, במסיבת חוף הוליוודית. היא שחקנית ללא תפקידים, הוא תסריטאי שהתמסחר. הכרת הטובה שלה, ההשתוקקות שלה לריגוש, לאישור, פוגשת בסטואיות הנוגה שלו. שניהם מזהירים עצמם זה מפני זו ומפני העיר בה הם נמצאים, אך ללא הצלחה.

"לא הייתי מסוגל, או לא רציתי, לעשות אותה: את המחווה הראשונה שמממנה אין דרך חזרה, שמשעה שנעשתה אין דרך לסגת… היא לא הצליחה להבין את הפחד הקל, העמום, המטופש למדע שאחז בי, את חוסר הרצון שחיי (שהיו בנויים טלאי על טלאי, והוחזקו בקושי רב) יטולטלו או יופרעו".

סקירת ספרים: "מלי מלי", "חמש נובלות אקזמפלריות"

סקירת ספרים, כי זה ודאי עדיף על ספירת שרים.

"מלימלי" – מירי גול

הסיפור הזה מתחיל חזק ויצרי – רומן הרסני עם גבר עלום, בפרוזה מצוינת.

"ואני הולכת אחריו אל המיטה, מתפלאת על ידיעת הדרך שלו. ואני מושכת אליי את השמיכה מן המיטה הסתורה, והוא מחייך, חכי רגע, אל תתכסי. נו באמת מלימלי, הוא ראה את זה באיזה סרט, חשבתי. ואחר כך נשכב לצידי. מאולף, חשבתי, סוס מרוסן, זרועות, רגליים, שפתיים. מלטף ברצינות כמו מגלה עולמות. נוגע במגע שעדיין אינו מורגל, כמו לב פועם מבעד לעור של גור חתולים."

מהר מאוד מתחלף הסיפור הפותח, שנוגע בצ'יק-ליט מהצד האפל של הז'אנר, ונשאב אל תוך סיפור הקשר של הגיבורה למשפחתה. כאן מגיע פירוט עשיר וסבלני, מענג לקריאה, של היסודות האיתנים שמהם עשויה המשפחה הזו. לא פשוט לתפור את הקשר בין "הרווקה התלושה-מרצון עם ההרס העצמי" לבין סיפור "המשפחה שלנו תמיד גרה כאן", והמספרת עושה זאת מדויק וטוב, בתפרים הדוקים.

אולי אתה? בחור רוסי שעבד אתי פעם

הלכנו לחפש יחד מישהו שעבד אתי פעם, בחור רוסי שקראו לו לב. מידת הסמליות בשם הזה היתה בוטה מדי אפילו בתוך החלום – לא יכולת לחלום על שם אחר? ובכל זאת היה לי ממש חשוב משום מה למצוא את לב, שעבדתי אתו פעם, ושלא השאיר שום חותם על חיי. עלינו וירדנו וחיפשנו בבנייני מגורים ומשרד (זה היה בן זוגי כנראה שחיפש לצדי, בשתיקה). אותו לב גר כמסתבר ברחוב מסחרי רחב ומפויח, מין קרליבך שכזה, בדירת שותפים ישנה, נטולת סממנים אישיים. בדרך לחפשו מצאתי דווקא מישהו אחר, צעיר בתלתלים, ולא הייתי בטוחה שזהו לב. עמדתי ודקלמתי לו את ההודעה שרציתי להשאיר – אולי זה אתה, קיוויתי? אבל זה לא היה הוא. חיפשנו עוד. הרצון המטריד לאתר אדם (עולם שלם לעצמו, הערת שוליים לנו) הלך והתפוגג, אבל עלינו ירדנו וביררנו כניסות מגורים. בחלום התהפכתי והתהפכתי והבטתי דרך חרכי אבן עבים בחדרי מדרגות. עברנו מכניסה לכניסה. לב האמיתי היה לבסוף גלוח שיער ועגול ראש, ישב עם שותפיו לשחק קלפים בחדר שכור מרופט, וכשמצאתי אותו לא הבין מה אני רוצה ממנו. או עשה פרצוף כזה. המעמד היה מביך. חזרתי אל לב השני, המדומה, הנעתר – אולי אתה? בסדר גמור, הוא אמר.

כתב העת פטל, סיום

אתמול התפרסמה ב"7 לילות" שיחה קצרה שלי עם אנה זטרברג (ראו כאן למטה), ובזאת גיליתי לעולם ולעצמי, שזה באמת הסופ-סופ-סוף של כתב העת "פטל". שהגיליון השמיני שיצא במלוא הדרו וזמין לקריאה אונליין הוא גם האחרון. למה צריך להצהיר על זה? ראשית כדי שלא אשכח ואתחיל, מתוך אינרציה, להכין עוד אחד, ככה זה סוסי עבודה – ובסך הכל אחרי חמש שנים אני חייבת גם זמן מנוחה, ובעיקר זמן בהייה שמתוכו תנץ אולי כתיבה חדשה. שנית, כדי שגם אתם תדעו, כל אלפי הקוראים ומאות הכותבים שהיו חלק מכתב העת.

פטל "סוף העולם" כבר כאן!

כן, האסופה יוצאת לאור, הייתי אומרת בשעה טובה אילו לא היו אלה זמנים קשים כל כך.

שמעתי על מי שהפסיקו לקרוא בכלל, ומנגד על מי שכעת קוראים רק ספרים עבי כרס. כך או כך, יצאו לקראתכם 24 סיפורים וממוארים של טובי הכותבים על סוף, חידלון וגם התחלות חדשות.

הפעם, כמתבקש וכאמור, גיליון פטל 8 לא יופיע בדפוס – סיפורי הגיליון החדש יעלו מדי יום באתר פטל, שניים-שניים, לקריאה חופשית ולזמן איכות בסגר הכללי.

אני מקשרת כאן לעמוד "סוף העולם" המרכז את כל הסיפורים, שני צמדים ראשונים עלו כבר – אתם מוזמנים לעקוב בפייסבוק מדי יום, עד תום (אולי אעדכן כאן כשיעלה הצמד האחרון).

​

חזור וכבס

לא הרשו לסופי לחפוף את הראש, לא לצבוע, גם לא להסתפר. שלא תשבי עם ראש רטוב לפני הניתוח, חזר בעלה ואמר. הכל נאמר מתוך ראיית טובתה. היה אמצע החורף. אם תשב גלויה ומקוררת, בראש חשוף, היא עלולה לחלות, ואי אפשר – לא ייתנו – להיכנס לניתוח במצב של הצטננות. היא חזרה וטענה, וטענותיה לא התקבלו, גם לא טענות בנותיה, שהתלהטו: "תן לה לצבוע, נו, מה אתה מבין בעניינים של נשים! למה שתיכנס מוזנחת לבית חולים!". אבל בו בעת גם קימטו את מצחן: "באמת לא כדאי לקחת סיכון". התעורר ויכוח משפחתי בשאלה האם מגבת כרוכה על הראש לכמה שעות תסייע בחימום ובהגנה, אבל הוויכוח לא הגיע לידי מיצוי. וכבר הגיע סוף השבוע.

וכך נכנסה לניתוח ביום א' בבוקר בלי לחפוף ובלי לצבוע ובלי להסתפר, ושערה גילה כבר אז התחלה של פס לבן בשורשים. בשל כך הקפידה לכסות את ראשה בכל הימים שבאו בכובע צמר, שהיה כבר די מרופט. רק כובע מנוסה כזה יכול היה לעמוד באשפוז ובטיפול הנמרץ, בשכיבה במחלקה שבועות וחודשים, בכביסות במים קרים שבעלה דאג להן, חזור וכבס את הצמר, את הפיג'מה, חזור והפשט, חזור וחבוש על הראש, לכסות את הפס. טלוויזיה על הקיר עם תוכניות הבוקר ושעות של ריפוי בעיסוק, עם כובע הצמר, ומתחתיו הפס ההולך ומתרחב.

כל השנים רואים את טובתה. מלטפים אותה בזמן שהיא אוכלת, באים לבדוק מה איתה בזמן שהיא ישנה. מגששים למצוא את הרגע האחד הפנוי שיש לה, ונכנסים לתוכה שם ואז. תמיד יש מה לספר לה. אם צריך להעיר מישהו, יעירו אותה. הפעם סוף סוף יכלה לנוח, אבל נתפסה לא מוכנה.

שבועות זה לקח עד שביקשה בקול, כמה פעמים. חודשים עד שהסכימו. "זה מסוכן, הכאבים עוד יתפסו אותך באמצע הלילה". לבסוף יצאה הביתה לעשרים וארבע שעות. התור למספרה הוזמן בחופזה. בתום היממה חזרה אל המחלקה עם הטלוויזיה על הקיר. ישבה וההליכון לידה במקום הרגיל שלה. "או, כמה את יפה, סופי", אמרה לה האחות. וסופי, פתאום, חיוך עלה על פניה.

פוסטים שלי בבלוג הספרותי של המרכז ללימודי רוח

נפלו בחלקי הכבוד והשמחה ובשבועות האחרונים אני כותבת בבלוג הספרותי של המרכז ללימודי רוח (מיזם משותף של משרד החינוך והספרייה הלאומית). קהל היעד הוא מורים/ות לספרות, אבל אולי יעניינו גם אתכם ממצאי הארכיון המלא כל טוב של הספרייה.

הנה קישורים לפוסטים שעלו עד עכשיו (בהמשך אולי אזכור לעדכן נוספים):

לאה גולדברג והחשש מטירוף

הקשר בין דון קישוט, בנימין השלישי ועולי אתיופיה

כינויי גנאי ספרותיים, מבילבי ועד חיזו בטטה

כשאסי דיין רצה להסריט את חנוך לוין

סקירת ספרים: "תמיד גרנו בטירה" של שירלי ג'קסון, "גלקסיית הקניבלים" של סינתיה אוזיק

הפעם שני ספרים שעוסקים בתעלומות ובחיים נסתרים של נשים. אבל אין לי זמן! אין לי זמן! אז הפעם רק פסקה וחצי על כל ספר. ודווקא נהניתי משניהם.

 

תמיד גרנו בטירה – שירלי ג'קסון (תרגום: מאירה פירון)

תמיד שמעתי על "תמיד גרנו", ובכלל על המוניטין של שירלי ג'קסון ככותבת של סיפורי גותיקה משוכללים, ותמיד לא יצא לי לבדוק. אז עכשיו הספר הזה הגיע לדיגיטלי והצלחתי. כושר התיאור של ג'קסון ראוי לציון, הסיפור לא משעמם לרגע למרות שרובו בנוי מפרטי מציאות ומעוינויות קטנות של הדמויות זו כלפי זו. רק בהדרגה נפרש סיפור הרקע המצמרר, ואחר כך מאחוריו סיפור מצמרר לא פחות (אם כי, מוחי למוד התפניות העלילתית כמעט ציפה שמאחורי שני אלה יהיה עוד אחד, והתאכזב מעט).