מקצועות שמתו, ולמה

הערה מאוחרת: הפוסטים בסדרה הזו נכתבו לפני עשור פלוס. חלק מהקישורים לשירים עצמם ודאי כבר לא זמינים, אבל בעידן יו-טיוב (שלא היה אז!) אין בעיה למצוא את השירים. צר לי שלא אתפנה לעשות זאת בעצמי ולתקן את הקישורים.

פתאום עלה על דעתי, שיש הרבה להסביר. למה עיסוק במקצועות שמתו? ולמה דרך שירי פולק על מקצועות שמתו? ולמה לאגד אותם דווקא פה ובתקופה הזו, כשהאדמה רותחת והארץ קורסת אל תוך עצמה?

ועוד – למי איכפת מחיי כורים, סנדלרים, פושטי עורות פרדים, פרוצות ושאר ארחי-פרחי? זה היה לפני כמעט מאה שנה, ועוד ביבשת שהפכה בינתיים למעצמה היחידה בעולם.

המון שאלות. עכשיו התשובות. תשובה אחת בלבד, בעצם: זה אקטואלי בטירוף.

לא צריך רמזים, לא פרשנויות אנכרוניסטיות, גם לא קישורים לסעיף זה או אחר בתקציב המדינה. אני גם לא מתכוונת לקשר אותם לחדשות של היום או של השבוע. השירים האלה אקטואליים ברמה אחרת לגמרי: כשמקרבים אליהם את האוזן, הם פועמים בעוצמה נואשת – עוצמתם של אלה שעשו כל מה שביכולתם, ובכל זאת כשלו. זו עוצמתם של האנשים הפשוטים, והיא נמדדת בשרידה.

הדוברים בשירים, כמו הדמויות שהונצחו בהם, יוצאים גם לוזרים וגם גיבורים. שורדים תקופות שפל כלכלי, מלחמת עולם, תמורות חברתיות וטכנולוגיות. פועלים לפי אינסטינקטים, לפעמים מפסידים הכל, לפעמים מביאים את המכה. השירים הם תגובות מיידיות, כמעט לא מעובדות, לכל המצבים האלה, וזה מה שיוצק בהם קסם חריף מאוד.

(הסיבה הלא-רשמית היא, כמובן, שהשירים האלה – והתקופה הזאת – לא יוצאים לי מהראש כבר הרבה זמן. אני אחוזה בהם לבלי התר. אתם יכולים לקרוא לזה גירוש שדים).

רוב השירים יהיו מארה"ב של שנות העשרים והשלושים, רובם פולק או בלוז או שניהם יחד, ותצטרכו לסלוח לי על יוצאי הדופן. זה כבר התחיל – עם Brother, can you spare a dime?

יהיו עוד. תיהנו.

ואלה המקצועות שמתו:

אחי, יש עליך גרוש?

בלוז פושט העורות

מרצע ושק

בלוז העגל של הפרה החולבת

תביאי קצת מים, סילבי

האיסוף האחרון

קח את הפטיש הזה

בית השמש העולה

ג'ו היל

כשנתחיל לקטוף

הדולר האחרון

קוטפים אפרסקים בג'ורג'יה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צוף  On 15 ביולי 2003 at 5:36 pm

    כל כמה שהטקסטים שלך חינניים ומעניינים, אני חייב לתהות איך בדיוק מתחברים ל"אלה שעשו כל מה שביכולתם, ובכל זאת כשלו".

    כלומר, בואי נודה: אנחנו יושבים בחדר או בקיוביקל או במשרד הממוזג שלנו, מחוברים לאינטרנט המהיר שלנו, נוסעים את הנסיעות שלנו לאמריקה, אוכלים את הסושי שלנו וכותבים את אתר האינטרנט הפרטי שלנו. את הרי הצלחת, אז מה הקשר, מלבד כיווץ שפתיים והמצמוץ המתלווה לנוכח אי אלו ויקי כנפואיות וצערן הצודק, או נוודים ממיסיסיפי של לפני 80 שנה? זו לא ביקורת, כי אם תהייה.

    וחוץ מזה עשית לי חשק לשמוע את דילן דווקא.

  • אביבה  On 15 ביולי 2003 at 6:08 pm

    בשום פנים ואופן לא כיוונתי לויקי כנפו, למרות הסימפטיה.

    אפשר לראות בשירים האלה את הצד הכלכלי בלבד, אפשר לראות בהם צד טכנולוגי וצד אנושי/חברתי וצד מלודרמטי ומה שלא תרצה. לי ברור שהם נוצרו בעין הסערה, ספונטנית לגמרי, והשתמרו כמעט כפי שהם. אין בהם אף שקר אחד לרפואה, גם אם הם לא מציגים תוכנית פעולה, אלא רק תיאור מצב פרטי לגמרי.

    שוב – אני לא משליכה באופן ישיר מהם אל היום. להפך, כולי קנאה במצב האנושי החשוף שלהם, עד כמה שזה לא היה פיקניק בימים ההם. ההתמודדות הזאת מרתקת אותי, וממנה אפשר ללמוד – לא מהסבל, אלא מההתמודדות.

    והסושי? כולה אצות ואורז עם קצת טונה בפנים. חוסכים כסף על גז, אלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: