קול קורא ל"פטל" 4 – מוזיקה / רעש

אומרים שצלילים לא עוברים בדפוס, אבל דווקא אותם נרצה לשמוע בגיליון הזה.

שלחו אלינו:

1. ממוארים וסיפורים קצרים – על מוזיקה שמימית או זוועתית, על שיחה שצותתם לה, על רעש מתמשך שאי אפשר היה לסבול, על קול פנימי. הצליל או הקול לא צריכים להיות נושא הסיפור, אבל צריך שיהיה להם חלק משמעותי בו.

2. רשומות ומסות אישיות – בנושאי מוזיקה, הקשבה, דיבור, רעש לבן… פטל מחפש מסות נהירות ומרחיבות דעת, עם תובנות עשירות ומקוריות, וללא ז'רגון אקדמי.

כתבו בלשון ובסגנון שרק הם יתאימו לכתיבת הקטע הזה, ולו בלבד. אל תחששו מהתפרעות סגנונית.

מה לשלוח: ממוארים. סיפורים קצרים וסיפורים שהיו. רשומות ומסות אישיות. פרגמנטים. פרוזה בכל סגנון שהוא.

מה *לא* לשלוח: שירה. טורי דעה עיתונאיים. מאמרים אקדמיים. סיפורים שכבר פורסמו. סיפורים בנוסח "מדוע להקה X היא פסקול חיי".

עדיף: לעיין בכתב העת קודם ולהבין לאן אתם שולחים. זה אתר "פטל", וניתן למצוא את כתב העת גם בחנויות הספרים העצמאיות וברשת צומת ספרים (במכירה ישירה הוא אזל בינתיים).

כמה לכתוב: 700-2000 מילה.

עד מתי: 25 בנובמבר 2016.

לאן: למייל avivitmishmari@ccc.net.il. בקובץ וורד.

מתי יתפרסם הגיליון: מארס 2017.

תשלום לכותבים: "פטל" מעדיף לשלם לכותביו כשזה מתאפשר. אך הפעם הכותבים יתוגמלו ב-5 עותקי ספרים כל אחד.

הפיכפוך

רק זמן מה לאחר הפיגוע, כשכבר נאמר לה שהיא לא זכאית עליו לשום קצבה, הבינה במה העניין.

הכל היה קשור לצליל הסכין הננעצת. אבל את עצמה הרי לא שמעה נדקרת, וממילא נפגעה רק בעצם הקשה של השוק. מי שנדקר לעומק הרקמות היה האיש שעמד לידה, שתמונתו היתה אחר כך בכל העיתונים. קול הפיכפוך הנחרץ לא הניח לה.

איפה עוד ניתן לשחזר אותו? היא הלכה לעמוד בקצבייה, כאילו בתור. הביטה ושתקה עד שהחלה למשוך תשומת לב. ניתחו שם בשר לנתחים, אבל לא חרצו דרך העור, כי העור היה פשוט כבר. להסתנן לבית מטבחיים? לחפש בעל חיים קטן? ובמה חטא? בפני עצמה נאלצה להודות: בני אדם זה אחרת. הבשר האנושי ענוג יותר, נטול שיער קשה, העור גמיש. זה לא אותו הצליל.

צריך בית חולים, הבינה. היא הלכה שוב לבקר את הפצוע מהפיגוע שלה. אבל כל מה שסיפר לה היה בלשון הווה, כאילו הוא מתראיין בשידורי החדשות. "איך שאני יוצא מהחנות אני שם לב שמתקרב אלי מישהו", פתח. "פתאום אני מרגיש מכה חזקה, ואני שומע 'תנטרלו אותו, תנטרלו אותו'". אבל מה עוד שמעת? לא שאלה. הוא לא דיבר על הפצפוץ הרטוב.

יותר טוב כלום מכמעט, יותר טוב כלום מכמעט, היתה מתהפכת בלילה לצד בן זוגה הישן. בוכה על השקיקה שהתעוררה בה. חיפשה סרטי ניתוחים באינטרנט, היססה אם לצפות בקטעי סנאף, לחצה על הקישור ומיד סגרה את החלון. חשבה להקיא. היא לא רוצה להכאיב לאף אחד. אבל השקיקה נותרה, פועמת. נדבקת אליה כמו ניילון שחור, הרמטי. "קרה משהו בעבודה?" שאל בן זוגה; אבל הסתפק בתשובה הקצרה ולא חקר עוד.

דווקא בעבודה לא קרה כלום: מעמדת פקידת הקבלה בחברת ההשקעות, ראתה אנליסטים מעונבים הולכים ובאים. חותכים רקמה רכה והנשמה יוצאת. המזרן הנפוח הזה, המגוחך והרטוב מבפנים, מתפוצץ ודולף. ובסוף הדליפה, לאן האישיות הולכת?

אם תמצא דרך מילוט מעודנת אולי יירגע שם משהו. אולי אפילו להתנדב במחסום ווטש, דווקא. חה, צחקה לעצמה, לעמוד יום שלם ולייחל שייפצעו? להישאר מתוחה כל היום, שתיכף מגיע טרוריסט? היא חיבת לשלוט על הזמן והמקום. להיות רגועה. לעשות בסתר. לעשות כאילו ואז תירגע. כן, כאילו. אלף פעם תכננה לחפש איפה קונים סכין. פגיון. שברייה. בסוף היא תמצא אחת, רשמה לעצמה, אולי בחנות מתנות לגבר בקניון, ותשמור אותה בצד שלה בארון. לפעמים גם תלך אתה בתוך הגרב, כאילו כלום.

פטל 3 יצא לאור!

עדכון 1: אירוע ההשקה של פטל 3 יתקיים בחנות "המגדלור" (לבונטין 1 תל אביב), ב-15 בספטמבר 2016, ב-20:00. מוזמנים בשמחה!

עדכון 2: גרסה דיגיטלית של פטל 3 נמצאת כבר בבוקסילה.

עדכון 2: מתחילת ספטמבר יהיה אפשר למצוא את פטל בחנויות נבחרות של רשת צומת ספרים.

כן, אפשר: גיליון 3 של כתב העת פטל, שנושאו "לחם עבודה" יצא לאור. זו כבר אסופה שלישית של ספרות מקור עצמאית ואיכותית, שאינה כפופה לשיקולי השוק והמבצעים.

נאספו בגיליון הזה עשרים סיפורים וממוארים משובחים פרי עטם של: תמר אגמון, יואב איתמר, שרית אלקון, סלין אסייג, שולמית אפפל, רחל היימן, אברי הרלינג, נועה ויכנסקי (בסיפור גרפי), תהילה חכימי, ריקי כהן, איתמר לוי, תמי לימון, רובי נמדר, מירב נקר-סדי, יונתן פיין, דקלה קידר, שועי רז, רונית רפ, חגית שורש, רנה שינפלד (במונולוג שנרשם מפיה).

תמצאו כאן ממוארים על הישרדות כלכלית ולחצי פרנסה, על המתנה לכסף, על עבודות זמניות וקבועות: מניהול סוכנות ביטוח דרך עבודה בתחנת דלק, מהשגחה על בחינות בגרות ועד המקצוע העתיק בעולם. סיפורים מכמירי לב, מקוממים, סהרוריים וגם מצחיקים מאוד, במגוון קולות ואופני כתיבה.
PET-03_Cover-DEMO_01

עטיפת הגיליון הממתקית (עיצוב: אפרת גולן)

 

איפה ניתן להשיג את פטל 3? במכירה ישירה באתר פטל, וגם בחנויות ספרים עצמאיות בתל אביב, ירושלים ורחובות (כרגע בשלבי הפצה, יש כבר ב"מגדלור", ב"תולעת ספרים", ב"סיפור פשוט" ועוד מקומות). מה-1 בספטמבר יימצאו גיליונות 2 ו-3 גם בחנויות נבחרות של "צומת ספרים". אפשר גם לשאול עליו בספרייה שלכם, ולבקש שיזמינו אותו מ"ספר לכל". וגרסה דיגיטלית של הגיליון נמצאת כבר בבוקסילה.

טעימה אחת מהגיליון כבר פורסמה – "ניקיונות", הסיפור הממזרי והמצוין של תמי לימון. רוצים לעקוב ולהתעדכן כשיעלו סיפורים נוספים? אפשר לעשות זאת כאן.

זהו, אפשר לנשום קצת. תיהנו.

(קול קורא לפטל 4 ייצא אחרי אמצע ספטמבר, אעדכן כאן ובפייסבוק).

חמאה

בכל משפחה יש גופה מוטלת באמצע החדר, או לפחות יושבת על כיסא קטן בפינה. כשנזכרים בהן נושאים אותן ומטפלים בהן היטב, כמו בבדיחות המשותפות. הבדיחות הן התרכובת הממשיכה לקיים את החומר האורגני המת, אחרת היה מתפורר כפוחלץ שלא עלה יפה. יחיאל, שהיה הדוד שלנו, ישב אתנו פעם במונית ספיישל, ישב וסיפר ארוכות: אני לא אוהב חמאה, זה כבד לי, זה לא לגוף שלנו חמאה, יש באירופה חמאה צהובה שרק מהריח שלה בנאדם רוצה להקיא. הדיבור שלו במונית נמשך ונמשך, ודאי דיבר לא רק על חמאה, אולי גם על חסכונות וחשבונות והסעות של העבודה, אבל את החמאה קל לזכור. עשרים שנה אחרי שיחיאל מת עוד משננים אותו אצלנו ומתפקעים מצחוק: בנאדם רוצה להקיא, חי-חי, רק מהריח שלה. הבדיחות מהדקות היטב את העור המשומר, הממולא – יחיאל מת ואשתו מתה וגם בן אחד מת להם בחייהם, וזה שמספר תמיד את הבדיחה על יחיאל כבר חולה יותר שנים מאשר הוא בריא. אבל הפוחלץ מתנוסס כבר, בטירת שניים וחצי חדרים בעיר בינונית, ולא יורידו אותו. מפעם לפעם נותנים לו טיפול תקופתי וכולם מתפקעים מצחוק על החמאה הצהובה. ואז, בשטף השתיקה שבין פרצי הצחוקים, נאנחים ולא מזכירים את הדבר הנוסף ההוא.

שבוע הספר של "פטל"

זה התחיל השבוע ויימשך עד מוצ"ש הקרוב, ה-25.6: דוכן "פטל" ניצב בכיכר רבין בתל אביב. בואו לבקר! נמכרים שם עותקי "פטל" (שני הגיליונות הראשונים) במחיר המצחיק של 25 ש"ח.

ומה אם אתם לא מגיעים לתל-אביב? עדיין תוכלו להזמין פטל הביתה ב-25 ש"ח בלבד (+ דמי משלוח 10 שקלים). כל הסיפורים המעולים האלה (לא רק אני אומרת) יגיעו אליכם לתיבה – ואתם תתמכו ישירות בספרות עצמאית וביצירה מקומית, בלי לצאת מהבית.

איפה מזמינים? כאן.

(תקף רק לגיליון מס' 2, "אסור", שממנו נותרו עדיין עותקים… ותכף כבר לא יישארו. באוגוסט כבר יגיע גיליון מס' 3).

מגדלור. נוצות

מגדלור

כל הבית נם ומתנשם מתוך חלום, בנדנוד הקצוב, ורק מגדלור המודם שומר עלינו. שלוש נורותיו זורחות בירוק ומבטיחות שגם מה שמוגף ומסוגר ייפתח פעם שוב. הוא לא יכבה, הוא לא יכבה, והברז סגור והעץ חדל בקיץ לחבוט בחלון. כשקמים צריך לבדוק דבר ראשון אם יש מי ששוכב על צוקי השידה בחדר הכניסה, תשוש וממתין. וכמה נורות דולקות, שתיים שלוש. לא נטרפנו. הרישום בספר הרשמי, לא חסר בו אף בוקר. הרישום בספר הסודי, אותיותיו קטנות והולכות – אוזל המקום הפנוי על בית החזה.

 

נוצות

אני לא מבינה למה תמיד מדברים על הייאוש השקט. ייאושי שלי רץ ברחובות בתחתונים, נוצות לראשו, וזועק "הווואאווו!". ובכל זאת בדרך כלל שואלים אותו בנימוס, בחנויות וברשויות, אם הוא צריך עוד משהו. תודה שלימדת אותי להשיב מענה רך, כתבה לי נציגה של תאגיד. השבתי לה אותו הדבר בדיוק.

האוזן

התקבלתי לעבודה במרפאת עיניים קטנה, של רופאה, כאחראית על הכרטוס. זה שימח אותי מאוד כי חיפשתי עבודה זמן רב. קיבלתי נבדקים ושמרתי את פרטיהם בכרטיס. איש צעיר הגיע למרפאה לבדיקת עיניים ויצא בלי אוזן. גנבתי את האוזן שלו, בלי שירגיש. שמרתי אותה במרפאה על חלקיה: פיסת עור בהיר חתוך, ללא שום דם, חלקי סחוס עסיסיים, ושבלול האוזן, שפורק החוצה. ראיתי את שבלול האוזן נח בנפרד, עגול אפרורי ומכוסה שכבה רטובה, כמו מוח של דג או צפרדע. למעשה גם כלל לא היה שבלולי, אלא גושישי ומכונס, כאילו דחסו אליו את כל מוצאות השמע, בדרך לגריטה; גם בחלום ראיתי את זה, אבל כך קראתי לו ביני לבין עצמי.

שלושה ימים נאבקתי ברצון למצוץ מן האוזן הזו את הלשד, לזלול את השבלול, לטעום את סוגי הרקמות השונים (אפור ורך, לבן וגידי, אפור-אדום, לבן בשרני, שקוף וצמוד לעצם…). כבר אכלתי מעט, רק את שאריות המח שהיו דבוקות לעצמות הזעירות. רציתי שיישארו העצמות בלבד. לא היה שום דם ולא חיפשו שום פושע. אבל מצפוני לא נתן לי מנוח. הלכתי ושבתי, הבטתי בשבלול עוד ועוד. עור האוזן היה תלוי ישר, נקי לגמרי בחיתוך, וכל שאר החלקים מסודרים כמו באוסף קטן. לבסוף מצאתי דרך להתוודות בפני הרופאה בלי להסגיר את אשמתי המפורשת. אם נשארת אוזן במרפאה, שאלתי אותה, איך אפשר להחזיר?

ממש לא נורא, היא אמרה ברוב טקט, זה ניתוח של חמש דקות. מן הסתם ניחשה מה קרה ונתנה לי דרך מוצא. הוקל לי, וניגשתי לחפש את פרטי הנבדק. לשמו היה צמוד תואר דוקטור. והוא בור שכזה, חשבתי – שלושה ימים הסתובב בלי אוזן ולא הרגיש, אולי סבר שזה חלק מהפרוצדורה? הזמנתי אותו למרפאה. נשארה לנו פה אוזן שלך. זה יהיה ניתוח קטן ולא תרגיש כלל, הסברתי. הוא הנהן.

קול קורא לשליחת סיפורים ל"פטל" 3 – פרנסה

ספרו לי סיפור. סיפור על עבודה, כסף, חיי בטלה או קצבה שנשללה. טקסט עם קולות וצבעים וריחות. תארו את המכסה שצריך למלא, ההתלהבות, השעמום, הסנדוויץ', הטפסים, פניהם של העמלים ושל אוכלי החינם. ספרו מי נסע לעבודה בשני אוטובוסים ומי קיבל רכב חדש, את מי רמסו ומי עלה למעלה. איך לא הצלחתם לגמור את החודש ומדוע חבר שלכם ניסה לרמות את מס הכנסה. הוסיפו תובנה שלכם על המאורעות ממרחק הזמן.

כתבו את כל זה בלשון ובסגנון שרק הם יתאימו לספר את הסיפור הזה, ואותו בלבד. אל תחששו מהתפרעות סגנונית.

מה לשלוח: ממוארים. פרוזה שמבוססת על מעשים שקרו (לכם או לאחרים), בכל סגנון שהוא. מסות אישיות.

מה *לא* לשלוח: שירה. טורי דעה עיתונאיים. כתבות שטח. מאמרים אקדמיים. חוויות מעבודות השמורות לאנשי עט. סיפורים שכבר יצאו בדפוס.

מומלץ: לעיין בכתב העת קודם ולהבין לאן אתם שולחים. זה אתר "פטל", וניתן לדפדף בכתב העת גם בחנויות הספרים העצמאיות.

כמה לכתוב: 700-1500 מילה, עם אפשרות לחרוג כלפי מעלה.

עד מתי: 30 במאי.

לאן: אך ורק למייל avivitmishmari@ccc.net.il. בקובץ וורד. 

תשלום לכותבים: תלוי בקבלת תמיכה מקרן (הוגשה בקשה). אם הבקשה לא תאושר, יתוגמלו הכותבים ב-5 עותקי ספרים כ"א.

אם אין לכם רעיון כרגע: המתינו לנושא הבא של "פטל".

פטל 2 יצא לאור

עדכון ביקורות:

"הגיליון החדש של פטל מרגש, עמוס כוכבים ומעורר השראה" – ביקורת של תלמה אדמון ב"מעריב".

"פטל" התארח ב"מוסף לספרות" עם רונה גרשון, ברשת א'. הקליקו להאזנה.

*

תמיד עלול להשתבש משהו, ונותר רק להתפלל שלא יהיה זה משהו משמעותי כמו כריכה שהודבקה הפוך, קרדיט שגוי, או הסכנה השכיחה מכולם: מסטודון שאורב בין השיחים בכוונה לרמוס את ערימת הגיליונות. אני מקווה שהשעה-וחצי שביליתי בפקק עצום בדרך לבית הדפוס נספרת כשיבוש, כי אם כך באמת יצאתי בזול.

PET-2_Cover-DEMO s

כן, פטל 2 כבר בעולם – יצא לאור. אסופת ממוארים ורשומות אישיות המוקדשת לנושא "אסור", בעריכתי. זה משפט קצר המסכם חודשים של חיבוטי נפש ודקדוקי טקסטים, שבסופם נולדה אסופה מגוונת ומרתקת.

הסיפורים בגיליון הזה הם פרי עטם של שולמית אפפל, שלמה בר (ממואר שנרשם מפיו), יהודה גזבר, גלית דהן קרליבך, יונתן הירשפלד, חגי לוי (פרסום חוזר לסיפור הראשון שפרסם), טלי לטוביצקי, לי ממן, דוד מרחב, יוסף מונדי (המנוח. בסיפור נשכח ונהדר שלו), שמעון מרמלשטיין, אביבית משמרי, יגאל סרנה, יוסי קליין, יוני רז פורטוגלי, שרי שביט, בלה שייר.

ומה עוד? אפשר לרכוש את "פטל" החדש במכירה ישירה באתר, או בחנויות העצמאיות:

תל אביב: "המגדלור", "סיפור פשוט", סניפי "תולעת ספרים", ו"בוקשוק" ברמת אביב.
רחובות: "מילתא".
ירושלים: "תמיר ספרים", "ספרים ברחביה".

ויש גם אפשרות לרכוש עותק דיגיטלי ב"בוקסילה".

בשעה טובה לגיליון הזה!

 

שומשום

ככל שהילדים מצוננים יותר אני אוכלת יותר, זועפת יותר, מתגנבת החוצה תדיר. שוברת את הגב על פרנסה כדי לממן עוד ועוד טישיו עם אלוורה – סעיף הצריכה הגבוה ביותר בביתנו בשבוע האחרון, אחרי חשמל.

לכבוד יום המשפחה אמרתי לבני "אתה חזק ואני סומכת עליך שתתמודד עם זה שבחרת לא להכין שיעורי בית, ועכשיו זוז כבר".

לאור זאת גם יובן כמעט לגמרי מדוע עשיתי את העיקוף שעשיתי הבוקר, בדרך חזרה מחולון לביתי בתל אביב. זה בסך הכל כדי לא לעמוד בפקקים בכניסה לעיר, אמרתי לעצמי, אבל זה היה סתם כדי שלא אצטרך לנסוע ישר לגמרי ולהגיע רגיל. עברתי מול הרחוב החולוני שגדלתי בו (נראה נידח וצר מאי פעם) ואחר כך מול הרחוב החולוני שהייתי באה אליו לבקר כבוגרת (ללא זיכרונות כמעט). פניתי שמאלה ונכנסתי דרך השכונה, שכולה רחוב ראשי מתעקל ומתחבר לעצמו, עם ענפי רחובות קטנטנים מתפצלים ממנו. תל גיבורים. לקראת סוף העיקול הבנתי שמכאן אין דרך אחרת לצאת – מה שידעתי גם קודם, הלא נסעתי שם שנים – אמנם השכונה לא שבלולית כמו קרית שלום אלא בצורת תנוך אוזן שמאל, ובכל זאת אין לה מוצא אחר מלבד אותו רחוב שממנו נכנסים, רק 500 מטר דרומה.

כדי לעכב את הכניסה לפקקים בעוד חמש דקות עצרתי ליד מרכז מסחרי קטן. היתה שם חנות מצעים, שמתפקדת גם כמתפרה ומחסן. הבעלים שמח על הסיפתח והקפיד לרשום לי קבלה תוך שהוא מדקלם בקול את מה שרשם – חונה ליד הפתח בתשע בבוקר, קונה סדינים ויוצאת, היא ודאי מרשויות המס.

בתוך המאפייה הסמוכה, שאליה זממתי באמת להגיע, ליד הקופה, עמד גבר עגול פנים והתפלל בטלית ותפילין. הוא הניד אלי בראשו ללא מלים ואני הנדתי חזרה. אישה גרוזינית חייכנית לעסה בורקס בפה פתוח, כתובת קעקע זעירות על פרקי ידיה ופירורים מסביב. קניתי ממנה שני סוגי בורקס ובייגלך ענקיים עם שומשום, חמש בעשר. "תודה ובשורות טובות", אמרה לי.

ושוב, זה קרה פתאום אבל זה כבר קרה פעם, רציתי להשכים לשם כל יום, לקנות שם, לגור ולנוח. הרחק ממקום מגוריי האולטרא-מגה-משויף, עם הכריכים המעוטרים בחצי עלה חסה ב-19 שקל והמוכרים המאגניבים שמקפלים את החסה יפה, רומזים שצריך להשאיר להם את השקל-עודף כטיפ. ובה בעת ידעתי שאני כבר לא יכולה לגור שם. אבל גם כבר לא כל כך היכן שאני גרה היום.

%d בלוגרים אהבו את זה: