"ימי מטילדה" יצא לאור בדפוס

עדכון 5: "לכתוב בלי עין מתבוננת" – תשובות שלי ל"שאלון הקטן" במדור הספרות ב"ישראל היום".

עדכון 4: ביקורת של צור ארליך ב"מקור ראשון".

עדכון 3: המלצה חמה ב-"7 לילות" של "ידיעות אחרונות".

עדכון 2: ביקורת מעמיקה של שירי שפירא בבלוג "ספרים באוטובוסים": https://bit.ly/2y1SDCu

עדכון 1: שירי צוק ממליצה על הספר במדור הספרות של "העולם הבוקר" (ערוץ 13).

 

דף הספר באתר "נוריתה".

*

כתבתי אותו בשלמותו ואחר כך הוצאתי לאור רומן אחר. פתחתי אותו לקריאה חופשית ועכשיו הוא עבר עריכה נוספת וגם כמה שינויים (קלים מאוד) לקראת סופו – והוא מוכן. "ימי מטילדה", ספרי הרביעי, יוצא לאור בדפוס, והוא ניתן לרכישה בחנויות, ברשתות ובגרסה דיגיטלית בבוקסילה. כן, הכל הפוך ומשתולל, הבטחתי לעצמי הרפתקה אתו, והיא מתרחשת ברגעים אלה. אז אתם עדים.

וכך כתוב בגב הספר:

היא בת שש עשרה וגם בת שלושים אלף שנה. היא יודעת הרבה ואינה מגלה דבר. מטילדה, ניאנדרטלית ששובטה בעידן שלנו, חיה בשמורת תל גזר, אך המין האנושי אינו מצליח לתת לה מקום ראוי. כשממשלת אוסטרליה מנסה לתבוע עליה חזקה, מתעוררים כוחות גדולים וסותרים כדי למנוע את המעבר. חוקרת חמת מזג, ביולוג מפונק, אשת עסקים קרת רוח ועוד כמה בעלי אינטרסים, מנסים כל אחד להשיג את הנתח שלו מפרשת מטילדה. וזו רק תחילת העלילה של הפנטזיה העתידנית הפרועה והמחויכת הזו.

"ימי מטילדה" יורה חצי סאטירה חדים אך אמפתיים לעבר תופעות אנושיות בכלל וישראליות בפרט: אקדמאים מנופחים, פוליטיקאים מושחתים, נדל"ן יקר, נכסי טבע ממוסחרים, צדקנות, יומרנות ונרקיסיזם. לצד כל המאפייינים הללו של ההומו סאפיינס, שבים ומופיעים הצרכים הנשכחים והמוכחשים של כל הברואים במגע ובאהבה. זהו ספר גרוטסקי ולא תקין פוליטית על הניסיון המועד לכישלון של האנושות ליצור לה חברים חדשים.

את הספר ערכו לוקאס נייט ושרון אלמוג. את העטיפה עיצבה אפרת גולן, ואיור הכריכה המשובח הוא של שירה לימון.

*

זהו. כתבתי את הספר במשך שנה כמעט. במהלכו עשיתי תחקיר מדוקדק עם שתי מומחיות, האחת לפרה-היסטוריה והשנייה לביו-אתיקה. חשבתי בזמן הכתיבה על קורט וונגוט, על סוף העולם, על לוח גזר והכתב העברי העתיק, על חנופה וסקס ואי הבנות, ובעיקר נהניתי מאוד מכתיבתו. אני מאמינה בו, וזו הסיבה שהוא יוצא כעת בהוצאה עצמית.

אם הרעיון שמאחורי הספר מסקרן אתכם, אם נהניתם לקרוא אותו כשעלה לרשת, אם המתנתם שיהיה זמין בפורמט נוח יותר מפי.די.אף, אם השילוב של מד"ב, הומור וביקורת חברתית מדליק אצלכם ניצוץ, אם חסר לכם סיפור מחויך על חולשותיו העצובות של ההומו סאפיינס (וההפך), אם תרצו לשלוח קישור לחברים חובבי הז'אנר, אם אתם בעניין של תמיכה בספרות עצמאית וחפה משיקולי הוצאות גדולות, אני מזמינה אתכם להתרשם, לדפדף, לספר עליו למי שעשוי להתעניין בו, ובעיקר להכיר את מטילדה ואת כל הדולקים בעקבותיה בתוך הספר. 

  אפשר לרכוש אותו במכירה ישירה – כאן. 

*

 

הארנק של בתו של הבוס

 

"בנאדם בלי כסף זה לא כמו כסף בלי בנאדם. כסף לא מתגעגע לבנאדם הקודם שלו". את זה אמרה הקופאית הרוסייה שמולי, וגיחכה. זו היא שעושה תמיד משמרות לילה. תמיד אני רואה אותה יושבת וממתינה לאוטובוס בשמונה בבוקר, בסוף המשמרת. "אם לא נמצא אותו כולם פה יאכלו חרא", רטנה העובדת הצעירה שלצדה בקופה השנייה, אבל הקופאית הרוסייה ביטלה אותה בהינף יד. פתאום היא נראתה לי טיפוס של מנהיגה, לא אישה מחוקה ועייפה שסופרת שנים לפנסיה. אם יש לה כזו בכלל. כעת שלחה לחיפוש שיטתי בסניף את כל הקולגות שלה – האתיופית והערבי וזו שמתלוננת שלא באים להחליף אותה מהר מספיק. קל לדעת פה דברים על כל הקופאיות, אין להן זמן אחר לדבר ביניהן כי אין הפסקה וכולן רצות החוצה בסוף שעות העבודה.

ארנק הלך לאיבוד בסופרמרקט – הארנק של בתו של הבוס. אולי הוא בעצם רק מנהל המשמרת, איש כסוף שיער וזעוף מבט, שלא הייתי מעלה על דעתי שיש לו ילדה בגיל כזה – בת אחת עשרה או שתים עשרה, רזה וחוטית. היא מדברת עכשיו בטלפון שלה ומנתקת, בולעת דמעות, מושכת באף, הצגה שלמה בשביל אבא'לה. כך נראה לי – אני נכנסתי רק להחליף, אריזת גבינה של 500 גרם שכבר פג תוקפה.

כבר זמן מה שהכל דייסה בראש שלי, לא שמה לב לתאריכים וחושבת מבולבל. לאחרונה התחלתי לומר "חולצה" במקום "צלחת" וההפך, וגם זה לאחר רגע של קפיאה במקום, ניסיון לארגן את העיצורים הצלחיים הללו. אני קוראת חמש שורות ושוכחת אותן, מספרת משהו לחברה בטלפון ואז רוצה לספר אותו שוב. קבעתי בגלל זה תור לרופא וביטלתי, וכך שלוש פעמים. לא ארצה לשמוע את האבחנה בשלב שבו אני מסוגלת להבין אותה.

כאן במינימרקט לקח לי זמן להבין מה קרה, כי אף אחד לא מיהר לתת לאירוע כותרת. ועכשיו אני תקועה פה בתור – הסאה הוגדשה, הקופאית העייפה נטתה כנראה לדבר בחוסר סבלנות אל בתו של הבוס. "את בטוחה שלא שמת את זה איפה שהוא?" הקשתה, ורמזה שיש לה דברים חשובים יותר לעשות מאשר לעזור בחיפוש – והילדה רצה מיד בדמעות, "אבא אבא, היא כעסה עלי". הוא, כמו שהוא תמיד קשוח ומודאג, לא העיר לקופאית אלא חיבק את הילדה ברוך של ארנב עצוב ולחש לה באוזן. מלבד הקופאית כולם כולל אני, עם הגבינה 500 גרם ביד, שמענו מה אמר. "הכל יהיה בסדר מתוקה שלי", אמר הבוס. והיא הנהנה, ושוב ייבבה, שלא להירגע מהר מדי, ואז הנהנה ונרגעה.

בין האב והבת, ראיתי, היו יחסים של שומר-נשמרת שנשמרו בדייקנות, אי אפשר היה לסטות מהם סנטימטר – טקס מדוד של בימוי מהלומה, זעקה לעזרה, ריכוך המכה, התרצות והעמדת פנים שהכל נמחק. הבוס היה כבול בחבלי הקלעים של התיאטרון הזה בדיוק כפי שבתו היתה כבולה בהם. הוא גם היה כבול לטקס הנזיפה הפומבית בקופאית, הרבה יותר מאשר הקופאית היתה כבולה אליו, שהרי לה בסך הכל היה תירוץ של עייפות גדולה בסוף משמרת. אבל הקופאית כמו פרשה את השטיח לרגליו והתנדבה לומר בעצמה: "סליחה חמודה, חיפשנו כולנו בשבילך, חבל כי דווקא היה לך ארנק יפה".

"באיזה צבע זה היה"? שאלה אחת העומדות בתור.

"ירוק", אמרה הילדה, בקול שליו מדי להרגשתה, כי מיד שבה ואמרה "ירוק בהיר", ברעד, בכי עצור – אמיתי או משוחק? רציתי להכות אותה. היא ודאי התרברבה, חשבתי, בפני כל היושבות במשמרת: תראו איזה ארנק יש לי, עד שנפל מידה או מתיקה ומישהו לקח והלך. אבל כאן עמדו בתור לקופה חמישה אנשים בשבע וחצי בערב וכולם אילמים כמו דגים, מוזר איך אף אחד מהם לא ממהר הביתה, רק מהנהנים זה לזה מול ה"מתוקה שלי" של האב, השפוף על רגליו מול בתו. ההשפלה העצמית הפומבית של קופאית, ששמרה על פני פוקר מול ילדה רזה ומכופפת כמו חוט מלופף. ארנקה של בת שתים עשרה הלך לאיבוד, כמה כסף כבר יכול היה להיות בו? וכמה כבר אפשר להיות צופים, כמה אפשר?

ברגע זה התפרץ, פשוט לא יכול יותר, איש גדול ומוכר שעמד שם (עובד המתנ"ס שממול, שתמיד הולך בגופייה). הוא פרץ, צעד אחד בסך הכל מתוך התור הסבלני, אל מול הבוס. "נו כמה כסף היה לה שם? אני אשים משהו, כל אחד ישים משהו, ונגמר הסיפור". כנגדו מחה בחור מזוקן וחסר סבלנות, על כך שזו לא אשמתו שארנק נעלם, שאין לקונים אחריות על הרכוש של הבעלים. וקונה אחרת אמרה: "תנו לו לדבר". אבל מה פתאום שאנחנו נשלים את הכסף שהיה בארנק של בתו של הבוס? אפילו הבוס לא חש בנוח עם הרעיון, וזה נגוז מיד.

"אי אפשר לסמוך היום על אף אחד, לידיה", אמר בעלה של הקונה ששאלה, שכמדומה רצה רק לעזוב את התור. השקית שבידו היתה עמוסה בבקבוקי מיץ גדולים. כמה כבד זה ודאי. הסטתי ממנו מבט. דבר-מה בהיר עגול על מדף הפירות – הנה זה שם, ליד ה-מפתח! חשבתי. "זה ליד ה-מפתח!" אמרתי לכולם. אבל מיד ידעתי שהמילה היא לא מפתח. "ה-אבטיח!" אמרתי.

הילדה, חקרנית, הביטה בי. ננעל עלי התיל. הבוס הביט בי. כולם חשדו קצת באפשרות של מציאה פתאומית. אבל ככל הנראה גמרו בדעתם שאני לא שותפה אפשרית לפשע. הקופאית העייפה קרצה לי. בידי היתה עדיין קופסת גבינה לבנה 500 גרם ומוחי כבר בדרך להיות דייסה פושרת, דלילה. אבל באמת היה מונח שם ארנק בצבע קליפת אבטיח. הארנק של בתו של הבוס ובתוכו גרעינים לרוב.

 

שוקולד לבן. הטפטוף

ראשונה יצאה אחות אתיופית יפהפייה. אני מכור לעצמות לחיים, הוא חשב, והעור הזה. רק הריח הדוחה שעמד במקום מנע ממנו להתמכר לתחושה ולהפליג במיני דמיונות. "אתה יכול להיכנס", אמרה לו והסיטה את הווילון הירוק, בתנועה שסימנה שכעת סיימו לרחוץ ולהלביש להיום. איך נעות הרגליים שלה בהליכה, כמה הן מתחככות מתחת לחלוק? ניסה לחשוב והדף את המחשבה מעליו: תאוותני מדי.

עדיין לא למד, בשנתיים של אשפוז, לדחוק את התאוותנות הזו לפינה בזמן הביקורים שלו במוסד הנידח, ולהתרכז רק באבא שלו. הזומבי, השמוט, הבר-מינן. אחיו ואחותו היו מתפלצים לו היו שומעים איך הוא קורא לו בינו לבין עצמו. ואולי בעצם היו הופכים את המלים האלה לכינויי חיבה משפחתיים. "הבר-מינן ישן עכשיו, תנסה להתקשר בצהריים".

דווקא היום הוא מרוכז לגמרי, תראי אחות, אמנם קהל לא יהיה לו לפעולה הזו אבל הוא חשב עליה חודשים והתכונן אליה שבועות, ותיאורטית היה יכול לבצע אותה כבר יומיים, מאז שחבר השיג לו חומר שקוף שלא שאל לשמו.

להמית זו פעולה של חסד, ואני עושה אתך חסד, אבא. המולת האחיות נסוגה לצד השני של המסדרון, ולא היתה סכנה ששום חולה יקום ממיטתו לראות, להיווכח במה שמני עושה עכשיו. הוא לא מלמל דבר, לא פסוק ולא דברי פרידה, בזמן שהזריק לשקית האינפוזיה, מלמעלה, את המזרק כולו. אביו לא פקח עיניים, בהתאם לחוקיות השכיחה האומרת שכל היום הוא ישן ודווקא בשלוש בלילה הוא מתעורר ועושה שמות לאחיות. תביאו-תיקחו, למה פה-למה שם, שאלות וגערות שמוציאות אותן מדעתן. ודווקא נחמדים מאוד במוסד הזה. אבל גם הם כבר לא יכולים לסבול את המצב המתמשך, לא רק אביו. גם הם כבר לא יכולים לסבול את החיים המדולדלים, המנוונים, שבהם אדם שפעם ישב על מרפסת ונהנה מכוס תה והיו לו דעות על כל דבר, מתהפך בחמיצות, מדמדם, ממתין שיחליפו לו. גם על חוק החולה הנוטה למות היתה לאביוו דעה; תמיד אמר: מי שהגיע לסוף דרכו צריך להראות לו את הסוף. אומר ולוגם, לוגם ומשנה נושא. נכון, אבא, המתה זה חסד ואני עשיתי אתך עכשיו חסד.

המזרק חזר לתיקו של מני והוא התיישב. מסורבל כמו בן זקונים לא אהוב. מי שמע על בן זקונים לא אהוב? איפה נשמע דבר כזה? במשפחת כהן לא לגמרי אוהבים את מני הקטן, אף אחד לא יגיד את המשפט הזה בקול רם אבל הוא התעופף בכל החדר, בכל מקום שמני נכנס אליו. אחיו ואחותו נרחבים, מסופקים, שופעים, תמיד לקחו להם הכל וגם תוספת, והוא עמד בפינה עם אצבע בפה, עיניים קרועות, אף פעם לא מוביל, אף פעם לא שום דבר. סתם מני הקטן, שלוקחים באנחה אתם לכל מקום כמו צידנית.

אביו שכב שליו עכשיו. שקית האינפוזיה היתה עדיין כמעט מלאה, מטפטפת, החומר בתוכה. כשתתרוקן צפוי לא יותר מפרכוס קצר, ושלום ולהתראות. במוסד לא יטרחו לחקור כמובן, פה עסוקים בכסת"ח כל היום, ולא עושים ניתוח שלאחר המוות סתם כך. איש לא יידע ואיש לא יודה לו, אבל הוא יידע ומצב הביניים הזה ייפסק והשלווה תגיע.

צלצול טלפון. "עד שסיימתי עם הלקוח הזה יצאה לי הנשמה", הכריזה אחותו בקול צוהל, רם מדי כהרגלה. "אני בדרך ומביאה את הבונבוניירה, זה עלי".

בונבוניירה?

"עשרים ואחת באו-גו-סט!" קולה עלה כאילו זה המספר הזוכה.

נו, מה פספסתי?

"שום דבר, רק יום הולדת! יש שוקולד לבן שהוא אוהב, משהו קטן. לא צריך מתנות עכשיו".

גרונו יבש. מה פתאום היום? עכשיו נזכר איך אחותו התעקשה שהשבוע יגיעו שלושתם ודווקא ביום שלישי, לא הסבירה כלום, והבין מדוע. אביו התהדר תמיד בתאריך העברי שלו, היה חוזר ואומר "ח אלול התרצ"א", אף פעם לא קבע את תאריכי החגיגות וגם עכשיו לא הבין אם אחיו ואחותו טרחו לתרגם כל שנה את התאריך העברי, או סתם נצמדו לעשרים ואחת באוגוסט הזה. רצה להתרגז, למה כמו תמיד לא דיברתם אתי על זה, אבל שתק. כבר לפני שנים הבין שהם לא עושים זאת בכוונה רעה – הם מקבלי ההחלטות ולכן ההחלטות מתקבלות אצלם. הוא מקסימום בגוש המדינות המזדהות.

יש עכשיו אינפוזיה מטפטפת שאסור לו לגלות לאחות שהיא מסוכנת ובכל זאת עליו לנתק אותה מדי, אחרת הבר-מינן יתפגר ביום ההולדת. ואם יתפגר ביום ההולדת, מה יקרה? צדיקים נולדים ומתים באותו היום, לא? אדמו"רים של חב"ד. לא עכברונים שורדי פרעות כמו אבא שלו. היה משהו על זה במערכון של הגשש. מה איכפת מתי הוא ימות, העיקר שיפסיק לסבול. בסוף כולם יחשבו שזה מהבונבוניירה של נאוה, שיאשימו אותה, סיבת המוות: שוקולד לבן, החניק צחוק בתוכו.

*

אחותו נאוה עמדה בדלת כבר, גדולה מדי כרגיל ולבושה היטב כתמיד, שמחה בשוקיה הרחבות ובחזה הענק שגידר אותה כמו תופעת טבע. מצליחנית היתה ונשארה. גם דניאל תמיד תפס נפח, מפמפם את הכניסה שלו לכל מקום. היא הסיטה את שערה הארוך והדפה קלות כיסא גלגלים ריק שעמד במעבר וניגשה אל האב ואחזה בידו ופתחה אותה, כאילו רוצה לעבור על קווי הגורל שלו. "היי אבא", כאילו טבעי שהם ייפגשו פה במקרה. "דניאל בדרך!" ואם הוא בדרך אז מה? כל משפט היה אצלה לחגיגה, בקול עשיר ומלא גוונים, משתנק כאילו ממש דחוף לומר הכל עכשיו.

אביו פקח את עיניו בלי קושי ניכר. האינפוזיה טפטפה עדיין, שני שליש אולי. "בובה'לה שלי", אמר אביו והשתתק.

"איפה מני?"

"אני פה", הזדרז מני וקירב את כיסאו. כבר שעה וחצי אני פה, רק עכשיו ראית.

"יש שוקולד לבן, אבא, שאתה אוהב". היא הוציאה משקית גדולה קופסה קטנה.

אבל אביו הסיט את ראשו והדף ממנו יד בתנועה שאמרה, אני לא רוצה, תאכלו אתם.

מני קם, התיישב, קם שוב. "אולי ננתק אותו, ניקח אותו החוצה למרפסת שמש?"

"מה פתאום לנתק, ניקח את העמוד אתנו".

הוא התיישב חזרה.

"אז אתה רוצה למרפסת או לא? מה הסיפור" שאלה את מני, כאילו הוא המאושפז.

"לא דחוף", אמר.

"דניאל יגיע אחרי שתיים", חזרה, דרוכה פתאום. ביניהם כבר לא היו נושאי שיחה אחרים.

שניהם החליטו על חגיגת יום הולדת ולא אמרו למני אפילו את המילה. הוא עבר בקניון לפני שבא הנה, יכול היה לקנות את הבונבוניירה ולחסוך לה זמן עם הלקוחות שלה שרוצים בתים מעוצבים למות בהם מסריחים וחסרי אונים. מעניין אם כעת, אחרי שאביו יכלה את החומר השקוף, יישאר לדניאל ונאוה על מה לדבר, חשב וגער בעצמו. מה איכפת לו מהם, להפך, מתישהו יזכה סוף סוף בלגיטימציה לקבל מהם קצת שקט. גם אם במחיר השתיקה שלו. הם, דווקא הם שמתהדרים באהבתם, לעולם לא ידעו שהוא האחראי הישיר.

בכלל, אם זה חסד, זה חסד בכל מקום ובכל זמן. עניין יום ההולדת הוא שטויות, יחסכו יום אזכרה אחד. אבל אולי בכלל נתנו לו חומר שלא משפיע? אביו ניסה למתוח ברך אחת, עצם עיניו חזרה. לא נראה שמשהו מציק לו בכלל. מלבד הזמן. הגיל. התחלואים. לו היה חוזר בתשובה עכשיו, משנה את דעתו על קץ החיים, אולי היה מקום לקרוא לאחות. לו היה צועק: תעזרו לי. אבל הוא שכב ובונבוניירה עם תווית מחיר מטושטשת של השופרסל על חזהו. אפילו לא עולה ויורדת על עצמותיו. והם המתינו לדניאל שיגיע.

"לפחות זה ליד החלון", אמרה נאוה, "החדר הקודם היה זוועה".

האחות האתיופית הציצה בדלת ומיד נעלמה חזרה. אישה כזו, מתוקה עם שפתיים מלאות, מקומה להשתרע מלוטפת על מצעי משי, לא בין מיטות ברזל וסירחון של קבע. אם אביו לא יפתח את מתנתו, אולי מני ייתן לה אותה, לאות תודה.

"אפילו לא שאלה מה שלומך", לחשה נאוה.

"ראית בובה'לה, איזו חתיכה האחות הזו?" אמר אביו פתאום. מני נתקף גל של צער. לראשונה הבין שלאביו ולו יש טעם דומה בנשים.

ספר, אלבום, קישור

ימים ארוכים הסתובבתי עם הרעיון. גלגלתי בראש אופני עבודה, אנשים לפנות אליהם, כבר מצאתי שם לפרויקט. התייעצתי עם אהובי, שאמר בהרמת גבה "בטח בסוף תרצי שאתכנת לך את זה". חשבתי, למה לא? ולבסוף אמרתי: לא, אני יורדת מזה, מהסיבה הפשוטה שאין מספיק שעות ביממה ואין לי יותר משתי ידיים. תעזבי, אמרתי לעצמי, כמה אפשר? תתרכזי בכתיבה שלך. ובעריכה, ובמו"לות הקיימת, זה די והותר. זה היה ממש לאחרונה.

היום קראתי את הפוסט החשוב שעלה בבלוג של ארנה קזין, כותבת ותיקה ומוערכת ש(אפילו היא) קובלת על תנאי השוק הבלתי אפשריים. לאו דווקא  התנאים הכלכליים, אבל גם ובעיקר. היא לא לבד – יוסיפו לזה שיחות שניהלתי עם סופרת עטורת פרסים, שנשמעה לאה מאוד, כמעט מיואשת. עם איש הוצאה קטנה שעומד להרים ידיים. ועם עוד כותב ותיק ומצוין, שהוצאה גדולה דחתה את ספרו, כי לא רצתה לספק לו שירותי עריכה. ועל כל אחד מאלה יש עשרה סופרים חדשים ומתחילים שדיברו אתי, עם כתבי יד מעניינים וראויים, שאין להם סיכוי לראות אור.

אז אולי הרעיון שהעליתי לא כזה מופרך.

להמשיך לקרוא

ביקורות, ראיונות ואזכורים בעיתונות של "ימי מטילדה"

"אחד מספרי המדע הבדיוני המקורי המרשימים ביותר שיצאו בעברית… פריצת דרך דרמטית בתחום הספרות המדעית הבדיונית הישראלית" – אלי אשד על הספר, בפתח ראיון עם המחברת.

"לכתוב בלי עין מתבוננת" – תשובות שלי בפינת "השאלון הקטן" במדור הספרות ב"ישראל היום".

המלצה חמה של איש המדע והמד"ב אהרון האופטמן.

"עמוק ומרתק… אבל אנחנו מקבלים את זה בדוגמיות". ביקורת של צור ארליך ב"מקור ראשון".

"אביבית משמרי רומזת שיש שפות וממלכות סמנטיות שלמות שמתארגנות אחרת משפת בני האדם". ביקורת של שירי שפירא בבלוג הספרות המצוין ספרים באוטובוסים .
לקריאה: https://bit.ly/2y1SDCu

הסופרת והמבקרת טלי כוכבי: "התענגתי על הסיפור הפסיכי, המרתק, המגניב והנוגע ללב הזה… פרטי פרטים אמינים ביותר ותיאור עשיר, ציני, הומוריסטי, ביקורתי ומושחז של דמויות, התנהגויות ומערכות יחסים". 

אירופה בעשרה ימים או: איך לאהוב סופר – הסיפור של גפי אמיר מתוך פטל 5

 

 

קבלו סיפור! לקראת שבוע הספר נפתח לקריאה סיפורה הנהדר של גפי אמיר "אירופה בעשרה ימים או: איך לאהוב סופר", מתוך פטל 5. נפרשת בו פרשת יחסיה של מתבגרת נלהבת עם סופר נערץ ותאוותני, בזמן שהוריה מבלים בטיול מאורגן – סיפור מושחז, עסיסי ומצחיק מאוד, שממש כמו המספרת, מתפתח בניגוד לציפיות. גפי אמיר לא פרסמה פרוזה כמעט עשור וחצי וזה היה כבוד גדול לשמש אכסניה לקאמבק המצוין שלה כאן.

אתם מוזמנים בחום ללחוץ כאן לקריאה באתר של פטל וכאן להורדה כקובץ פי.די.אף.
זכרו שהסיפור ארוך מאוד, כמעט 6000 מילה, אז קחו לכם שעה נינוחה לקריאה ותיהנו בלי קץ.

 

וכן, זו השנה השלישית שאעמוד בדוכן פטל בשבוע הספר – בשורה שלמרגלות הפירמידה בכיכר רבין. יהיו שם עותקי פטל לדורותיו וגם ספרי השירה של שולמית אפפל, וגם "ימי מטילדה" שלי. מקווה מאוד שנתראה.

 

שאריות צמר

מה היה הצבע האהוב עליה? לא הצליח לחשוב. 67 שנים חייתה, 34 שנים הכיר אותה ומעולם לא שאל את עצמו שאלה כזו.

עכשיו, אחרי שפינה את כל מכשירי החשמל הישנים, מכר את הרהיטים בתור וינטאג', נשארו הזוטות. את רובן היה לו קל להוריד אל הפחים למטה – אגרטלים, מפות, כמה זוגות מגפיים מהוהים – אבל קופסת נעליים שבתוכה שאריות צמר צבעוניות, לא נתנה לו מנוח. הוא ישב אתה על הספה ופתח וסגר. לא היו שם מסרגות אפילו. סגול, לבן, צהוב בננה, צירופים מוזרים של חוטי הצמר, עוביים שונים, בחלקם שזור חוט מנצנץ. מה רצתה לסרוג? למה לא ראה אף פעם את מה שהצליחה להכין מהם?

הוא שנא את האישה הזו וגם נזקק לה מאוד כעת, לרעיון של היותה, לתקווה שתלטף אותו בהבנה פעם. לקוות אפשר. הוא היה ממש רעב פתאום. לפחות אחרי מותה יש לו פה מקלט, גם אם בחייה לא הציעה לו כזה. צלחות המרק האינסופיות, השאלות החוזרות על עצמן, מתי תבואו מתי תבואו, לא היו בשבילו דאגה אלא עוד דרך של הילפתות. של חיים דרכו. כמה שנא את מי שחיים דרכו. כעת הוא יושב בדירתה הריקה ומודה לעצמו שטוב לו לנוח פה. הנה באתי.

להמשיך לקרוא

ביי, לבנים צהובות (תרגום)

היום אכתוב, קוראים יקרים, על קלאסיקת פופ, ולא סתם קלאסיקה, זה עמוד דורי, קשת גותית, פירמידה קטנה של הפופ המערבי. לאחרונה החלטתי…

(כן! יצא לי ספר! לא מתרגלים לזה! תמיד נעלבים קצת כשנפתחת מהדורת חדשות ואין בתחילתה שום הודעה הקשורה אליו. אז בינתיים נדבר על משהו אחר).

ובכן,  "שלום לדרך הלבנים הצהובות" של אלטון ג'ון, עם המלים של ברני טאופין. נדמה שאין כמעט מה להסביר על הטקסט, הוא פשוט ועשיר כאחד: דובר צעיר שהרגיש כמו toy boy משך זמן ארוך מדי, מכריז שהוא מואס בכל, מטיח דברים קשים במאהב/ת העשיר/ה שלו, וחוזר לכפר מולדתו הפשוט. אני די מכורה לכאלה, שירים שיש בהם גרעין כאב בכל זאת, אבל עומדים בפני עצמם כממתקי פופ ואוחזים את המאזין בחבלי קסם.

יש די הרבה ביצועים לשיר הזה, מה שנקרא "ניסו ונכשלו", רובם לא מצליחים להשתחרר מההיפנוזה של העיבוד המקורי והמלכודות שהוא מציב, ולכן לא אטרח לקשר אליהם. יש ביניהם רק שניים שלפתו והרשימו אותי ועליהם אדבר רגע לפני שאביא פה תרגום של השיר.

להמשיך לקרוא

החוצה

גיבורי הפנטזיות הסקסואליות שלי כל כך ותיקים וקבועים, שכאשר אמאס בהם אצטרך ודאי לשלם להם הפרשות לפנסיה. למרות הרעיון הזה, ששיעשע אותי שנים, לא חלמתי מעולם להקצות להם מקום כלשהו מעבר לתוכן חלומותיי. בסך הכל, אני אישה עם כפות ידיים גסות שחיי הדמיון שלה קשים להיגלות במפגש אקראי. היומיום שלי מלא חישובי חשבונות וסידורים מעשיים של משק בית, עבודתי מאלצת אותי לבלות בחברת נידחי העם בלשכה העירונית שבה אני עובדת כמנהלת אגף; בני ביתי נרגנים, תובעים את מנות האוכל שלהם בוקר וערב, ושלא יומלחו יתר על המידה. ואילו בתוך ראשי ובין רגליי ממלכות כבירות צומחות, ארמונות נגדשים חפצי נוי ומעדנים, נסיכים באים על סיפוקם ורוזנות מממשות תענוגות ארציים ללא בושה.

להמשיך לקרוא

בפארק הזה שורר מזג אוויר מקסים כל ימות השנה

"בכל פעם ששטפתי כלים, אמי נהגה להעביר ביקורת. איך את מבזבזת כל כך הרבה מים? היתה שואלת ממקום מושבה. למה לא להניח את כל הכלים המסובנים בחזרה בכיור, וכך לחסוך במי שטיפה? כל הזמן התפארה בשיטה הגאונית שלה להניח כלים בכיור. בתגובה הייתי תמיד פותחת את הברז בזרם הכי חזק, בכוונה, וצועקת לה מבעד לשצף: אבל אצלי השטיפה יותר יסודית! עד עכשיו, שנים אחרי, אני שוטפת כלים בזרם הכי חזק".

יופי, הוצאת את זה החוצה בשלמותו, חשבה אורה. עכשיו צריך לזקק מכאן משפט אחד.

"בכל פעם ששטפה כלים קיבלה ביקורת מאמה המנוחה". נשמע מטופש, קטנוני. "בין האם והבת התגלעו מריבות תדירות". רשמי מדי. "רק לאחר מות האם החלה לשטוף כלים בלי הפרעות". על גבול האבסורד. "כנערה, תמיד אהבה להרגיז את אמה הקטנונית". חוטא לאמת.

אם כי למי איכפת מהאמת? מי כבר יידע?

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: