סקירת ספרים: "העלמה מקזאן", מאיה ערד; "המוטבים", יוסל בירשטיין

בין חיסון לחיסון, הפעם שני ספרים על כסף, אהבה, וכל הקשרים האפשריים שביניהם.

העלמה מקזאן – מאיה ערד

לא אאריך בפירוט העלילה: עידית, רווקה לקראת גיל ארבעים, מתאהבת במיכאל, אבל הוא לא מחזיר לה אהבה. אלא שאהבתה עזה וניזונה מפנטזיות על "האחד", תוקעת אותה במקום עד שהיא נאלצת להתפכח ולפעול כדי לסדר לעצמה את החיים בדרכים אחרות.

העולם בספר הוא עולם של אזהרות בלתי פוסקות משקיעה, מהתקבעות. אם גיבורי הספר לא ישגיחו ליותר מרגע, הם ישקעו לתוך הסטריאוטיפ הרע שלהם (הרווקה המשכילה תמיד בסכנה להפוך לבעלת חלומות עקרה, הנשואה עם הילדים בסכנה להפוך לעקרת בית מתוסכלת עם בעל מזניח, וכולי). גם עידית וגם מיכאל, מסתבר, לא שונים כל כך זה מזו. שניהם שבויים ומקובעים, נפרדים מהעולם ובטוחים שאיש לא יבין אותם. איך להתחיל לפתור זאת? ערד מראה לנו איך בעולם שלנו, פילוס הדרך לעצמך אל תוך העולם עובר בכסף, הרבה כסף. מי שחזק ומחובר לחיים מסוגל לעשות את זה בחינם, מי שלא – ישלם לסוכנות וייסע לקצווי עולם כדי לממש קשר אנושי בסיסי. הוא יעבור על אפו ועל חמתו את כל המסלול המנוכר והבלתי אישי, בדרך לנסות לקיים חיים אישיים. כשקראתי חשבתי לא מעט על הספרים של אווה אילוז, שניתחה ופירקה את הקשר בין קפיטליזם והחלטות כספיות לבין רומנטיקה זוגית.

ערד היא לא בדיוק מספרת מלאת חמלה והגיבורה שלה היא אחת המעצבנות והמנותקות, לפעמים גם קשה לקרוא ספר שכל כך מחובר לכאן ולעכשיו המיידיים (זה גם סוד משיכתו וגם סוד הרתיעה הקלה שהוא מעורר). אבל עידית היא לא השוגה היחידה, היא פשוט מתנשאת יותר. גם מיכאל העדין והנעים לוקה באותה מחלה, מחלת ההתבדלות הכרונית, וגם הוא נאלץ לעבור את הדרך להתחברות מחודשת לעולם ולאנשים, דרך שעוברת בהכרח גם ב"גועל נפש" – שיקולים כספיים, טכניים, מוסריים, התחשבות בבני משפחה נלווים, לא בדיוק צעידה זוגית חלומית לעבר השקיעה. (כאן יש חצי ספוילר אבל ממילא רובכם קראתם) ואם קונים משפחה בכסף, איפה אם כן מקומה של האינטימיות? גם מי שנאלצת לקנות את היחסים המשפחתיים שלה בכסף, סבורה שהאימהות שלה היא כלי חלול עד שנוצקים לתוכו רגשות ממש. ואילו מי שמתאהב קודם כל כאילו לא שילם על כך לסוכנות, נוכח שזה מגיע עם תווית מחיר: אין אהבה בחלל ריק, יש שיקולים משפחתיים וצורך לטפל ולדאוג.  

בסופו של דבר, נשארתי עם השאלה עד כמה אדם יכול להיות משוחרר לפעול בלי קשר לתבניות התדמית וההרגל. כתבו שזה ספר על גורל ומסלוליו, אבל ייתכן שנושאו האמיתי הוא הבושה החברתית והכורח להתגבר עליה.

המוטבים – יוסל בירשטיין

אצטט קודם כל שני קטעים:

  1. "הבנק היה זקוק ללקוחות. הוא עצמו היה זקוק לספרים ביידיש. דבורה מישורה הבטיחה שתשיג בשבילו מדפים מלאים של ספרי יידיש. בחינם. קיבוצים, כך שמע, החלו משליכים קירות שלמים של ספרי יידיש.. לא היה מי שיקרא בהם, והם אך תפסו מקום."
  2. "מדי פעם, יגעה מן היום, כשהיתה נכנסת למיטה מוקדם מן הרגיל, היתה קוראת לפני השינה בפנקס הבנק".

כשהקריאה בפנקס הבנק תופסת את מקומה של היידיש, ברור שהמאכעריות בספר אינה רק אסטרטגיה, היא מהות ומשמעות. אבל היא מונחת יפה על תרבות הספר המסורתית: יש משקל נכבד לקריאה בספר, אנשים מאלצים עצמם ללמוד קריאה בעברית, לנהל מחברות ופנקסים מוקפדים, לרשום רשימות של מקומות להחבאת הכסף בבית. הפקיד קורא יום יום את עיתון הבורסה בטקס מוחצן ורב רגש.

זה ספר קומי עד טראגיות. מצאתי אותו בחנות יד שנייה ואני רק במחציתו, אבל משתאה ונבהלת שוב ושוב. המספר מסתובב בחברת שני הגיבורים פקידי הבנק, סולומיר והלוי, בניסיונות לשכנע אנשים פשוטים, רובם מקבלי שילומים מגרמניה, להשקיע במניות של קנארד ברנזון (מין אילון מאסק של אותם ימים, אבל יהודי). הדמויות מסתובבות חסרות מנוח, רוצות להניח כספן על מקום שאינו קרן הצבי; לא חלילה ליהנות ממנו. שכן הכסף הוא יותר מאביזר ביטחון: הזיכרונות, הסוד האישי, ההתרסה המוטרפת, הסגפנות הדווקאית, ועוד כהנה. כך, ניצול השואה העשיר ניצל ממרה שחורה בזכות הפקיד שמעורר בו עניין מחודש בבנק, במסחר במניות. מעתה הוא מוצא טעם לחייו בשרטוט יומיומי של טבלאות התשואה של השקעותיו. המלים האחרונות ששמע מן הפקיד לגבי מצב מניותיו היו "טוב מאוד! טוב מאוד!".

בירשטיין רגיל לכתוב מקבצי אנקדוטות ולהעמיד דמויות הנפגשות ונפרדות, כפי שקורה כאן; הרובד העמוק של אופיין נחשף כשלד מתוך מעשיהן ובחירותיהן ולא בדיון פסיכולוגי: אם האלמנה הספיקה או לא הספיקה להוסיף עצמה כמוטבת בחשבון הזוגי שלה ושל בעלה, זה לא פרט טכני אלא עדות לחשש המתמיד שלה מכך שחשבון המניות יתגלה בקיבוץ. מדובר כאן בשנים רבות של חיים כפולים, אנשים המנהלים מעשיהם בסתר, מחביאים יתרות, אנוסים של כסף שאינם נהנים מחיי העולם הזה.

 הנימה אחידה והעולם שהוא בונה עלוב, מצחיק ומסעיר כאחד: דרמות חיים עצומות, שואה תקומה וחלוציות, מתנקזות כולן ברגע ההיסטורי של הספר אל הנחמה שמעניק המסחר בעסקי אוויר. ומדובר ב-1982 – שנה לפני משבר מניות הבנקים! הספר נכתב, מסתבר, בהיותו של בירשטיין פקיד במחלקת השקעות בבנק. זו צליפה מהדהדת שהוא שולח אל הקולקטיב הישראלי.

החיים נפרטים לפרוטות. מנוחה ועמל

במיטבה, משפחה היא כר. כסת לישון עליה, כר מרעה לגדול ולהצמיח בו. גם מנוחה וגם עמל. את זה נראה לי שהבנתי רק בשנים האחרונות. לא ידעתי את נפשי כל השבוע, כי בכורי הפך בן 16. חוטים דקים מאוד מחברים אותי לאישה שילדה אותו (אני?) בדם, יזע וחוסר ידע, ולא ידעה איך תעביר עוד ערב גשום של 2005 לבד בבית על הידיים. אבל הנה, עם השנים החוטים מתארכים ונקשרים זה לזה: הלמידה המשותפת של אם ובן, ימי האין אונים, ימי הכל אפשר. והנה נער. אבל רק התחלנו.

הכוח שאני מקבלת הוא מהקרובים אלי. ולא פחות מזה, מהקשר בין הקרובים אלי. אלה טווים בינם לבין עצמם חוטים ההולכים ומתחזקים. הגבר של חיי, שחולק אתי דאגות והתרגשויות וטיולים וזעף וחמלה, שלומד אתי ומלמד אותי לטפח יחד את הכר הזה, להרחיב את גבולותיו. בני המתבגר שכבר פותח לעצמו פתח עצמאי בעולם. בני הצעיר שהולך ומבשיל. ואני, ותיקה בעולם אבל עדיין עם הצתה מאוחרת, לא נותר לי אלא להשתאות. ולשכוח מזה מרוב שהלב מתרחב. ולהתרגז על הבלגן, ושוב להשתאות, וחוזר חלילה.

החיים נפרטים לפרוטות, בעידן החנוק הזה הן קטנות מתמיד ונראות חסרות חשיבות: מה זה כבר עוד סיר מרק, עוד דד-ליין בעבודה, שוב לתקן את שיעורי הבית, מי ינקה, והנה עבר חצי חורף. בתקופה שבה מביטים בעולם דרך מסכה ממגנת, מתפתים להישאר ברובד הנמוך, של קטנות היומיום, או לחלופין לנסוק לרובד הגבוה ולהתפייט משם בקיטש על שינויים טקטוניים של כל המאה העשרים ואחת. רק האמצע עדיין חסר. ההסתכלות הקרובה-רחוקה שתיקח את שתי הפרספקטיבות בחשבון בו זמנית. את ההסתכלות הזו צריך גם במשפחה פנימה. מה לעשות שלפעמים אני שוכחת. אז הנה, הזכרתי.

סקירת ספרים: "כמה שזה לוקח" – יורם מלצר, "דברים שקורים בשומקום" – מיכל פיטובסקי

סקירת ספרים, על אבטיח ובלי הקדמות' כי אחרת לא יישאר לנו זמן לכתוב ולקרוא.

"כמה שזה לוקח", יורם מלצר (פרדס)

ד"ר אורי שפירא נקרא מהאוניברסיטה הסקנדינבית שבה הוא מלמד, לבוא למדינה דרום אמריקאית, לסייע בחיפושים אחר אביו הנעדר. את אביו לא ראה יותר מעשרים שנה, אמו כבר נפטרה וכל המשפחה חיה שנים בצל מותו של האח הגדול של אורי בתאונת טייס.

אורי שפירא הוא גיבור פאסיבי, לא רק בכך שאינו מניע דברים לפעולה. הוא מין פרי רך שכל נגיעה בו מעוררת פרץ של זיכרונות מתקופות שונות, מונחים בחפיפה חלקית זה על גבי זה, צבא, אקדמיה, ילדות בחו"ל, בחרות בארץ… עם דימויים מסרטים, מפות ונופים, עם מילות שירים ותמונות קולנועיות מכל התרבויות שגדל בהן. הוא גם שולט בארבע שפות לפחות, מעבר לעברית של בית הוריו ולספרדית של בית גידולו, עד כדי כך שאינו יודע באיזו שפה הוא חולם. בתוך כל אלה מתברר שבשנים שבהן נפרד ממשפחתו לא הצליח להקים משפחה משלו וגם בת זוג אין לו – אהבה נכזבת רבת שנים לנעמה חיממה אותו בלילות קרים. "היא התיק הפתוח שלי… דבר לא החסרתי במשך השנים, רבע מאה ויותר כבר עברתי ואת עצמי לא הצלחתי לרשום שם אלא כדמות שוליים".

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "התרחבות" של דנית גולד, "תספורת" של רינג לרדנר

סקירת ספרים. יצא ככה שבחיפזון היומיום ובתסכול של כותרות החדשות אני מרפרפת מספר לספר ולא  מצליחה לקרוא שום דבר! היה נורא, פשוט סבל. בסוף סיימתי שלושה ספרים בארבעה ימים. על הספר השלישי אכתוב בהמשך וגם ממנו נהניתי מאוד. זה לא ישבור אותי בשום אופן.

"התרחבות" – דנית גולד (פרדס)

יום אחד אישה קמה, מנסה לדפוק מסמר בקיר, והעולם מתרחב – משנה פרופורציות, מקשה על הניווט בו, מעמעם את השיפוט. ככה אי אפשר לתפקד, ואמנם היא לא מתפקדת. "הבית מתוח. הסלון ממוקם באיזו פינה גלקטית מרוחקת. המטבח בקצה השני…. אנשים זרוקים בכל מקום כמו הערות שוליים במחברתו של פרופסור מפוזר".

פרק אחד בהווה, פרק אחד בפלאש-בק, פורשים לנו את הסיפור של הגיבורה, מטראומת הילדות ועד ההווה שבו היא כבולה לנסיבות בלי יכולת להשתחרר. "מי אני? מה זה? אני הבזק, ליקוק על בול, נקישה על דלת של בית נטוש. הנופים מתערבלים כמו דיונות ושואבים אותי לתוכם, כך כל הדרך עד לשער החשמלי".

למרות שהמושג "דיסוציאציה" מוזכר בפירוש בספר, ועוד מושגים תיאורטיים משדות הפסיכולוגיה והתיאוריה הפוסט-מודרנית, לא ניגשתי אליו מזווית פסיכולוגיסטית ועדיף היה לי כך. תחת זאת הוקסמתי מתיאורי עיוות המציאות ומהפרנויה הבאה והולכת, מהמשיכה של הספר לצד המד"בי של הפסיכדליה. זה צד שחובבי פיליפ ק. דיק או קרוננברג (אני ביניהם) יזהו בקלות. בעולם של "התרחבות" המרחב הפיזי מתפרק, הדמויות באות והולכות כמו בחלום, קשה להחליט במי לבטוח ואומנם היא בוטחת רק במי שיש לה סימביוזה איתו. גוף הדוברת נשלט בידי כוחות לא מוכרים שבאים מתוך עצמו (ג'ל ירוק מפעפע מן העיניים) והיא זקוקה למתווך שיסביר לה מה קורה בתוכה. אבל בעלי הסמכות מוזרים, אמורפיים (הרופא קילרבג דומה לזבוב או עכביש, רופא אחד הוא קוואזימודו), וטכנולוגיות הריפוי מוזרות וארכאיות, המערכת שרירותית ובוגדנית ואין לסמוך עליה.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "השיבה", "צפרדעים", "דברי הלילות"

סקירת ספרים – והפעם ממש תמציתית, כולל ספרים שאני רק באמצע קריאתם; כי החיים רודפים אחרי עם מצ'טה ואני משיבה להם מאבק וקוצצת אותם חזרה לחתיכות קטנות ומכניסה לסלט. באמת, איך החיים לא מתביישים להתנכל לאישה אומללה במיטב שנותיה שכל מה שהיא רוצה זה לשבת על הספה ולקרוא?
המשותף לכל הספרים – הם מצליחים להעביר את הדמויות (ואותנו) בחסד רב, על פני מים סוערים מאוד, מאפשרים לצלוח מצב בלתי נסבל שלו היינו רואים אותו ככותרת בעיתון, היינו הופכים דף בצמרמורת. והנה, בספר אפשר לקרוא 400 עמודים על המצב הזה ורק להשתבח.

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "העולם עוד יכיר את פני", אלפרד הייז

סקירת ספרים, כי בעולם שבו אפשר להתחיל מחדש שוב ושוב, שבו אננס בשל נמכר פתאום בחצי מחיר, אפשר גם להתלונן שאת לא קוראת שום דבר ואז לסיים יצירת מופת ביומיים.

"העולם עוד יכיר את פני", אלפרד הייז (תרגום: דפנה רוזנבליט)

אלגנטי ומרסק לב, זה הספר. גבר נשוי לא-באושר מציל בחורה צעירה מטביעה, במסיבת חוף הוליוודית. היא שחקנית ללא תפקידים, הוא תסריטאי שהתמסחר. הכרת הטובה שלה, ההשתוקקות שלה לריגוש, לאישור, פוגשת בסטואיות הנוגה שלו. שניהם מזהירים עצמם זה מפני זו ומפני העיר בה הם נמצאים, אך ללא הצלחה.

"לא הייתי מסוגל, או לא רציתי, לעשות אותה: את המחווה הראשונה שמממנה אין דרך חזרה, שמשעה שנעשתה אין דרך לסגת… היא לא הצליחה להבין את הפחד הקל, העמום, המטופש למדע שאחז בי, את חוסר הרצון שחיי (שהיו בנויים טלאי על טלאי, והוחזקו בקושי רב) יטולטלו או יופרעו".

להמשיך לקרוא

סקירת ספרים: "מלי מלי", "חמש נובלות אקזמפלריות"

סקירת ספרים, כי זה ודאי עדיף על ספירת שרים.

"מלימלי" – מירי גול

הסיפור הזה מתחיל חזק ויצרי – רומן הרסני עם גבר עלום, בפרוזה מצוינת.

"ואני הולכת אחריו אל המיטה, מתפלאת על ידיעת הדרך שלו. ואני מושכת אליי את השמיכה מן המיטה הסתורה, והוא מחייך, חכי רגע, אל תתכסי. נו באמת מלימלי, הוא ראה את זה באיזה סרט, חשבתי. ואחר כך נשכב לצידי. מאולף, חשבתי, סוס מרוסן, זרועות, רגליים, שפתיים. מלטף ברצינות כמו מגלה עולמות. נוגע במגע שעדיין אינו מורגל, כמו לב פועם מבעד לעור של גור חתולים."

מהר מאוד מתחלף הסיפור הפותח, שנוגע בצ'יק-ליט מהצד האפל של הז'אנר, ונשאב אל תוך סיפור הקשר של הגיבורה למשפחתה. כאן מגיע פירוט עשיר וסבלני, מענג לקריאה, של היסודות האיתנים שמהם עשויה המשפחה הזו. לא פשוט לתפור את הקשר בין "הרווקה התלושה-מרצון עם ההרס העצמי" לבין סיפור "המשפחה שלנו תמיד גרה כאן", והמספרת עושה זאת מדויק וטוב, בתפרים הדוקים.

להמשיך לקרוא

אולי אתה? בחור רוסי שעבד אתי פעם

הלכנו לחפש יחד מישהו שעבד אתי פעם, בחור רוסי שקראו לו לב. מידת הסמליות בשם הזה היתה בוטה מדי אפילו בתוך החלום – לא יכולת לחלום על שם אחר? ובכל זאת היה לי ממש חשוב משום מה למצוא את לב, שעבדתי אתו פעם, ושלא השאיר שום חותם על חיי. עלינו וירדנו וחיפשנו בבנייני מגורים ומשרד (זה היה בן זוגי כנראה שחיפש לצדי, בשתיקה). אותו לב גר כמסתבר ברחוב מסחרי רחב ומפויח, מין קרליבך שכזה, בדירת שותפים ישנה, נטולת סממנים אישיים. בדרך לחפשו מצאתי דווקא מישהו אחר, צעיר בתלתלים, ולא הייתי בטוחה שזהו לב. עמדתי ודקלמתי לו את ההודעה שרציתי להשאיר – אולי זה אתה, קיוויתי? אבל זה לא היה הוא. חיפשנו עוד. הרצון המטריד לאתר אדם (עולם שלם לעצמו, הערת שוליים לנו) הלך והתפוגג, אבל עלינו ירדנו וביררנו כניסות מגורים. בחלום התהפכתי והתהפכתי והבטתי דרך חרכי אבן עבים בחדרי מדרגות. עברנו מכניסה לכניסה. לב האמיתי היה לבסוף גלוח שיער ועגול ראש, ישב עם שותפיו לשחק קלפים בחדר שכור מרופט, וכשמצאתי אותו לא הבין מה אני רוצה ממנו. או עשה פרצוף כזה. המעמד היה מביך. חזרתי אל לב השני, המדומה, הנעתר – אולי אתה? בסדר גמור, הוא אמר.

כתב העת פטל, סיום

אתמול התפרסמה ב"7 לילות" שיחה קצרה שלי עם אנה זטרברג (ראו כאן למטה), ובזאת גיליתי לעולם ולעצמי, שזה באמת הסופ-סופ-סוף של כתב העת "פטל". שהגיליון השמיני שיצא במלוא הדרו וזמין לקריאה אונליין הוא גם האחרון. למה צריך להצהיר על זה? ראשית כדי שלא אשכח ואתחיל, מתוך אינרציה, להכין עוד אחד, ככה זה סוסי עבודה – ובסך הכל אחרי חמש שנים אני חייבת גם זמן מנוחה, ובעיקר זמן בהייה שמתוכו תנץ אולי כתיבה חדשה. שנית, כדי שגם אתם תדעו, כל אלפי הקוראים ומאות הכותבים שהיו חלק מכתב העת.

להמשיך לקרוא

פטל "סוף העולם" כבר כאן!

כן, האסופה יוצאת לאור, הייתי אומרת בשעה טובה אילו לא היו אלה זמנים קשים כל כך.

שמעתי על מי שהפסיקו לקרוא בכלל, ומנגד על מי שכעת קוראים רק ספרים עבי כרס. כך או כך, יצאו לקראתכם 24 סיפורים וממוארים של טובי הכותבים על סוף, חידלון וגם התחלות חדשות.

הפעם, כמתבקש וכאמור, גיליון פטל 8 לא יופיע בדפוס – סיפורי הגיליון החדש יעלו מדי יום באתר פטל, שניים-שניים, לקריאה חופשית ולזמן איכות בסגר הכללי.

אני מקשרת כאן לעמוד "סוף העולם" המרכז את כל הסיפורים, שני צמדים ראשונים עלו כבר – אתם מוזמנים לעקוב בפייסבוק מדי יום, עד תום (אולי אעדכן כאן כשיעלה הצמד האחרון).

%d בלוגרים אהבו את זה: