קול קורא לאנתולוגיית פטל החמישית. הנושא: "בגוף"

בגוף מתבטאים ענייני החומר וטקסי הרוח. בריאות, חולי, טיפוח, קבורה, גדילה, פציעה, אכילה, הפרשה, סקס, סקס, סקס והימנעות ממנו. הכל מסומן בגוף, והנושא הוא לא רק הגוף שלכם.

שלחו אלינו:

  • ממוארים וסיפורים קצרים, שהיו או לא היו.
  • רשומות ומסות אישיות.
  • פרוזה בכל סגנון שהוא.

כתבו בלשון ובסגנון שרק הם יתאימו לכתיבת הקטע הזה, ולו בלבד.

מה *לא* לשלוח: שירה. טורי דעה עיתונאיים. מאמרים אקדמיים. סיפורים שכבר פורסמו.

עדיף: לעיין באנתולוגיות פטל קודמות ולהבין לאן אתם שולחים. זה אתר "פטל", וניתן למצוא את כתב העת גם בחנויות הספרים ובגרסה דיגיטלית בבוקסילה.

כמה לכתוב: 700-2000 מילה.

עד מתי: 23 בנובמבר 2017.

לאן: למייל avivitmishmari@ccc.net.il . בקובץ וורד.

מתי יתפרסם הגיליון: פברואר-מארס 2018.

תשלום לכותבים: "פטל" מעדיף לשלם לכותביו כשזה מתאפשר. אך הפעם הכותבים יתוגמלו ב-5 עותקי ספרים כל אחד.

רילוקיישן

(טיוטה)

התאגיד היה חייב לי, חוב עצום. אמנם הנסיעה החדשה של בעלי, סמנכ"ל בכיר, לרילוקיישן מהרילוקיישן, היתה אמורה לארוך חצי שנה בלבד. אבל האשמה ניכרה על פני כולם – בטקס הפרידה החגיגי, במפגש החטוף במחלקת משאבי אנוש, ולבסוף בטלפון המגומגם שהגיע: אנחנו יודעים שאת חדשה בארץ זרה, עם שני ילדים, ושבעלך נשלח בפתאומיות לאפריקה בגללנו. נעזור ככל יכולתנו לפחות עד סוף השנה – את יכולה לבקש סיוע נוסף, למשל עובדת זרה שעכשיו ברשויות מאשרים בקלות יחסית, ונממן.

כרגיל קראו לבעלי בשמו הפרטי, הרגל מעצבן של תאגידים. אבל לא מחיתי כי הם מימנו כל כך הרבה – בית שמור בן שלוש קומות בפרבר של לונדון, תקציב אש"ל שתמיד הצלחנו להוציא רק חצי ממנו, בית ספר פרטי ("תבררי איזה הכי יקר ותגידי להם", אמר לי בעלי) ומנקה שגם בישלה. את הבגדים והחוגים וטיפולי היופי והלבנים, כמויות אינסופיות שלהם, מימנה המשכורת של בעלי. אפילו לסוכנות האופר פנו בשמי.

לבסוף התקשרו מהסוכנות ישירות: אולי את רוצה דווקא בחור שידע לעשות כייף עם הבנים שלך? שאלו שם. לא היה להם מושג שאני אלמנת קש. שאהיה לבד בבית עם שני הפרחחים שקשה כל כך לעייף. אז כן, רציתי מישהו שיגור אתנו בבית הגדול ההוא, שהיה גדול ומרשים אבל שמור ומאיים כמו אומנת בלתי מושגת. רציתי אומן מושג.

לאומן קראו זוראן והוא הגיע מאזור מלחמה, ואמר שהוא מתעב כל מה שקשור בדיבורים על פוליטיקה ועל העבר. סירב לענות על רוב השאלות. ישב בערב הראשון, בידו כוס תה כהה שהכין לעצמו, ודיבר במשפטים קצרים. בחור גבוה ורחב, כמעט מרובע, עם זנב סוס בהיר. נראה כמו פליט משנות השמונים, בחולצות כפתורים מקושקשות ומכנסי בד עם פנסים. עם הבנים הוא הסתדר נהדר, וגם אתי. אתם שיחק כמה פעמים, באנגלית הרעועה שלו ושלהם, ב"שוטרים וגנבים". בערבים הראשונים ישב בחדרו, ויצא לעשן בחוץ, הלוך וחזור.

חשבתי שייקח רק כמה ימים עד שאנשק אותו. הלכתי לקנות לבנים שקניתי במחשבה על ההזדמנות הזו. אכניס את הלשון עמוק, אגע בגוף השרירי הדחוס שחיכה לי שם. פשוט אכנס בלילה לחדרו בקומת המרתף, והוא יתהפך אלי, יפקח עיניים ויתמסר. די בקלות אדהר עליו, אקנה לו בגדים חדשים.

אבל אחרי ארבעים ושמונה שעות כבר לא היה זוראן. לא היה לו הרבה לקחת אתו, פשוט יצא ולא חזר. הבנים נעלבו יותר מאשר נעצבו. לא הבינו. יש לנו כל כך הרבה צעצועים יפים בבית, למה הוא הלך? שאל הקטן. אני כן הבנתי – סוף סוף הבנתי, שהגיע ללונדון דרך הסוכנות לא כדי לשחק עם ילדים בשוטרים וגנבים, אלא כדי לקבל כרטיס לאירופה השבעה, זו שאינה מדממת. אבל גם כעסתי על החוצפה, על השימוש בנו, על האמון של הסוכנות שהופר.

שבועות אחרי ההיעלמות שלו עוד הייתי עוברת ליד חנות הצדקה שאמר שהוא מתכנן לקנות בה נעליים, וליד המסעדה הסלובנית שהזכיר פעם. כל באי המקום היו גברים. הייתי יושבת שם, שותה תה ומתבוננת בשוטפי הכלים מבעד לדלפק ההגשה. הם היו יוצאים להפסקות סיגריה בחוץ מדי פעם. סביר שרובם היו לא חוקיים. אולי חלק מהם בני משפחתו? בינתיים לא עשיתי דבר והמתנתי. בתיקי היו פרטיהם של אנשי הקשר במשטרת ההגירה.

אחד מהמלצרים היה ניגש לפעמים להציע לי סיגריה (לא עישנתי). להזמין אותי לוודקה (לא שתיתי). בכל זאת היה נשאר לעמוד ליד שולחני ומפטפט. שיתפתי אתו פעולה בחיוך מסתייג. אולי התכוון לרמוז לי שלא די לשתות רק תה, חשבתי. הזמנתי מרק. לבסוף שאלתי את המלצר הדברן אם הוא מכיר בחור שהגיע הנה לפני כמה שבועות ושמו זוראן. כן, לא, הוא אמר, האמת היא שגם לי קוראים זוראן. כל אחד שיגיע הנה יגיד לך שקוראים לו זוראן. זה כמו ג'ון, מכירה ג'ון? זה כמו ג'ון. ישבנו אחר כך ושוחחנו שעה ארוכה.

*
מהסוכנות התקשרו לשאול אם אני שבעת רצון מהעובד החדש. אמרתי שהכל בסדר ודחיתי שוב ושוב את בקשותיהם לטפסים, לחתימות נוספות, בתואנות שונות. הילדים כבר שכחו מקיומו של זוראן ובילו עם הבייביסיטר שעות רבות. פעם אחת היה נדמה לי שראיתי אותו ברחוב. לצדו הלכה מישהי, אין ספק שהיו זוג, שניים מאותה תבנית עוגיות. היא היתה באיפור צעקני ושמלה מקושטת, והוא מטורזן כרגיל. אמנם סיפר את הקוקו, תספורת קצרה עם בלורית, חבל שלא אני לקחתי אותו להסתפר, הייתי יודעת לאן. כל זה נמשך כמה שניות והם חלפו מולי. הוא לא שם לב אלי. יכולתי ללכת אחריו. לדווח, להסגיר. אבל גם שמחתי בשבילו. בהנחה שזה היה הוא.

עבר זמן ובעלי חזר, לא בשמחה. נענו במסלולים מקבילים מתוך הרגל. זה היה עניין של זמן עד שנזכר מי אדון הבית וענה לטלפון בעצמו. על הקו היתה נציגת הסוכנות, בדרישה הרגילה לצעדי הבירוקרטיה הנחוצים. בעלי האזין זמן מה, ניתק והגיע אלי לחדר ההסבה. כמה זמן שיחקת אתו עד שפיטרת אותו? שאל.

נדרש זמן רב לשכנע אותו שזוראן גר אצלנו רק יומיים. מכאן רק המשיך להציג שאלות: מדוע לא סיפרתי לו, מדועד לא דיווחתי, איך לא הזמנתי עובדת אישה, האם לא חששתי לילדים, לרכוש. עניתי ועניתי, תשובות בדויות ואמיתיות לסירוגין. עד שלבסוף נשברתי. אתה רוצה לראות את זוראן? בוא, תראה אותו.

נסענו יחד למסעדה הסלובנית. השעה היתה שתיים בצהריים וזה היה החודש האחרון לנישואינו.  המלצר לא היה שם. ניגשתי לבארמן לשאול. הבארמן זרח אלי, מזג וודקה לבעלי, שסירב בזעף. שאלתי אותו. אין פה שום זוראן, אמר הבארמן. אבל הוא עבד פה לפני כמה חודשים, אמרתי. אה, החבר שלך? צחק. כל אחד יגיד לך שקוראים לו זוראן. בעלי הביט לרגע אל הוודקה בכל זאת, בתהייה.

זרם

סיכמו לבסוף שזה יהיה בעמידה. אז היא נעמדה. אימצה רגע את השרירים הנכונים. הרשתה טפטוף קטן, ואז את כל הזרם. הצטבר לה כל הערב, גם מלחץ, והיא שחררה. לקראת הסוף בכל זאת עצרה קצת, שלא הכל ייצא.

הזרימה מעליו והוא התפתל, אבוד כמו חולד, על המגבת שנפרשה על הרצפה. בבית שלה, רצפת אבן קיסר. המזגן דלק בחדר למרות שכבר היה אוקטובר והיא נרעדה. פמפמה קצת את שרירי הזרועות שלה, כמו שלימדו אותה פעם ביוגה, כדי להמריץ את קצב הדם. היא דימתה לשמוע קול תסיסה עולה מהמקום שבו הטיפות צנחו על הביצים המגולחות שלו. ועדיין עמדה מעליו. "זהו, אין יותר".

הוא אמר ממקום שכבו "מדהים" ושוב "מדהים". לא הביט בה. אולי זה בכלל לא עושה לו כלום, חשבה, אבל לא נעים לו והוא מתאמץ להתלהב. אחרי כל מה שהחברים שלו אמרו. אחרי הזעזוע הקטן שלה כששמעה את הרעיון: להתפלש ככה? מה זה, אתה רוצה שאשפיל אותך? ומי ישטוף רצפה, אני? בסוף דיון ממושך הסכימה לנסות, אבל רק פעם אחת, בשביל הקטע. בשביל מה זה נחוץ בעצם, אפילו בעלי חיים לא שוכבים בהפרשות של עצמם. והאדם הוא חיה מטומטמת במיוחד, כי הוא לא חייב. רק רוצה להרגיש שהוא יכול אם ירצה.

להמשיך לקרוא

הפרה של יום חמישי

ראש המחלקה השחוח השתוחח עוד יותר. דקה ארוכה לא הצליח להבחין באיזו חיה מדובר. לבסוף התרומם, מסוחרר מעט, וגור החתולים בידו. זה היצור הגדול ביותר עד עכשיו, חשב. האם חייבים יונק? בעיה. הוא עמד בסמטה הקטנה, המוצלת מכל עבריה בעצי צאלון, ליד בור המיגון הישן שממנו שלף את הגור. החיה הקטנה ייללה.

*

שישה חודשים היה בא לבקר את אשתו במוסד שלה, בדיוק כשהוגשה ארוחת הערב המוקדמת. היה נכנס, מסייע לה לקרב את המגש ולאכול, ויוצא לאחר רבע שעה. יותר מזה לא יכול היה לסבול להישאר שם – ולא בגלל שמצבה היה רע. הוא ודאי היה רע, אבל האישה המעצבנת היתה מדברת ללא הפוגה. מונולוג של בכיות וקיטורים, כאן כואב לה בגב, בדיוק כאן, ולמה לא הביא לה משחת וולטרן, וגם משעמם לה ולמה לא השתדל עבורה אצל הרופאה הראשית, שתעביר אותה כבר מהחדר המרוחק, מה פתאום שמים אותה כמו בבידוד, היא לא מדבקת או משהו, או שהיא כן? שיגיד לה אם היא כן. אחרי ארבע עשרה דקות של הקשבה שקטה היה ראש המחלקה מציע לאשתו עוד כף אוכל, ולאחר שהיתה מסרבת היה מתנצל והולך. חמש עשרה דקות פונקט, מתחילה ועד גמר הביקור, לא רגע יותר.

להמשיך לקרוא

שורשי אוויר. חמת חלילים. בור הספיגה

כל הימים והרגעים. מצטופפים כבר, למרות שאין עדיין מה לסכם. הילדה בת השבע שזוכרת חינגות של השכנים על הגג בבגדד. שכמעט לא נמצא בשבילה מקום במטוס בדרך לארץ. שעמדה בתור לאבקת ביצים בימי הצנע. שלמדה בבית יעקב ואחרי הלימודים היתה מחליפה בגדים בשירותים והולכת לעבודה בבנק, בגיל 16, עד שנשרה בלי בגרות. שעבדה בבנק 45 שנה וקיבלה מגן כסף ושעון זהב ונופשים בקיסריה ובטבריה. שסחבה שני ילדים למעונות ויצ"ו ולבתי ספר, והביטה בהם משתנים ופורחים הרחק ממנה. היא לא בכתה בזמן שהתרגשו הצרות שאי אפשר לדבר עליהן כעת, רק חזרה ואמרה "אני רוצה לעבור דירה, להתחיל מחדש" בגלל הבושות שהיו עם השכנים אז.

אי אפשר עדיין לסכם אבל היא דלוקה על מייק בורשטיין ויהורם גאון. שעות עומדת במטבח, טוחנת בשר ומזמזמת "למה למה". נכון לעכשיו היא נותרה היחידה מהמשפחה שיש לה "יד" לקובה. מי שאין להן יד זוכות רק להכין את המילוי. מי שיש להן יד מערסלות את עיסת הסולת ונוקבות בה גומה, ממלאות וסוגרות וזורקות למרק, כיסון דקיק ואוורירי שאף פעם לא נפתח. היא לא הכינה קובה כבר זמן רב ואלה שהיו במקפיא כבר אזלו.

להמשיך לקרוא

שרונה רחמים ובית הספר לצעקות

שרונה רחמים היתה נבעלת כמו שהיתה בוכה. כשהיתה נבעלת שמעו אותה כולם דרך הקירות וכשהיתה בוכה שמעו אותה כולם דרך החלונות. בין שני סוגי הקולות היה קשה להבדיל אבל שרונה רחמים עצמה, לו נשאלה, היתה מבדילה ביניהם יפה-יפה.

בכל זאת, כשנראתה בציבור, מילאה שרונה רחמים פיה מים תמיד, ורק הצביעה על דבר זה או אחר שביקשה לקנות, מהנהנת בלי קול ושולפת את חריט השנהב שלה. היא היתה גבוהה כיען, לבשה תמיד סאטן או משי, והלכה בגולמנות לכל מקום, ברגליים ארוכות ועם אותו הנהון. אנשי השכונה שלה חשדו שהיא נושאת בפיה חופן מסמרים ושאם רק תפתח אותו, יקפצו המסמרים החוצה וידקרו את העומדים מולה עד שיהיו ככברה. ואילו אחרים אמרו: נוצות היא מחזיקה שם, וכשתפתח את פיה תיעטף כל השכונה במוך רך ומרדים, שאי אפשר לגלות מולו כל רצון משום סוג שהוא.

להמשיך לקרוא

עין של בשר בתוך האדם

(טיוטה שאולי עוד תעבור שכתוב קל).

כירורג הוא האיש הזה בסוף המסדרון שיכול לפתוח עין של בשר בתוך האדם. גם אם האדם הזה הוא זר בן תשעים המזכיר להפליא את פיקאסו המבוגר. דומה לו בכל מלבד עור קמוט וכהה מאוד, תוצר של תזונה נחותה יחסית ושמש אכזרית יותר. גם האיש הדומה לפיקאסו, גם פיקאסו עצמו כנראה בזמנו, יהיה חשוף לצינור של זונדה המשתלשל לו מן האף, מעשה קונדס של סיכויי החלמה בבדיקה מדויקת. גם הוא ישכב אילם מתחת לסכין החופרת בכיב, מנקה אותו מזיהום, מנקה אותו מעצמו, מנקה את החרא שלו מהפחד שלו (הנה כבר לא נשאר פחד, קום-מות), מגדילה אותו עוד. וגם הוא יצעק וייאנח, כמו המרוקאית המבוגרת (כולם שמעו מה הוציאו לה לפני שלושה חודשים) במיטה לידו, אנא אנא, אמא אמא.

גם הוא ייווכח להבין שאין עוד טעם במילים מפני מילים אחרות כמו המילה מפושט. רק מעשים ורק חיטוטים בנקבים, רק אלה יועילו, עד שגם הם יאמרו די וינוחו בשקט. השקט של נסיעה באפס קילומטר לשעה על גשר לה גארדיה, בפקק שרק נראה כאילו הוא עומד. בפועל נסעו כל האנשים הללו הביתה רק בחלומם, כי נפרדו כל הזמן הזה מיקיריהם וממי שהם; לחצו על דוושת הגז והברקס לחלופין, עוד ודי, די ועוד, בשילוב בלתי נסבל של כאב המתקהה עד שהוא הופך לעונג ומתחדד עד שהוא מתהפך חזרה. מחפש חזרה את החיוך המתוק שלו, ורואה אחות.

כירורג הוא מי שזוכר, גם בטלטולים סהרוריים באמצע הלילה, את כיליון הבשר ואת חוסר הטעם שבתפילה. ברשותו רק תער קטן, שנחלץ זה עתה מעטיפתו הסטרילית, ושפופרת פולידין שניתן להשיג גם בלי המרשם. אף טיפה מן התער לא תיזל על ספר התהלים הקטן של החולה, המונח בתורו על גיליון ישראל היום, המונח בתורו על מגש תעשייתי ובו דייסה ורסק תפוחים. בגוף הזה, כמו בכל גוף, התגלמו מכות של הורים וקטטות חברים, והרטט של מפגש, זה בזו זו בזה. מקופלים בו פרקים מספרים שהזכירו לאדם את עצמו מחדש בכל פעם, ותפלות של שנים שעברו בלי תוחלת. בגוף התגלם הכל ועכשיו הוא שקיק. תמיד היה שקיק. הוא נטבל ברותחין והחולים ממצמצים בשפתיהם, הוי איזה שקט סוף סוף, בשעת בין ערביים במוסד הטובל בירוק. כל עוד איש מאנשי המקצוע לא בא לבשר לנו בשורה, הכל טוב.

קרח. העין הקשה

קרח תוקפים בדוקרן. אין דרך אחרת. בטח כשיש לך גוש קרח במשקל של טון, שחרג מזמן מגודל הקוביות ונקרא פשוט "משטח קרח". העובדה שסידרנו עליו זרי פרחים וסלטים קרים לא היתה רלוונטית – הוא שכב מתחתם והפגין את אי שביעות רצונו, מפלצת שעשו ממנה קישוט, שמבליגה באי רצון על ההשפלה הזו, ויום אחד תתרגז באמת.

בכל אירוע היינו נותנים לו לשכב כך ואז מתחילים להפריע לו בדוקרני קרח ולפעמים בלהביור. אני הייתי חוצב ממנו בדוקרן משולשים ענקיים וזורק על הדשא של המארחים, זה עשה פלאות לצמחייה. העובדים שלי בקייטרינג, שכל הזמן התחלפו, היו מעדיפים להביור לעניין הזה. זה תמיד הפליא אותי – מעדיפים להישרף מאשר להידקר? הרי החודים של פיסות הקרח שנוצרו היו כל הזמן בשלב של המסה מתמשכת, ואף פעם לא היו חדים ממש. לפעמים הייתי מנסה אותו על עצמי, דוקר בכוונה את כף היד, את הזרוע, ומתאכזב. רציתי עוד. אבל החומר לא נתן.

להמשיך לקרוא

ג'ונסון 38 (פרק מטיוטת רומן בכתובים)

 

אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואני האדם הכי פחות מתאים לספר את זה, מסיבות שאסביר בהמשך; אבל אם לא אני אז מי – ג'ונסון? אמנם, על פי הצדק, אם מישהו חייב לשאת בסבל של העלאת כל הדברים על הכתב, הרי זה ג'ונסון, שכל הדברים החלו לקרות בגללו. בגלל שיום אחד בא אל דירתי, התחיל לקרוא לי "יהלום" וניסה לקנות ממני את רוב שימושיו של גג הבניין. כן, הדברים החלו להתגלגל מיד לאחר הניסיון המגוחך של ג'ונסון להסוות את התוכנית שרקם: לבנות יחידת דיור על גג הבניין ולרדת לחיינו, הדיירים. להעיק עלינו בעציצי בטון כבדים ליד הפרגולה שיציב שם, להחריש את אוזנינו בחינגות בערבי שבת ובשלושת הרגלים, ולייגע אותנו בהאזנה לטיפוסים הקולניים של בני החמולה שלו לקומה הרביעית. אין פלא שכדי לסכל את תוכנית הרפאים של ג'ונסון, שבה היה הגג קורס מעודף מתגוררים, התחיל המרוץ לתמ"א 38 אצלנו בבניין. ובלי המרוץ לתמ"א 38 הרי לא היה קורה דבר מכל הסיפור.

אבל צריך להתחיל מהיום שבו הוא נקש אצלי בדלת, ג'ונסון, איש עגול פנים ומרובע גזרה, שזוף מאוד, משקפיים במסגרת זהב על פניו וחולצה לבנה מכופתרת שלבש תמיד, חורף-קיץ. חיתוך דיבורו היה כשל מוכתר הכפר, אבל הוא לא הוכתר ולא היה שום כפר. "יהלום, אפשר להיכנס רגע"?

כן, אמרתי, בהפתעה אבל בלי יראה, כי בקלות יכולתי לכופף לו את היד מאחורי הגב עד שיתחנן שאפסיק. הוא נכנס וישב על הספה הזוגית הסגולה, שעליה ישבתי תמיד לבדי, ואני עמדתי.

"תשמעי, יהלום, אני באתי אליך בעניין מאוד נכבד".

נו?

וכאן פתח וגולל תכנית שלמה, שלפיה הוא מתנדב מרצונו הטוב לשפץ את הבניין ואף לשלם על השיפוץ הזה, על כל סעיפיו – טיוח מחדש, חיזוק נגד רעידות אדמה, אינטרקום, גינה, הכול. בתמורה לא יבקש לו דבר, או בעצם יבקש רק לקבל מחמישה דיירים בבניין את שטחם בגג. "רק חמישה, את תופסת?" מנה על אצבעותיו, ניסה לכלול שמות אפשריים של שכנים שיסכימו, ואת טעמיו של כל אחד. "אלה שלמטה, מה איכפת להם מהגג. אלה שבאמצע, לא רואים לא שומעים. ואלה שלמעלה, הרי אני שומר בשבילם. שומר להם על הנכס!".

להמשיך לקרוא

הנול העולה ויורד

העסק שלי הוא מלמלות לאופנועים. כן כן, אחרי יותר מעשרים וחמש שנה בתור מורה לתפירה הצלחתי להתמסר לתחביב האמיתי שלי, אופנועים, ואז גם גיליתי את תחום המלמלות לאופנועים. מסתבר שיש רוכבות אופנוע בחוגי ההארלי דיווידסון, מלאכי הגיהנום של ארה"ב, אין הרבה כאלה אבל הן דורשות קישוטים יפים ונשיים לאופנועים הכבדים שלהן. יש אופנה מצחיקה של נשים בלבוש עור שחור וסיכות על הבגד, שנוסעות על אופנוע שיש לו מלתחה בסגנון ג'יין אוסטן. הן נפגשות ומשוות סגנונות ותקופות ובדים, כן כן, מסתבר שזה עולם שלם שיש לו אפילו כנס שנתי באוקלהומה. והכי הן אוהבות לתת רייסים על האופנועים השחורים שלהן, עם מלמלה ותחרה מתבדרות ברוח. כמה כאלה כבר יש, תשאלו? זאת אמריקה, יש משוגעים מכל סוג ומין, ולכנס השנתי היו מגיעות לפחות איזה שלוש מאות רוכבות עם מלבושי מנוע מהודרים.

כמובן שלא כל אחד יכול להכין קישוטים כאלה – הם צריכים לכסות את מושב האופנוע ואת המנוע, אבל לא להיתפס בו חלילה. זו אמנות שלמה של תפירה סביב הזיזים ופתחים במקומות המתאימים, שיתאימו ליותר מדגם אחד, ולקח לי כמה חודשים טובים ללמוד אותה. אבל היה שווה – התשלומים על עבודות כאלו כל כך טובים, שמדי שלוש ארבע הזמנות אני מאפשרת לעצמי חודש מנוחה.

להמשיך לקרוא

%d בלוגרים אהבו את זה: