דיסקו בסלון

שבועיים לפני מותה של אמו הבין רובי לראשונה שכל השנים האלה הוא נכנס בינה לבין אחיו הגדול. בדרך אליה לביקור שישי הקבוע, הדליק את הרדיו באוטו ובדיוק השמיעו שיר של הבי ג'יז. Staying Alive שזכר בעל פה כל תו בו, מימי ילדותו, ימי הדיסקו. הוא קרא פעם שמקצב השיר הזה סונתז בכוונה כך שיחפוף בדיוק קצב פעימות לב, יחדור למאזינים אל מתחת לעור, ישלהב את תאוות הריקוד האקסטטי.

בהמשך אותו יום שישי ישב מול אמו בבית ילדותו המעופש כבר, עם רצפות שהפכו דביקות יותר ויותר (גם כעת, כשנחלשה מאוד, סירבה לתת למטפלת שלה לשטוף במקומה את הרצפה). תמיד הוא יושב מולה ותמיד רק הוא יושב שם, אחיו כרגיל אומר שאולי אבל לבסוף לא מגיע – מתרכז בחייו, טוען שהם עמוסים; למרות שגידי בכלל רווק שכל ימיו הם עבודה-פאבים-לישון, ולרובי יש לטפל בילדה חצי שבוע. כרגיל בביקור הזה שימש רובי שגריר של אמו אל העולם, שאל אם תרצה שיקשר אותה בטלפון עם חברותיה. אחרי שדיברה עם רבקה ואחרי שהתקשרו לניצה שלא היתה בבית, נשאר שוב שעמום שגור ביניהם. אולי שתדבר עם גידי? כן, הנהנה, עם האח. רובי שם לב: למרות שלא אמרה דבר משמעותי בשיחה ההיא, נרכנה כאילו היא מספרת סוד למישהו. רק כשראה את הרכינה הזו, היד חובקת את שפופרת הטלפון הקווי, עלה בדעתו שאמו ואחיו הכירו כמעט שלוש שנים לפני שבא לעולם.

תמיד קרא ושמע על משבר שעוברים האחים הגדולים בהסתגלות להרחבת המשפחה. אף פעם לא אמרו מה קורה כשהאח הקטן מבין שלהוריו ולאח הגדול יש ברית, שאף פעם לא נלקחת מהם. שלושתם גם ראו אותו נולד, גיבשו עליו דעה כשעדיין לא ידע כלל היכן הוא. אין פלא שגידי זורק כל פעם את הרעיון לחזור לגור עם אמו, לחסוך שכר דירה, כאילו היה סטודנט או נער. הוא אפילו שייך לבית יותר מאשר אני שייך, חשב רובי.

גידי והוא היו משתוללים בסלון בכל פעם ששודר ברדיו Staying alive, רוקדים בגוף מגושם של תחילת התבגרות ומשקפיים ענקיים, מנסים לחקות רקדני דיסקו מהסרטים. לו היו נולדים חמש או עשר שנים אחרי כן היו כבר מביטים בזלזול על הריקוד הזה ומעדיפים מוזיקה אלקטרונית. דור הדיסקו סיים בכל אופן אבוד ואומלל, כך רובי בן הארבעים ושבע רואה אותו עכשיו, מסיבות מלאות דקדנס שאחר כך הפילו חללי איידס רבים כל כך.

כל המיחזור הזה של הבי ג'יז ברדיו, כל הנוסטלגיה לדיסקו, הכל מלאכותי, כי אין באמת געגוע לדיסקו עצמו אלא למי שהיינו כששמענו את המוזיקה הזו. זו היתה תיאוריה שרובי ניסח לעצמו מיד כשצבר מטען שנים ונעשה נוסטלגי. הוא הרשים מאוד את אלונה בפגישות הראשונות שלהם כשדיבר על זה. אתה מקלקל מסיבות, אמרה, ושניהם גיחכו כי זו היתה שנינה שקשורה לדיסקו. אלונה והוא כבר לא יחד, הילדה בת שש וכמה מהר כל זה עובר. מעניין שמעולם לא ניסה להרשים נשים אחרות בטענות האלה, אולי בעצם יתחיל.

מה נותר מימי הפיזוזים בסלון של שני נערים חסרי ביטחון? נותרו החובות הקטנים של אחיו, שמישהו תמיד סילק. גידי שתמיד העמיד פנים שהוא איזה ראש שבט ובעצם התחמק מכל מטלה. זלזל בבנות הזוג שהיו לו, גם באזני זרים. תמיד היה אומר "אתה גאון", על כל הישג של רובי. שאיפותיו שלו היו גבוהות פחות, ועוד לפני שסיים מטלות לתואר שני עצר הכל ונסע לחו"ל לשנתיים. כשחזר כבר לא דיברו על זה. זה היה רובי שעשה דוקטורט, ראשון מכל המשפחה. ועכשיו רובי עם תשלומי מזונות, רובי עם הירידה באחוזי משרה בגלל משמורת משותפת, רובי עם הילדה שישנה אצלו שלושה לילות, רובי יבוא ורובי ייקח ואמא נפלה ואמא קמה ולפטר את המטפלת ולמצוא חדשה, ומשום מה זה תמיד אחיו שממש עסוק ולא יכול להגיע.

אמו לא דיברה ארוכות בטלפון עם אחיו אבל משהו בעיניה זהר, וכשהניחה את הטלפון נראתה רגועה יותר. דפדפה בעיתון שרובי הביא לה. רובי ידע עכשיו – היא דיברה עם שותפה לדבר הזמן, עם מי שצבר ממנה יותר פיסות, מי שהריח את עורה ורבץ בחיקה כשהיתה צעירה יותר, נכונה יותר. אמא מגוידת ושבעת טלטלות ואח שאין לו סבלנות לכלום, הם המשפחה הגרעינית שלו, ובמקום למצוא בהם משכן הוא לא יודע מה לחפש. כשיישאר עם גידי לבדו והיא תלך, מה יעשו זה עם זה? מי יבקר את מי?

באמת למה גידי לא בא לגור כאן, אמרה אמו, חבל שיזרוק את כל הכסף הזה. רובי רצה רק לצאת מהבית הסגור תמיד, עמוס חיפויי הפורניר והטפטים. לחזור לשבת באוטו, להקשיב לשירים. בעוד שלושים שנה, כשהילדים של היום יתבגרו, הם כולם ייזכרו בערגה בשירים של היום שנראים לו ולבני דורו מטופשים כל כך. כל צליל כזה יקפיץ אותם להעלאת זכרונות, ממושמעים כמו חיילים במסדר הדורי. הרי מי שמעקם את האף כשהוא שומע שיר שהתנגן בכל מקום כשהיה בן עשר או שתים עשרה, כאילו יצא נגד עצמו – מתנכר לנופים שלו. אבל איך אפשר לומר שהנופים שהשמיעו לנו ברדיו הם אלה שהגדירו אותנו? שירי פופ, מוצרי צריכה כמו שמפו או שוקולד, גורמים לנו לדמוע ברגע שמאזכרים אותם; הם מזכירים מתנות יקרות ורגעים חשובים, אבל אלה רק חפצים. מה שאנחנו כמהים אליו הוא תחושתנו כילדים שחוו את העולם בחושיות מוגברת; קיומנו המסוים ההוא, קיומו של מי שמאמין לכל דבר וסופג כל רושם. לא חשובים הרשמים עצמם, שהם טפלים וברי החלפה.

מרוב רצון להרגיש כמו בני ארבע או בני עשר, חשב, פיתחנו כבר נוסטלגיה לתחושת הנוסטלגיה עצמה, קיטש מודע יתר על המידה של הישענות על העבר. אנשים שעברו מחצית חיים וכבר מספרים לעצמם שזה היה החצי הטוב יותר. מתרפקים על אופנות עבר, על מקומות ילדותם. לא, צריך לגרש את כל זה לגמרי, אמר רובי לעצמו. החיים הם העתיד. יש לו ילדה בת שש, הוא יוצא ובא ורואה אנשים, נפגש עם נשים, העתיד עדיין לא התחיל בכלל. בעתיד הוא צריך להיאחז, ולא בהווה המשקר. לכן קם רובי ונפרד מאמו בחופזה, זה ביקור לא ארוך הפעם אמא, תשתדלי לצאת טיפה כל יום. למרות הרעב לא יכול היה לגעת בביצים הקשות שהעמידה על האש. ביצה זה מנהג אבלים, חשב, עוד מוקדם מדי. היה בסך הכל שבועיים מוקדם מדי.

 

ככל שהיה יותר צפוף

פעם הילדים היו הולכים לישון בשמונה בערב ואני הייתי עושה "ששששש" ארוך וכותבת עוד פרק ברומן. בין התעוררות להנקה ולחלום רע, ככל שהיה יותר צפוף, חונק, היה יותר פורה. חתכתי סלט וחשבתי בקול רם מה יקרה לדמות זו או אחרת. היום יושבים פה בסלון בכייף עד עשר פלוס, יודעים לקחת מהמקרר לבד, ואילו אני שוברת את הראש על שתי פסקאות ראשונות של משהו, ומתחילה כל פעם מחדש. אני לא צריכה חדר משלי אלא תדר משלי. להשיב את התחנה הפיראטית ההיא ששידרה מאי-שם 24 שעות. שהעירה אותי עם חלום קומפלט, או דגדוג של רעיון, לכדי סיפור, שהבשיל תוך רגע ונחת בכף ידי, עם קליפה וזרעים וציפה והכל.

חיי האישיים והיומיומיים, רשימת מעשיי בפועל, מלאים היום יותר מאי פעם אבל מספקים מעט מאוד חומרי כתיבה. את החלקים שנחשבים מעניינים אני סוגרת מפניכם (סיפרתי לכם המון בתקופות שבהן חיי הרגש היו בעיקר שלי, עכשיו הם לא רק שלי וטוב שכך). את האובדן המשפחתי הטרי עיבדתי קצת ואנוח מכך, זה לא בוער – אם הבנתי משהו בקשר למוות, זה שפרידות כאלה נמשכות גם שלושים שנה. הפרנסה, הביורוקרטיה, התקוות הפרוזאיות שצצות ונעלמות – ישלחו טופס? לא ישלחו טופס? למה צריך צילום בשלושה עותקים? – כל אלה ייכנסו אל הכתיבה בשוליים או במקום אחר. אולי ייכנס רק התיאור של הרגשת "עדשת עין הדג" שגורמת להם להופיע מוגדלים כל כך, להטריד מנוחה כל כך, ולהישכח ברגע שירדו מסדר היום.

אבל כעת הדאגות הקטנות האלה הן רק תפאורה למחזמר הענק "בואו נעבור עוד יום בשלום!". כבר כמה שנים אני דוהרת על כרכרה שרתמתי מזמן לאלף סוסים ועיסוקים, חלקם עצבנים יותר מאחרים, חלקם מיותרים ואפטר מהם בקרוב; ובזמן הדהרה מנסה להעמיד פנים שאני יושבת בכורסתי ושותה כוס תה. או שתיכף כל זה ייגמר. פפפפפף.

אני משחזרת ומציירת בכוונה, בניסיון לגבש כלל לתנאי כתיבה פורים – אם עסוקים מוצפים בחומרים? אם פנויים הראש מתנקה, מתחיל לייצר חלומות? אם יושבים מול השקיעה מקבלים השראה? – אבל אין כלל. גם הכלל הקודם, כנראה, לא היה ממש כלל, אלא סתם עבד לתקופה מסוימת. תרגילי כתיבה, זיכרונות, דמיונות, כל מיני מנועי כתיבה שגורים, כבר לא עובדים בגירוד אוטומטי. ואולי גם לנוח זה פטנט לפעמים.

זה פוסט יומן אחרי הפסקה ממש ארוכה, אולי פוסט נגד שתיקה. אולי זה פוסט שידרבן אותי לשוב אל יומני היקר ודרכו אל שגרת הכתיבה. שהלוע לא יישאר סגור זמן רב מדי, אחרת יבלעני.

 

 

תריס פתוח (טיוטת סיפור)

אלוהים נתן לכל המשפחה שלי שיניים טובות. יהלומים. אבל שכח לתת לנו מקצוע אחד לכל החיים. סבא שלי היה מעתיק תעודות ואחר כך נהג משאית ונהג מונית. אבא שלי היה מכונאי מטוסים ומוסכניק ובסוף בעל קיוסק. ואני דווקא ניסיתי, עשיתי קורס טבחים וקורס שירות בטלפון, אבל איך שסיימתי קורס טבחים נפל ענף המסעדות. איך שסיימתי קורס שירות בטלפון התחילו להשתמש במענה אלקטרוני במקום אנשים שעונים, ואין עבודה. אין משרות כאלה פשוט, אין מודעות, השוק גמור. ועוד ועוד דברים היו, גם במונית ניסיתי להיכנס, פתאום פתחו את גט טקסי ואין בזה רווח יותר. כל תחום שאני מחפש להיכנס, נסגר התחום.

לפחות נשים טובות היו אצלנו במשפחה. כל אחד מהם, כולל הסבא רבא שעוד יש עליו סיפורים, היו נשואים באושר חמישים שנה, שישים שנה. ואני כנראה בדרך לשם, עם נטלי. לה לא איכפת שאני לא שכיר, ככה היא אומרת, העיקר שאני חרוץ.

בסוף יצא ככה, עניין של מזל ושל כישרון שלי, שאני מתקין תריסים. שולח ילדים להדביק מגנטים על הדלתות באזורים הישנים, איפה שיש תריסים מהדור הישן, לא פרופיל בלגי ולא צלונים. ואנשים מתקשרים. אני רגיל לזקנים שמתקשרים, אני סופר-נחמד אליהם, מגיע גם למרכז העיר. הם יודעים שקשה למצוא מישהו טוב שיתקן תריס ישן. הרוב לא טורח, אומר "תעברו לתריס חשמלי" וזהו.

להמשיך לקרוא

פטל 6 "מציאות אחרת" יצא לאור

עדכון: הקליקו לסקירות קוראים על האסופה.

שאלון ספרותי ב"ישראל היום" עם רות עפרוני, ממשתתפות האסופה.

כמו כן נוספו קישורים לקריאה של כמה מהטקסטים: הסיפורים של שרי שביט, של יואב כ"ץ ושלי, וכן פתיחת הנובלה של רינה ז'אן ברוך.

*

בוקר טוב ופטל טוב,

אתמול אספתי מבית הדפוס עותקים רבים של פטל 6 – אסופה של 19 סיפורי מקור משובחים, החורגים הפעם מז'אנר הממוארים אל מחוץ למקום ולזמן – זה גיליון שכולו פנטזיות, מיתוסים גדולים מהחיים, געגועים לעבר והזיות, מעשיות אבסורד ודיסטופיה קודרת.

הגיליון יעשה את דרכו בקרוב לחנויות העצמאיות, רשתות הספרים, ויהיה ניתן לרכישה גם בפורמט דיגיטלי ("עברית") ובמכירה ישירה. כאן אפשר למצוא פרטים נוספים עליו.  וגם לקרוא כמה סיפורים מן הגיליון. תיהנו!

 

 

שחור כפול 2

(סיפור שנכתב ב-2015 ופורסם בפטל 6 "מציאות אחרת", אוקטובר 2018).

*

על המכולת הרוסית ברחוב השני מכאן תלו שלט "חסיל" בכתב יד, לורד על בריסטול. אולי רצו לכתוב "חיסול". הם עמדו לפני סגירה והוציאו את כל הסחורה החוצה, כל דבר בשקלים בודדים. ארגזים עמוסים על כיסאות. הלכנו לשם להצטייד למשל בסבון הפרחוני שתמיד ראיתי שם בחלון הראווה. ידעתי שהיה לו ניחוח מוגזם, מתוק מדי, אבל עטיפת הנייר היתה יפהפייה. קניתי ארבע, לשטח אותן ולהכין מהן קולאז'. בארגז ליד נמכרו שפופרות של משחת שיניים בשלושה צבעים שונים. אחד ירוק (מנתה, אמרה התווית), אחד ורוד (שזיף) ואחד שלא הצלחנו להבין מה צבעו.

"תקלפי את המדבקה, שנראה איזה טעם כתוב שם", אמר הילד. הוא ניסה לקלף בעצמו אבל יחד עם תווית המחיר התקלפה וניזוקה גם תווית היבואן שמתחתיה. נשארנו רק עם הכיתוב ברוסית.

"איזה טעם זה?" שאלתי את המוכרת, ישישה שעמדה שם עם בתה בגיל העמידה. מאז שעברנו הנה, קרוב לעשרים שנה ניהלו את החנות יחד.

הא?

"איזה טעם? טעם! מתוק, חריף…".

היא נטלה את השפופרת מידי. "זה בשביל סמאק", אמרה, והמשיכה במשפט רוסי ארוך שלא הבנתי. הניעה בראשה, לשלילה ואחר כך לחיוב. בתה התנדבה לתרגם: "זה בלי טעם אחד, יש הרבה טעם".

להמשיך לקרוא

הסתלקותם חסרת ההוד

*
הסתלקותם חסרת ההוד של המתים הותירה את החיים נבוכים מול ערימת כלים מלוכלכים. התסמינים עוברים עכשיו ביי פרוקסי, וכל בוקר בתורו קם מי מבני המשפחה לבדוק אם עלו עוד נגעים. זו לא מחלה אלא דווי מיוחד: ההבנה בת החלוף שאין להשיב. קומפרסים, נאנח אחד מהם, אמבטיות ישיבה של השלמה עם הסטטיסטיקה. אנוש כחציר ימיו וזאת יודעים בדיעבד גם הנותרים אחריו. מפה לשם גם אין להצטער על מה שלא נאמר; ממילא תקחוהו עמכם ותגידו אחר כך. בקצה החלקה שלהם מתהפכים המתים בחוסר נוחות: הרפו קצת את הידוק השמיכה הזה.  

נצח עד

(טיוטה)

נינה התחילה לצעוק בזמן האחרון, וזה לא היה נורא לולא היתה עושה טעויות רבות כל כך עם המצבות. חלק מהצעקות הוא בגלל שרק קמה מדלקת אף אוזן גרון, כך היא מסבירה, חלק מזה בגלל שהבת שלה משגעת פילים וחלק בגלל שאף אחד לא מקשיב לה ולכן היא צריכה לחזור על כל דבר שלוש פעמים. גבי אמנם תפוס חזק עם דניאלה שלו אבל מסתכל על נינה בהשתאות, איך היא תובעת מהעולם לשמוע אותה בלי שיעז לסתום את אוזניו. "אולי תבררי על בדיקת שמיעה", אמר לה יורם הבעלים פעם, והיא האדימה: "אני שומעת טוב מאוד! אתה זה שלא מבין שום דבר!"

להמשיך לקרוא

הקלפים

חיפשו אותי בטלפון כבר מספר פעמים, אמרו שזה מכתב עת רוחני ותיק ומבוסס. אמרו שרוצים לראיין אותי קצרות. הנושא: טארוט. לא ידעתי מה בתחום התמחותי הנרחב משיק לנושא הזה אבל יכולתי לנחש: המומחית לכל מיני, עם תואר ומוניטין בשום דבר ידוע, זללנית המלים הבולעת ומקיאה אותן בסדר מרהיב, יצרנית הדיבור שיכולה לסייע להם למלא שטח פנוי בין מודעות (כתבות קוראים לזה). הסכמתי בחפץ לב להתראיין אבל לא נמצא לזה זמן.

ובינתיים הם התקשרו שוב והשאירו לי הודעה שוב. על שולחני הבהיר והצר שבקצה המסדרון, מול הקיר במשרד שאין יודע מה עושים בו, נערמו הפתקים שלהם. היו לי עיסוקים חסרי תיאור מוגדר, בעיקר השבתי על פניות של אנשים שביקשו להתייעץ בנושאים חסרי משקל. ויום אחד התקרבתי לשולחן, לא היה שם איש והטלפון צלצל וזה היה המראיין.

להמשיך לקרוא

הארנק של בתו של הבוס

 

"בנאדם בלי כסף זה לא כמו כסף בלי בנאדם. כסף לא מתגעגע לבנאדם הקודם שלו". את זה אמרה הקופאית הרוסייה שמולי, וגיחכה. זו היא שעושה תמיד משמרות לילה. תמיד אני רואה אותה יושבת וממתינה לאוטובוס בשמונה בבוקר, בסוף המשמרת. "אם לא נמצא אותו כולם פה יאכלו חרא", רטנה העובדת הצעירה שלצדה בקופה השנייה, אבל הקופאית הרוסייה ביטלה אותה בהינף יד. פתאום היא נראתה לי טיפוס של מנהיגה, לא אישה מחוקה ועייפה שסופרת שנים לפנסיה. אם יש לה כזו בכלל. כעת שלחה לחיפוש שיטתי בסניף את כל הקולגות שלה – האתיופית והערבי וזו שמתלוננת שלא באים להחליף אותה מהר מספיק. קל לדעת פה דברים על כל הקופאיות, אין להן זמן אחר לדבר ביניהן כי אין הפסקה וכולן רצות החוצה בסוף שעות העבודה.

ארנק הלך לאיבוד בסופרמרקט – הארנק של בתו של הבוס. אולי הוא בעצם רק מנהל המשמרת, איש כסוף שיער וזעוף מבט, שלא הייתי מעלה על דעתי שיש לו ילדה בגיל כזה – בת אחת עשרה או שתים עשרה, רזה וחוטית. היא מדברת עכשיו בטלפון שלה ומנתקת, בולעת דמעות, מושכת באף, הצגה שלמה בשביל אבא'לה. כך נראה לי – אני נכנסתי רק להחליף, אריזת גבינה של 500 גרם שכבר פג תוקפה.

להמשיך לקרוא

שוקולד לבן. הטפטוף

ראשונה יצאה אחות אתיופית יפהפייה. אני מכור לעצמות לחיים, הוא חשב, והעור הזה. רק הריח הדוחה שעמד במקום מנע ממנו להתמכר לתחושה ולהפליג במיני דמיונות. "אתה יכול להיכנס", אמרה לו והסיטה את הווילון הירוק, בתנועה שסימנה שכעת סיימו לרחוץ ולהלביש להיום. איך נעות הרגליים שלה בהליכה, כמה הן מתחככות מתחת לחלוק? ניסה לחשוב והדף את המחשבה מעליו: תאוותני מדי.

עדיין לא למד, בשנתיים של אשפוז, לדחוק את התאוותנות הזו לפינה בזמן הביקורים שלו במוסד הנידח, ולהתרכז רק באבא שלו. הזומבי, השמוט, הבר-מינן. אחיו ואחותו היו מתפלצים לו היו שומעים איך הוא קורא לו בינו לבין עצמו. ואולי בעצם היו הופכים את המלים האלה לכינויי חיבה משפחתיים. "הבר-מינן ישן עכשיו, תנסה להתקשר בצהריים".

דווקא היום הוא מרוכז לגמרי, תראי אחות, אמנם קהל לא יהיה לו לפעולה הזו אבל הוא חשב עליה חודשים והתכונן אליה שבועות, ותיאורטית היה יכול לבצע אותה כבר יומיים, מאז שחבר השיג לו חומר שקוף שלא שאל לשמו.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: