תביאי קצת מים, סילבי
תביאי קצת מים לכאן
תביאי קצת מים, סילבי
כל פעם בכמה זמן (אני מתכוון לזה)
כל פעם בכמה זמן
את לא שומעת אותי, סילבי?
את לא שומעת אותי כאן? 
את לא שומעת אותי, סילבי?
כל פעם בכמה זמן
את לא רואה אותי מגיע?
את לא רואה אותי כאן?
את לא רואה אותי מגיע
כל פעם בכמה זמן
נהיה נורא צמא, סילבי
נהיה נורא צמא כאן
נהיה נורא צמא, סילבי
כל פעם בכמה זמן
עדיף שתביאי קצת מים, סילבי
תביאי לי קצת מים לכאן
תביאי קצת מים, סילבי
כל פעם בכמה זמן
נהיה צמא וחם לי, סילבי
נהיה צמא וחם לי כאן
נהיה צמא וחם לי, סילבי
כל פעם בכמה זמן.
לדבלי כתב את השיר הזה, Bring a little water Sylvie, על דודו ודודתו. המצב המשפחתי כאן הוא טיפוסי מאוד למשפחת עובדי אדמה בשנות העשרים: הדוד נהג לחרוש כל היום בשדה, בחום הגדול, והדודה שימשה עזר כנגדו. אגב, גם לדודה היו חיים לא קלים, במיוחד אם החריש נפל על יום כביסה.
הנה ציטוט מדברי לדבלי על השיר: "יולי ואוגוסט הם חמים ואשתו של האיש הזה – הוא קורא לה סילבי – והדרך היחידה שהוא יכול להשיג את המים הקרים שלו, הוא צריך לקרוא לסילבי להביא לו את המים כי הוא בוער".
העילגות במקור, וגם החן.
גרסת החובבים שתוכלו לשמוע כאן ממש לא משקפת את העזוז שבשירה של לדבלי. חפשו את המקור (וזה נכון לכל דבר בחיים). עדכון מאוחר: הנה המקור הנפלא.
ופתאום עלה על דעתי, שלדבלי שר קצת כמו פורטיס המשוגע.
עוד מקצועות שמתו, ולמה.
כותבת מוחקת 
תגובות
המקצועות של פעם הם ההורים של מקצועות ההווה.מזכיר לי קצת את אותם אתרים המוקדשים לטכנולוגיות שעברו מן העולם.
וישנה האימרה המיוחסת (בטעות) לניוטון:
"If I have seen further it is by standing on the shoulders of Giants"
וזה מקסים יותר ויותר, ככל שמתעמקים בזה.