חמאה

בכל משפחה יש גופה מוטלת באמצע החדר, או לפחות יושבת על כיסא קטן בפינה. כשנזכרים בהן נושאים אותן ומטפלים בהן היטב, כמו בבדיחות המשותפות. הבדיחות הן התרכובת הממשיכה לקיים את החומר האורגני המת, אחרת היה מתפורר כפוחלץ שלא עלה יפה. יחיאל, שהיה הדוד שלנו, ישב אתנו פעם במונית ספיישל, ישב וסיפר ארוכות: אני לא אוהב חמאה, זה כבד לי, זה לא לגוף שלנו חמאה, יש באירופה חמאה צהובה שרק מהריח שלה בנאדם רוצה להקיא. הדיבור שלו במונית נמשך ונמשך, ודאי דיבר לא רק על חמאה, אולי גם על חסכונות וחשבונות והסעות של העבודה, אבל את החמאה קל לזכור. עשרים שנה אחרי שיחיאל מת עוד משננים אותו אצלנו ומתפקעים מצחוק: בנאדם רוצה להקיא, חי-חי, רק מהריח שלה. הבדיחות מהדקות היטב את העור המשומר, הממולא – יחיאל מת ואשתו מתה וגם בן אחד מת להם בחייהם, וזה שמספר תמיד את הבדיחה על יחיאל כבר חולה יותר שנים מאשר הוא בריא. אבל הפוחלץ מתנוסס כבר, בטירת שניים וחצי חדרים בעיר בינונית, ולא יורידו אותו. מפעם לפעם נותנים לו טיפול תקופתי וכולם מתפקעים מצחוק על החמאה הצהובה. ואז, בשטף השתיקה שבין פרצי הצחוקים, נאנחים ולא מזכירים את הדבר הנוסף ההוא.

שבוע הספר של "פטל"

זה התחיל השבוע ויימשך עד מוצ"ש הקרוב, ה-25.6: דוכן "פטל" ניצב בכיכר רבין בתל אביב. בואו לבקר! נמכרים שם עותקי "פטל" (שני הגיליונות הראשונים) במחיר המצחיק של 25 ש"ח.

ומה אם אתם לא מגיעים לתל-אביב? עדיין תוכלו להזמין פטל הביתה ב-25 ש"ח בלבד (+ דמי משלוח 10 שקלים). כל הסיפורים המעולים האלה (לא רק אני אומרת) יגיעו אליכם לתיבה – ואתם תתמכו ישירות בספרות עצמאית וביצירה מקומית, בלי לצאת מהבית.

איפה מזמינים? כאן.

(תקף רק לגיליון מס' 2, "אסור", שממנו נותרו עדיין עותקים… ותכף כבר לא יישארו. באוגוסט כבר יגיע גיליון מס' 3).

מגדלור. נוצות

מגדלור

כל הבית נם ומתנשם מתוך חלום, בנדנוד הקצוב, ורק מגדלור המודם שומר עלינו. שלוש נורותיו זורחות בירוק ומבטיחות שגם מה שמוגף ומסוגר ייפתח פעם שוב. הוא לא יכבה, הוא לא יכבה, והברז סגור והעץ חדל בקיץ לחבוט בחלון. כשקמים צריך לבדוק דבר ראשון אם יש מי ששוכב על צוקי השידה בחדר הכניסה, תשוש וממתין. וכמה נורות דולקות, שתיים שלוש. לא נטרפנו. הרישום בספר הרשמי, לא חסר בו אף בוקר. הרישום בספר הסודי, אותיותיו קטנות והולכות – אוזל המקום הפנוי על בית החזה.

 

נוצות

אני לא מבינה למה תמיד מדברים על הייאוש השקט. ייאושי שלי רץ ברחובות בתחתונים, נוצות לראשו, וזועק "הווואאווו!". ובכל זאת בדרך כלל שואלים אותו בנימוס, בחנויות וברשויות, אם הוא צריך עוד משהו. תודה שלימדת אותי להשיב מענה רך, כתבה לי נציגה של תאגיד. השבתי לה אותו הדבר בדיוק.

האוזן

התקבלתי לעבודה במרפאת עיניים קטנה, של רופאה, כאחראית על הכרטוס. זה שימח אותי מאוד כי חיפשתי עבודה זמן רב. קיבלתי נבדקים ושמרתי את פרטיהם בכרטיס. איש צעיר הגיע למרפאה לבדיקת עיניים ויצא בלי אוזן. גנבתי את האוזן שלו, בלי שירגיש. שמרתי אותה במרפאה על חלקיה: פיסת עור בהיר חתוך, ללא שום דם, חלקי סחוס עסיסיים, ושבלול האוזן, שפורק החוצה. ראיתי את שבלול האוזן נח בנפרד, עגול אפרורי ומכוסה שכבה רטובה, כמו מוח של דג או צפרדע. למעשה גם כלל לא היה שבלולי, אלא גושישי ומכונס, כאילו דחסו אליו את כל מוצאות השמע, בדרך לגריטה; גם בחלום ראיתי את זה, אבל כך קראתי לו ביני לבין עצמי.

שלושה ימים נאבקתי ברצון למצוץ מן האוזן הזו את הלשד, לזלול את השבלול, לטעום את סוגי הרקמות השונים (אפור ורך, לבן וגידי, אפור-אדום, לבן בשרני, שקוף וצמוד לעצם…). כבר אכלתי מעט, רק את שאריות המח שהיו דבוקות לעצמות הזעירות. רציתי שיישארו העצמות בלבד. לא היה שום דם ולא חיפשו שום פושע. אבל מצפוני לא נתן לי מנוח. הלכתי ושבתי, הבטתי בשבלול עוד ועוד. עור האוזן היה תלוי ישר, נקי לגמרי בחיתוך, וכל שאר החלקים מסודרים כמו באוסף קטן. לבסוף מצאתי דרך להתוודות בפני הרופאה בלי להסגיר את אשמתי המפורשת. אם נשארת אוזן במרפאה, שאלתי אותה, איך אפשר להחזיר?

ממש לא נורא, היא אמרה ברוב טקט, זה ניתוח של חמש דקות. מן הסתם ניחשה מה קרה ונתנה לי דרך מוצא. הוקל לי, וניגשתי לחפש את פרטי הנבדק. לשמו היה צמוד תואר דוקטור. והוא בור שכזה, חשבתי – שלושה ימים הסתובב בלי אוזן ולא הרגיש, אולי סבר שזה חלק מהפרוצדורה? הזמנתי אותו למרפאה. נשארה לנו פה אוזן שלך. זה יהיה ניתוח קטן ולא תרגיש כלל, הסברתי. הוא הנהן.

קול קורא לשליחת סיפורים ל"פטל" 3 – פרנסה

ספרו לי סיפור. סיפור על עבודה, כסף, חיי בטלה או קצבה שנשללה. טקסט עם קולות וצבעים וריחות. תארו את המכסה שצריך למלא, ההתלהבות, השעמום, הסנדוויץ', הטפסים, פניהם של העמלים ושל אוכלי החינם. ספרו מי נסע לעבודה בשני אוטובוסים ומי קיבל רכב חדש, את מי רמסו ומי עלה למעלה. איך לא הצלחתם לגמור את החודש ומדוע חבר שלכם ניסה לרמות את מס הכנסה. הוסיפו תובנה שלכם על המאורעות ממרחק הזמן.

כתבו את כל זה בלשון ובסגנון שרק הם יתאימו לספר את הסיפור הזה, ואותו בלבד. אל תחששו מהתפרעות סגנונית.

מה לשלוח: ממוארים. פרוזה שמבוססת על מעשים שקרו (לכם או לאחרים), בכל סגנון שהוא. מסות אישיות.

מה *לא* לשלוח: שירה. טורי דעה עיתונאיים. כתבות שטח. מאמרים אקדמיים. חוויות מעבודות השמורות לאנשי עט. סיפורים שכבר יצאו בדפוס.

מומלץ: לעיין בכתב העת קודם ולהבין לאן אתם שולחים. זה אתר "פטל", וניתן לדפדף בכתב העת גם בחנויות הספרים העצמאיות.

כמה לכתוב: 700-1500 מילה, עם אפשרות לחרוג כלפי מעלה.

עד מתי: 30 במאי.

לאן: אך ורק למייל avivitmishmari@ccc.net.il. בקובץ וורד. 

תשלום לכותבים: תלוי בקבלת תמיכה מקרן (הוגשה בקשה). אם הבקשה לא תאושר, יתוגמלו הכותבים ב-5 עותקי ספרים כ"א.

אם אין לכם רעיון כרגע: המתינו לנושא הבא של "פטל".

פטל 2 יצא לאור

עדכון ביקורות:

"הגיליון החדש של פטל מרגש, עמוס כוכבים ומעורר השראה" – ביקורת של תלמה אדמון ב"מעריב".

"פטל" התארח ב"מוסף לספרות" עם רונה גרשון, ברשת א'. הקליקו להאזנה.

*

תמיד עלול להשתבש משהו, ונותר רק להתפלל שלא יהיה זה משהו משמעותי כמו כריכה שהודבקה הפוך, קרדיט שגוי, או הסכנה השכיחה מכולם: מסטודון שאורב בין השיחים בכוונה לרמוס את ערימת הגיליונות. אני מקווה שהשעה-וחצי שביליתי בפקק עצום בדרך לבית הדפוס נספרת כשיבוש, כי אם כך באמת יצאתי בזול.

PET-2_Cover-DEMO s

כן, פטל 2 כבר בעולם – יצא לאור. אסופת ממוארים ורשומות אישיות המוקדשת לנושא "אסור", בעריכתי. זה משפט קצר המסכם חודשים של חיבוטי נפש ודקדוקי טקסטים, שבסופם נולדה אסופה מגוונת ומרתקת.

הסיפורים בגיליון הזה הם פרי עטם של שולמית אפפל, שלמה בר (ממואר שנרשם מפיו), יהודה גזבר, גלית דהן קרליבך, יונתן הירשפלד, חגי לוי (פרסום חוזר לסיפור הראשון שפרסם), טלי לטוביצקי, לי ממן, דוד מרחב, יוסף מונדי (המנוח. בסיפור נשכח ונהדר שלו), שמעון מרמלשטיין, אביבית משמרי, יגאל סרנה, יוסי קליין, יוני רז פורטוגלי, שרי שביט, בלה שייר.

ומה עוד? אפשר לרכוש את "פטל" החדש במכירה ישירה באתר, או בחנויות העצמאיות:

תל אביב: "המגדלור", "סיפור פשוט", סניפי "תולעת ספרים", ו"בוקשוק" ברמת אביב.
רחובות: "מילתא".
ירושלים: "תמיר ספרים", "ספרים ברחביה".

ויש גם אפשרות לרכוש עותק דיגיטלי ב"בוקסילה".

בשעה טובה לגיליון הזה!

 

שומשום

ככל שהילדים מצוננים יותר אני אוכלת יותר, זועפת יותר, מתגנבת החוצה תדיר. שוברת את הגב על פרנסה כדי לממן עוד ועוד טישיו עם אלוורה – סעיף הצריכה הגבוה ביותר בביתנו בשבוע האחרון, אחרי חשמל.

לכבוד יום המשפחה אמרתי לבני "אתה חזק ואני סומכת עליך שתתמודד עם זה שבחרת לא להכין שיעורי בית, ועכשיו זוז כבר".

לאור זאת גם יובן כמעט לגמרי מדוע עשיתי את העיקוף שעשיתי הבוקר, בדרך חזרה מחולון לביתי בתל אביב. זה בסך הכל כדי לא לעמוד בפקקים בכניסה לעיר, אמרתי לעצמי, אבל זה היה סתם כדי שלא אצטרך לנסוע ישר לגמרי ולהגיע רגיל. עברתי מול הרחוב החולוני שגדלתי בו (נראה נידח וצר מאי פעם) ואחר כך מול הרחוב החולוני שהייתי באה אליו לבקר כבוגרת (ללא זיכרונות כמעט). פניתי שמאלה ונכנסתי דרך השכונה, שכולה רחוב ראשי מתעקל ומתחבר לעצמו, עם ענפי רחובות קטנטנים מתפצלים ממנו. תל גיבורים. לקראת סוף העיקול הבנתי שמכאן אין דרך אחרת לצאת – מה שידעתי גם קודם, הלא נסעתי שם שנים – אמנם השכונה לא שבלולית כמו קרית שלום אלא בצורת תנוך אוזן שמאל, ובכל זאת אין לה מוצא אחר מלבד אותו רחוב שממנו נכנסים, רק 500 מטר דרומה.

כדי לעכב את הכניסה לפקקים בעוד חמש דקות עצרתי ליד מרכז מסחרי קטן. היתה שם חנות מצעים, שמתפקדת גם כמתפרה ומחסן. הבעלים שמח על הסיפתח והקפיד לרשום לי קבלה תוך שהוא מדקלם בקול את מה שרשם – חונה ליד הפתח בתשע בבוקר, קונה סדינים ויוצאת, היא ודאי מרשויות המס.

בתוך המאפייה הסמוכה, שאליה זממתי באמת להגיע, ליד הקופה, עמד גבר עגול פנים והתפלל בטלית ותפילין. הוא הניד אלי בראשו ללא מלים ואני הנדתי חזרה. אישה גרוזינית חייכנית לעסה בורקס בפה פתוח, כתובת קעקע זעירות על פרקי ידיה ופירורים מסביב. קניתי ממנה שני סוגי בורקס ובייגלך ענקיים עם שומשום, חמש בעשר. "תודה ובשורות טובות", אמרה לי.

ושוב, זה קרה פתאום אבל זה כבר קרה פעם, רציתי להשכים לשם כל יום, לקנות שם, לגור ולנוח. הרחק ממקום מגוריי האולטרא-מגה-משויף, עם הכריכים המעוטרים בחצי עלה חסה ב-19 שקל והמוכרים המאגניבים שמקפלים את החסה יפה, רומזים שצריך להשאיר להם את השקל-עודף כטיפ. ובה בעת ידעתי שאני כבר לא יכולה לגור שם. אבל גם כבר לא כל כך היכן שאני גרה היום.

אפשר לחשוב שביטלו את המוות

טיפשים, טיפשים מי שמתעקשים לדבר על אהבה, מנסים לחתוך את הזרם המשוגע לפרוסות של ניתוח. יש טעם שגדול מאהבה. על אי תנועה מול החנויות היום בצהריים הבנתי את זה. ועדיין גם אחרי שמבינים אפשר להמשיך לחיות המון זמן ולשכוח.

נמצא בכל מקום

נמצא בכל מקום ולא אלוהים

חובט פתאום ואינו קללה

נמזג בגוף ואינו רצון

מסמיך מדי שנה ואיננו צער

ואינו יופי ואינו שחור ואינו מספיק לחמם

ולופת ומתעקש ואין דרך להוליכו ואין זמן

הדפסה שנייה של "פטל 1" – עכשיו בחנויות העצמאיות

בשעה טובה אזל כל המלאי (נמכרו יותר מ-500 עותקי נייר ועוד המון דיגיטליים), ואי לכך הלכנו, מירי שחם ואנוכי, על הדפסה קטנה נוספת (200 עותקים) של "פטל" מס' 1, אנתולוגיית זיכרונות ילדות מתל אביב. כעת אפשר להשיג אותו גם בחנויות ספרים עצמאיות ומשובחות, בכמה ערים. ואלו הן:

תל אביב:

המגדלור

תולעת ספרים

סיפור פשוט

ספרים בבזל

ספר לכל

בוק שוק

 

ירושלים:

תמיר ספרים עמק רפאים

תמיר ספרים תיאטרון ירושלים

ספרים בקטמון

ספרים ברחביה

רחובות:

מילתא

 

חיפה:

יודן ספרים.

יהיו עוד כמה מקומות, בערים נוספות, ואז אעדכן את הרשימה הזו. שבוע מצוין.

 

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 201 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: