תריס פתוח (טיוטת סיפור)

אלוהים נתן לכל המשפחה שלי שיניים טובות. יהלומים. אבל שכח לתת לנו מקצוע אחד לכל החיים. סבא שלי היה מעתיק תעודות ואחר כך נהג משאית ונהג מונית. אבא שלי היה מכונאי מטוסים ומוסכניק ובסוף בעל קיוסק. ואני דווקא ניסיתי, עשיתי קורס טבחים וקורס שירות בטלפון, אבל איך שסיימתי קורס טבחים נפל ענף המסעדות. איך שסיימתי קורס שירות בטלפון התחילו להשתמש במענה אלקטרוני במקום אנשים שעונים, ואין עבודה. אין משרות כאלה פשוט, אין מודעות, השוק גמור. ועוד ועוד דברים היו, גם במונית ניסיתי להיכנס, פתאום פתחו את גט טקסי ואין בזה רווח יותר. כל תחום שאני מחפש להיכנס, נסגר התחום.

לפחות נשים טובות היו אצלנו במשפחה. כל אחד מהם, כולל הסבא רבא שעוד יש עליו סיפורים, היו נשואים באושר חמישים שנה, שישים שנה. ואני כנראה בדרך לשם, עם נטלי. לה לא איכפת שאני לא שכיר, ככה היא אומרת, העיקר שאני חרוץ.

בסוף יצא ככה, עניין של מזל ושל כישרון שלי, שאני מתקין תריסים. שולח ילדים להדביק מגנטים על הדלתות באזורים הישנים, איפה שיש תריסים מהדור הישן, לא פרופיל בלגי ולא צלונים. ואנשים מתקשרים. אני רגיל לזקנים שמתקשרים, אני סופר-נחמד אליהם, מגיע גם למרכז העיר. הם יודעים שקשה למצוא מישהו טוב שיתקן תריס ישן. הרוב לא טורח, אומר "תעברו לתריס חשמלי" וזהו.

להמשיך לקרוא

פטל 6 "מציאות אחרת" יצא לאור

בוקר טוב ופטל טוב,

אתמול אספתי מבית הדפוס עותקים רבים של פטל 6 – אסופה של 19 סיפורי מקור משובחים, החורגים הפעם מז'אנר הממוארים אל מחוץ למקום ולזמן – זה גיליון שכולו פנטזיות, מיתוסים גדולים מהחיים, געגועים לעבר והזיות, מעשיות אבסורד ודיסטופיה קודרת.

הגיליון יעשה את דרכו בקרוב לחנויות העצמאיות, רשתות הספרים, ויהיה ניתן לרכישה גם בפורמט דיגיטלי ("עברית") ובמכירה ישירה. כאן אפשר למצוא פרטים נוספים עליו.  תיהנו!

 

 

שחור כפול 2

(סיפור שנכתב ב-2015 ופורסם בפטל 6 "מציאות אחרת", אוקטובר 2018).

*

על המכולת הרוסית ברחוב השני מכאן תלו שלט "חסיל" בכתב יד, לורד על בריסטול. אולי רצו לכתוב "חיסול". הם עמדו לפני סגירה והוציאו את כל הסחורה החוצה, כל דבר בשקלים בודדים. ארגזים עמוסים על כיסאות. הלכנו לשם להצטייד למשל בסבון הפרחוני שתמיד ראיתי שם בחלון הראווה. ידעתי שהיה לו ניחוח מוגזם, מתוק מדי, אבל עטיפת הנייר היתה יפהפייה. קניתי ארבע, לשטח אותן ולהכין מהן קולאז'. בארגז ליד נמכרו שפופרות של משחת שיניים בשלושה צבעים שונים. אחד ירוק (מנתה, אמרה התווית), אחד ורוד (שזיף) ואחד שלא הצלחנו להבין מה צבעו.

"תקלפי את המדבקה, שנראה איזה טעם כתוב שם", אמר הילד. הוא ניסה לקלף בעצמו אבל יחד עם תווית המחיר התקלפה וניזוקה גם תווית היבואן שמתחתיה. נשארנו רק עם הכיתוב ברוסית.

"איזה טעם זה?" שאלתי את המוכרת, ישישה שעמדה שם עם בתה בגיל העמידה. מאז שעברנו הנה, קרוב לעשרים שנה ניהלו את החנות יחד.

הא?

"איזה טעם? טעם! מתוק, חריף…".

היא נטלה את השפופרת מידי. "זה בשביל סמאק", אמרה, והמשיכה במשפט רוסי ארוך שלא הבנתי. הניעה בראשה, לשלילה ואחר כך לחיוב. בתה התנדבה לתרגם: "זה בלי טעם אחד, יש הרבה טעם".

להמשיך לקרוא

הסתלקותם חסרת ההוד

*
הסתלקותם חסרת ההוד של המתים הותירה את החיים נבוכים מול ערימת כלים מלוכלכים. התסמינים עוברים עכשיו ביי פרוקסי, וכל בוקר בתורו קם מי מבני המשפחה לבדוק אם עלו עוד נגעים. זו לא מחלה אלא דווי מיוחד: ההבנה בת החלוף שאין להשיב. קומפרסים, נאנח אחד מהם, אמבטיות ישיבה של השלמה עם הסטטיסטיקה. אנוש כחציר ימיו וזאת יודעים בדיעבד גם הנותרים אחריו. מפה לשם גם אין להצטער על מה שלא נאמר; ממילא תקחוהו עמכם ותגידו אחר כך. בקצה החלקה שלהם מתהפכים המתים בחוסר נוחות: הרפו קצת את הידוק השמיכה הזה.  

נצח עד

(טיוטה)

נינה התחילה לצעוק בזמן האחרון, וזה לא היה נורא לולא היתה עושה טעויות רבות כל כך עם המצבות. חלק מהצעקות הוא בגלל שרק קמה מדלקת אף אוזן גרון, כך היא מסבירה, חלק מזה בגלל שהבת שלה משגעת פילים וחלק בגלל שאף אחד לא מקשיב לה ולכן היא צריכה לחזור על כל דבר שלוש פעמים. גבי אמנם תפוס חזק עם דניאלה שלו אבל מסתכל על נינה בהשתאות, איך היא תובעת מהעולם לשמוע אותה בלי שיעז לסתום את אוזניו. "אולי תבררי על בדיקת שמיעה", אמר לה יורם הבעלים פעם, והיא האדימה: "אני שומעת טוב מאוד! אתה זה שלא מבין שום דבר!"

להמשיך לקרוא

הקלפים

חיפשו אותי בטלפון כבר מספר פעמים, אמרו שזה מכתב עת רוחני ותיק ומבוסס. אמרו שרוצים לראיין אותי קצרות. הנושא: טארוט. לא ידעתי מה בתחום התמחותי הנרחב משיק לנושא הזה אבל יכולתי לנחש: המומחית לכל מיני, עם תואר ומוניטין בשום דבר ידוע, זללנית המלים הבולעת ומקיאה אותן בסדר מרהיב, יצרנית הדיבור שיכולה לסייע להם למלא שטח פנוי בין מודעות (כתבות קוראים לזה). הסכמתי בחפץ לב להתראיין אבל לא נמצא לזה זמן.

ובינתיים הם התקשרו שוב והשאירו לי הודעה שוב. על שולחני הבהיר והצר שבקצה המסדרון, מול הקיר במשרד שאין יודע מה עושים בו, נערמו הפתקים שלהם. היו לי עיסוקים חסרי תיאור מוגדר, בעיקר השבתי על פניות של אנשים שביקשו להתייעץ בנושאים חסרי משקל. ויום אחד התקרבתי לשולחן, לא היה שם איש והטלפון צלצל וזה היה המראיין.

להמשיך לקרוא

הארנק של בתו של הבוס

 

"בנאדם בלי כסף זה לא כמו כסף בלי בנאדם. כסף לא מתגעגע לבנאדם הקודם שלו". את זה אמרה הקופאית הרוסייה שמולי, וגיחכה. זו היא שעושה תמיד משמרות לילה. תמיד אני רואה אותה יושבת וממתינה לאוטובוס בשמונה בבוקר, בסוף המשמרת. "אם לא נמצא אותו כולם פה יאכלו חרא", רטנה העובדת הצעירה שלצדה בקופה השנייה, אבל הקופאית הרוסייה ביטלה אותה בהינף יד. פתאום היא נראתה לי טיפוס של מנהיגה, לא אישה מחוקה ועייפה שסופרת שנים לפנסיה. אם יש לה כזו בכלל. כעת שלחה לחיפוש שיטתי בסניף את כל הקולגות שלה – האתיופית והערבי וזו שמתלוננת שלא באים להחליף אותה מהר מספיק. קל לדעת פה דברים על כל הקופאיות, אין להן זמן אחר לדבר ביניהן כי אין הפסקה וכולן רצות החוצה בסוף שעות העבודה.

ארנק הלך לאיבוד בסופרמרקט – הארנק של בתו של הבוס. אולי הוא בעצם רק מנהל המשמרת, איש כסוף שיער וזעוף מבט, שלא הייתי מעלה על דעתי שיש לו ילדה בגיל כזה – בת אחת עשרה או שתים עשרה, רזה וחוטית. היא מדברת עכשיו בטלפון שלה ומנתקת, בולעת דמעות, מושכת באף, הצגה שלמה בשביל אבא'לה. כך נראה לי – אני נכנסתי רק להחליף, אריזת גבינה של 500 גרם שכבר פג תוקפה.

להמשיך לקרוא

שוקולד לבן. הטפטוף

ראשונה יצאה אחות אתיופית יפהפייה. אני מכור לעצמות לחיים, הוא חשב, והעור הזה. רק הריח הדוחה שעמד במקום מנע ממנו להתמכר לתחושה ולהפליג במיני דמיונות. "אתה יכול להיכנס", אמרה לו והסיטה את הווילון הירוק, בתנועה שסימנה שכעת סיימו לרחוץ ולהלביש להיום. איך נעות הרגליים שלה בהליכה, כמה הן מתחככות מתחת לחלוק? ניסה לחשוב והדף את המחשבה מעליו: תאוותני מדי.

עדיין לא למד, בשנתיים של אשפוז, לדחוק את התאוותנות הזו לפינה בזמן הביקורים שלו במוסד הנידח, ולהתרכז רק באבא שלו. הזומבי, השמוט, הבר-מינן. אחיו ואחותו היו מתפלצים לו היו שומעים איך הוא קורא לו בינו לבין עצמו. ואולי בעצם היו הופכים את המלים האלה לכינויי חיבה משפחתיים. "הבר-מינן ישן עכשיו, תנסה להתקשר בצהריים".

דווקא היום הוא מרוכז לגמרי, תראי אחות, אמנם קהל לא יהיה לו לפעולה הזו אבל הוא חשב עליה חודשים והתכונן אליה שבועות, ותיאורטית היה יכול לבצע אותה כבר יומיים, מאז שחבר השיג לו חומר שקוף שלא שאל לשמו.

להמשיך לקרוא

ספר, אלבום, קישור

ימים ארוכים הסתובבתי עם הרעיון. גלגלתי בראש אופני עבודה, אנשים לפנות אליהם, כבר מצאתי שם לפרויקט. התייעצתי עם אהובי, שאמר בהרמת גבה "בטח בסוף תרצי שאתכנת לך את זה". חשבתי, למה לא? ולבסוף אמרתי: לא, אני יורדת מזה, מהסיבה הפשוטה שאין מספיק שעות ביממה ואין לי יותר משתי ידיים. תעזבי, אמרתי לעצמי, כמה אפשר? תתרכזי בכתיבה שלך. ובעריכה, ובמו"לות הקיימת, זה די והותר. זה היה ממש לאחרונה.

היום קראתי את הפוסט החשוב שעלה בבלוג של ארנה קזין, כותבת ותיקה ומוערכת ש(אפילו היא) קובלת על תנאי השוק הבלתי אפשריים. לאו דווקא  התנאים הכלכליים, אבל גם ובעיקר. היא לא לבד – יוסיפו לזה שיחות שניהלתי עם סופרת עטורת פרסים, שנשמעה לאה מאוד, כמעט מיואשת. עם איש הוצאה קטנה שעומד להרים ידיים. ועם עוד כותב ותיק ומצוין, שהוצאה גדולה דחתה את ספרו, כי לא רצתה לספק לו שירותי עריכה. ועל כל אחד מאלה יש עשרה סופרים חדשים ומתחילים שדיברו אתי, עם כתבי יד מעניינים וראויים, שאין להם סיכוי לראות אור.

אז אולי הרעיון שהעליתי לא כזה מופרך.

להמשיך לקרוא

ביקורות, ראיונות ואזכורים בעיתונות של "ימי מטילדה"

"ספרים המתרחשים בעתיד הקרוב נוטים להיות דיסטופיים ולייחס לאדם רצינות תהומית… למרבה השמחה, משמרי נמנעת באדיקות מכל הדרמה המד"בית הזאת. משמרי מסתכלת אל העתיד במבט מפוכח ויבש, ומסיקה מסקנה אירונית, חכמה ומצחיקה: אנחנו נסתכל על הניאנדרתלים במבוכה איומה ולא נדע מה לעשות איתם" – ביקורת של צליל אברהם במוסף "ספרים" של "הארץ".

"אחד מספרי המדע הבדיוני המקורי המרשימים ביותר שיצאו בעברית… פריצת דרך דרמטית בתחום הספרות המדעית הבדיונית הישראלית" – אלי אשד על הספר, בפתח ראיון עם המחברת.

"לכתוב בלי עין מתבוננת" – תשובות שלי בפינת "השאלון הקטן" במדור הספרות ב"ישראל היום".

המלצה חמה של איש המדע והמד"ב אהרון האופטמן.

"עמוק ומרתק… אבל אנחנו מקבלים את זה בדוגמיות". ביקורת של צור ארליך ב"מקור ראשון".

"אביבית משמרי רומזת שיש שפות וממלכות סמנטיות שלמות שמתארגנות אחרת משפת בני האדם". ביקורת של שירי שפירא בבלוג הספרות המצוין ספרים באוטובוסים .
לקריאה: https://bit.ly/2y1SDCu

הסופרת והמבקרת טלי כוכבי: "התענגתי על הסיפור הפסיכי, המרתק, המגניב והנוגע ללב הזה… פרטי פרטים אמינים ביותר ותיאור עשיר, ציני, הומוריסטי, ביקורתי ומושחז של דמויות, התנהגויות ומערכות יחסים". 

ביקורת של הסופרת והמבקרת עופרה עופר אורן: "הספר מעניק בלי ספק חוויה מעניינת ושונה מאוד ממה שרגילים לקרוא בשנים האחרונות בעברית".

%d בלוגרים אהבו את זה: