אין אני

עצמי קם יום אחד וגילה שהוא איננו. או גרוע יותר: הוא שם, אבל ריק ממשמעות רגשית. ובמקום להשיח את עצמו החוצה, הוא נועל הכל. לרווחתו, הוא גילה שעשו עליו סרט – את "פלישת חוטפי הגופות" (הראשון, מ- 1956).

תמונת מפתח: הגיבור נועץ קלשון באני המזויף שלו, נועץ על מנת להרוג. הוא מקריב חיים כדי לשמר את יכולתו להרגיש. כי האנשים המזויפים, אלה שנחטפו, שומרים על מראם החיצוני, על החוויות והזיכרונות שלהם, ורק מאבדים את הניצוץ בעיניים. את היכולת להרגיש. האדם הוא סך כל רגשותיו, ובלעדיהם אין חייו חיים, זה מה שאומר לנו הסרט. ומי שוויתר על היכולת לאהוב, הופך לגולם.

יש עוד סרטים שעוסקים בהיעלמות של האני, וההבדלים ביניהם מעניינים יותר מאשר המשותף. אם "פלישת חוטפי הגופות" עוסק בחברה שהולכת ונעשית מנוכרת, "פולטרגייסט" מציג את התהליך שבו זה קורה. תמונת מפתח: אם המשפחה במעלה המדרגות, צורחת, בזמן שהילדים שלה נשאבו דרך החלון אל העץ המפלצתי שבגן הבית. כי אחרי שעות מרובות של צפייה בטלוויזיה הם הפכו לצמחים, תרתי משמע. הוויתור מגולם כאן בהתרחקות מהמשפחה, מהקשר האינטימי. לאו דווקא בוויתור על רגשות – גם בטלוויזיה יש רגשות, אבל הם לא שלכם. הילדים בסרט העדיפו את הרגשות של כו-לם על פני השיחה עם אמא ואבא, את השטאנץ הממוסחר על פני האינטראקציה החד-פעמית, ודבר כזה לא עושים.

שימו לב שדווקא ספילברג, אלוף הדימויים הממוסחרים, מזהיר אתכם כדלהלן: אל תתמכרו להם, אל תשתעבדו להם, תזכרו תמיד שהם מובילים לארץ המתים, לא לארץ החיים.

הסרט השלישי הוא כמובן "המאטריקס", שמציג כבר את התוצאה, שנים אחרי ההיעלמות. תמונת מפתח: הגיבור משתחרר בבת אחת מאחיזת המכונה, שסיפקה לו צרכי חיים ואשליית מציאות, ויוצא בפחד אל עולם קשה ואכזר – אבל אמיתי. המסר: המציאות קיימת, והיא שונה מעולם האשליות הכוזב. כאן גם עוזבים את דימויי הצמחייה וחוזרים אל הגולם. רק שהפעם זה לא תרמיל אפונים שגדל בשדה, כמו בתמונות התמימות של "חוטפי הגופות", אלא גולם תעשייתי. הלאה החקלאות, עכשיו היי-טק!.

ועכשיו נעבור למדריך מקוצר למתלבטים בין שלוש הדרכים שבהן אפשר ללכת לאיבוד. כאילו, פאק (FAQ).

לאן הולכים כולם?
בינינו, ב"מאטריקס", ההיעלמות של העצמי אינה פיזית, אלא מנטלית. אשליה של היעלמות, משחק ילדים. לאן הולכים האנשים האמיתיים ב"חוטפי הגופות"? אף אחד לא יודע, ואין על זה תשובה בסרט. לאן הולכים הילדים של "פולטרגייסט"? גם זה לא ברור. הם נשאבים אל העץ, ורוחות רפאים מאיימים עליהם. פיזית הם עדיין שם, מבוהלים, ומי יודע מה יעלה בסופם.

מה אבד יחד עם ההיעלמות?
ב"מאטריקס" הלכה לאיבוד האמת. ב"פולטרגייסט", נעלמה התקשורת הבינאישית. ב"חוטפי הגופות", אבדה היכולת לאהוב. קשה להכריע בין שלוש האבידות האלה, ואיזו חסרה לנו יותר. ומה אם אנחנו אוהבים עדיין, אבל לא על סמך אמת, אלא על סמך שקר? ומה אם התקשורת הבינאישית שלנו מבוססת על חוסר אהבה, האם גם אז צריך להילחם עליה? מה יותר חשוב? תחשבו איזה סרט אתם הכי אוהבים, ותענו לעצמכם.

מהי ברירת המחדל?
או, כאן יש הבדל עקרוני אחד: בשני הסרטים הישנים, מי שנחטף כבר יודע מזה, וטוב לו ככה. לכן, צריך לפעול בקרב הנשמות שעדיין לא התקלקלו, להביא אליהן את האזהרה, לנסות להציל אותן מהידבקות כל עוד אפשר. מיסיונריות שכזו. ואילו בסרט השלישי, דווקא מי שנחטף ונשבה, אין לו מושג. המשימה היא לא להימנע מהדבקה, אלא להתרפא לאחר מעשה. עכשיו צריך להדביק את הכלי השבור שקוראים לו "עצמי" ולנסות לפעול דרכו, והפעם באמת.

במה נזכה אם נחזור לעצמנו?
"הגופות" מציע לנו את עולם הרגשות והתחושות האנושי כעוגן הצלה ששווה לחיות עבורו. "פולטרגייסט" מציע לנו משפחה תומכת, הגינות ונאמנות לכבודם של בני אדם אחרים (שכן, אחד האשמים במצב הוא הקפיטליסט המצחין שבנה שכונה שלמה על בית קברות). ואילו "המאטריקס" לא מציע כלום. הוא אומר: יהיה חרא, אל תצפו לשום כבוד ולשום אהבה, אבל זה יהיה לפחות חרא אמיתי.

אוף. ומה יקרה בסוף?
ב"מאטריקס" המאבק נמשך, יומיומי, תוך חזרה מדכאת לעולם של ההיעלמות, כי עדיין צריך לסדר שם כמה דברים. זה דווקא נראה מוזר, כי אם העצמי מוצא סוף סוף את האמת המוצקה, איך יכול להיות שהחיפוש אחריה סיזיפי כל כך, שהיא חמקנית כל כך? ואיך יכול להיות שבהיאחזות באמת, הוא חייב לחזור לשיטה השקרית, לעולם המאטריקס, בכל פעם מחדש?

ב"פולטרגייסט" הסוף קל מאין כמוהו – אחרי שבני המשפחה חיסלו את העסק המלוכלך עם רוחות הרפאים, הם מוציאים את הטלוויזיה מהחדר. העצה פשוטה ופשטנית (נו, זה ספילברג): להבא, שימו לב ותיזהרו. נו-נו-נו! הם אפילו לא מזהירים שכנים, חברים, משפחה. העניין היה ונסגר, אי-נעימות בורגנית קטנה.

לא-לא, עזבו אותי משני הסרטים האלה. אני מעדיפה את האמירה של "חוטפי הגופות". הגיבור הוא לא "האחד" שנבחר לזה על ידי מישהו, אלא פשוט בחור עם אחריות, שהחליט שהוא לא מתכוון להיחטף. המאבק שלו הירואי לא בזכות שיטות לחימה מתקדמות, אלא בגלל שהוא קורא תיגר על סמכויות מקובלות (הפסיכיאטר, המשטרה) שאיבדו את האנושיות שלהן. הוא יודע מה קרה לא בגלל התגלות שנגלתה לו, אלא כי הוא מסוגל לראות את הניצוץ בעיני האנשים, ולהבחין מתי הוא נעלם.

אגב, הסוף המקורי של "חוטפי הגופות" היה אמור להיות טורד מנוחה: הגיבור מתרוצץ בין מכוניות על הכביש הראשי, מנסה לברוח ללא הצלחה, צועק "הם פה! תקשיבו לי! אתם תהיו הבאים בתור!" אף אחד לא מקשיב לו. אחרי שהאולפנים ראו את זה ונבהלו, נוספו כמה קטעים תפורים בהתחלה ובסוף, שבהם הוא מצליח להימלט ולהעביר את האזהרה הלאה. בסוף אפילו מאמינים לו. לגמרי לא מתאים לסרט אימה, אבל זה הסרט שקיבלנו.

ומצד שני, אולי האולפנים יצאו יותר חכמים – מה הטעם באזהרה מפחידה סתם, ב"נו-נו-נו" כזה, שאחריו עולות כותרות הסיום? תנו לנו שביב תקווה, תראו שהמאבק מצליח. שיש עוד בני אדם שמאמינים. שכל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמל  On 8 ביולי 2003 at 4:19 pm

    הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, רק שאני מגלה העדפה ברורה לגרסה המאוחרת יותר עם ההיא שהייתה החברה של ברנדון בבוורלי הילס וההיא מניחוח אישה…. לא יודעת, היה לזה קצב יותר דרמאטי בעיני, כשהם היו פותחים את הפה לצווחה המקפיאת דם ההיא ומצביעים על מישהו שעדיין נותר אדם, זה היה בלתי נשכח. והנאום הזה של הסוף, כשהם נוחתים עם המסוק ולא יודעים אם האנשים סביבם עדיין בני אדם או שלא. because there's no one like you anymore….. וואלה יש לי צמרמורת.
    שמת לב שדימויי החייזרים בכל הז'אנר הזה הוא דימוי קר מתכתי וחסר רגשות? כאילו דא, אין לנו מונופול על ההמצאה הזו, גם זו טכנולוגיה חושית. אולי מישהו יעשה כבר סרט מד"ב ראוי עם חייזרים רגשניים??? מאז רייצ'ל בבלייד ראנר והמאמצים הכנים של דאטה בסטאר טרק לא הייתה התקדמות בנושא.

  • אביבה  On 8 ביולי 2003 at 4:43 pm

    אני מעדיפה גרסאות מקוריות. ולגבי הגרסה הזו, השחור-לבן, המאבק החברתי והשמחה הנאיבית שבקיום הזכירו לי מאוד את הסרטים של פרנק קאפרה – וזו עוד סיבה לאהוב את הסרט.

  • גילעד  On 8 ביולי 2003 at 4:56 pm

    רק כדי לדקדק, היתה עוד גרסא,ב-1978, עם דונלד סאתרלנד בתפקיד הצורח בסצינה האחרונה. אם לדקדק עוד יותר, לסרט שכרמל מתכוונת אליו (עם גבריאל אנוור הנאווה) קראו Body snatchers והוא נוצר ב-1993. לשתי הגרסאות האחרות קראו invasion of the body snatchers.

  • אורית  On 8 ביולי 2003 at 6:42 pm

    רק כדי לשעשע, השחקן שמשחק את הגיבור הראשי בגרסא הראשונה של פלישת חוטפי הגופות הוא גם הראשון שמזהיר את סאתרלנד בגירסה השניה.

  • גילעד  On 8 ביולי 2003 at 7:00 pm

    אורית, אני כורע על ברכי הטובה ומציע לך נישואים.
    אני מחפש מישהי שנכנסת לדקויות האלו. את בטח גם יודעת שהוא שיחק ב-Puppet masters של רוברט היינלין ב-94, שהיה בעצם כמעט אותו סרט. שונא אותו. אוהב פרטי מידע איזוטריים.

  • צ'אקה  On 9 ביולי 2003 at 11:21 am

    נזכרתי בימים טובים, של שיחות קולנוע ארוכות ומרתקות.
    אביבה, אני רוצה עוד… 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: