פעם הילדים היו הולכים לישון בשמונה בערב ואני הייתי עושה "ששששש" ארוך וכותבת עוד פרק ברומן. בין התעוררות להנקה ולחלום רע, ככל שהיה יותר צפוף, חונק, היה יותר פורה. חתכתי סלט וחשבתי בקול רם מה יקרה לדמות זו או אחרת. היום יושבים פה בסלון בכייף עד עשר פלוס, יודעים לקחת מהמקרר לבד, ואילו אני שוברת את הראש על שתי פסקאות ראשונות של משהו, ומתחילה כל פעם מחדש. אני לא צריכה חדר משלי אלא תדר משלי. להשיב את התחנה הפיראטית ההיא ששידרה מאי-שם 24 שעות. שהעירה אותי עם חלום קומפלט, או דגדוג של רעיון, לכדי סיפור, שהבשיל תוך רגע ונחת בכף ידי, עם קליפה וזרעים וציפה והכל.
חיי האישיים והיומיומיים, רשימת מעשיי בפועל, מלאים היום יותר מאי פעם אבל מספקים מעט מאוד חומרי כתיבה. את החלקים שנחשבים מעניינים אני סוגרת מפניכם (סיפרתי לכם המון בתקופות שבהן חיי הרגש היו בעיקר שלי, עכשיו הם לא רק שלי וטוב שכך). את האובדן המשפחתי הטרי עיבדתי קצת ואנוח מכך, זה לא בוער – אם הבנתי משהו בקשר למוות, זה שפרידות כאלה נמשכות גם שלושים שנה. הפרנסה, הביורוקרטיה, התקוות הפרוזאיות שצצות ונעלמות – ישלחו טופס? לא ישלחו טופס? למה צריך צילום בשלושה עותקים? – כל אלה ייכנסו אל הכתיבה בשוליים או במקום אחר. אולי ייכנס רק התיאור של הרגשת "עדשת עין הדג" שגורמת להם להופיע מוגדלים כל כך, להטריד מנוחה כל כך, ולהישכח ברגע שירדו מסדר היום.
אבל כעת הדאגות הקטנות האלה הן רק תפאורה למחזמר הענק "בואו נעבור עוד יום בשלום!". כבר כמה שנים אני דוהרת על כרכרה שרתמתי מזמן לאלף סוסים ועיסוקים, חלקם עצבנים יותר מאחרים, חלקם מיותרים ואפטר מהם בקרוב; ובזמן הדהרה מנסה להעמיד פנים שאני יושבת בכורסתי ושותה כוס תה. או שתיכף כל זה ייגמר. פפפפפף.
אני משחזרת ומציירת בכוונה, בניסיון לגבש כלל לתנאי כתיבה פורים – אם עסוקים מוצפים בחומרים? אם פנויים הראש מתנקה, מתחיל לייצר חלומות? אם יושבים מול השקיעה מקבלים השראה? – אבל אין כלל. גם הכלל הקודם, כנראה, לא היה ממש כלל, אלא סתם עבד לתקופה מסוימת. תרגילי כתיבה, זיכרונות, דמיונות, כל מיני מנועי כתיבה שגורים, כבר לא עובדים בגירוד אוטומטי. ואולי גם לנוח זה פטנט לפעמים.
זה פוסט יומן אחרי הפסקה ממש ארוכה, אולי פוסט נגד שתיקה. אולי זה פוסט שידרבן אותי לשוב אל יומני היקר ודרכו אל שגרת הכתיבה. שהלוע לא יישאר סגור זמן רב מדי, אחרת יבלעני.
