תחת הריסות התאומים

 

הכתבה הזו פורסמה ב"גלובס" בתחילת נובמבר 2001, ונשלפה מהארכיון כיוון ששאלו אותי עליה (דין התנועה, אלא מה).

מי שיהיה לו כוח לצלוח הכל, יוכל לראות עד כמה המומחים בתחומם שהתראיינו כאן צדקו או לא צדקו, בניבוי לגבי מה שיקרה לגלובליזציה אחרי ה- 11 בספטמבר ההוא. ומי שלא יהיה לו כוח, יוכל לדלג ישירות לעמוד האחרון. או לשים לב לשתי בוקסות שנלוו לכתבה:

אחת על היחס המשתנה למתנגדי הגלובליזציה (אם כי נדמה לי שהשיח בנושא קצת שכך מאז). והשנייה על ההגדרות השונות למושג "גלובליזציה" והדגשים שהן מציבות.

 

מה נותר לי לאחל? תגבירו ת'מזגן לפני שאתם מתחילים.  

 

אומרים שסוף העולם התקרב – והעולם, כהרגלו, ממשיך לנוע. שני בנייני-הענק שקרסו לפני חודשיים כמעט במנהטן סימלו את תחילתה של תקופה חדשה, שגדולים וטובים מנסים לנחש מה אופי יינתן לה. לאחר הפגיעות הכלכליות והמוראליות הקשות במערב, בתוך המלחמה שמובילה כעת ארצות-הברית, הולכת ומסתמנת חשיבה-מחדש על התפיסות שהביאו את העולם המערבי עד הנה. זה היה צריך, כנראה, לקרות מתישהו, אבל הזעזוע של התקפת הטרור במנהטן פעל כ"כפתור אדום" שהחיש תהליכים מסוימים, דיכא תהליכים אחרים, זירז התפשטות של רעיונות קיימים, וסתם את הגולל על כאלה שהתיישנו.

מה שחדש הוא בעצם שורה של התרחשויות חסרות-תקדים: ממשלת ארצות-הברית הזרימה הון לחברות התעופה האמריקניות; ממשלת שווייץ קנתה את סוויס-אייר המתמוטטת; כנסים בין-לאומיים מתבטלים בגלל חשש של המשתתפים לטוס רחוק מדי; השקעות בארצות זרות נעצרות עקב שיקולי ביטחון; אינטרסים דתיים וחברתיים גוברים בקלות על אינטרסים כלכליים. זה בהחלט לא מצב אופייני לשוק הגלובלי הדורסני המוכר. נכון שכלכלת השוק עדיין חיה, ואדם סמית רחוק מלהתהפך בקברו. אבל גם אם סוף העולם הזה עדיין לא הגיע, זוהי כנראה תחילתה של עולמיות מסוג חדש.

פרופ' ג'ימי ווינבלט, בעבר דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת בן-גוריון, המתמחה בכלכלה בין-לאומית, מעריך שהזעזוע שחווה העולם בחודשים האחרונים הוא רק ההתחלה. "כבר לפני ה-11 בספטמבר העולם נכנס למעין מיתון, בעיקר בתחום הטכנולוגיה העילית. לתחושתי, קרו בעולם עוד לפני הפיגועים תהליכים שמזכירים מאוד את מה שקדם למשבר הכלכלי של שנות השלושים, כמובן בעירבון מוגבל. כמו בסוף שנות העשרים, היתה במהלך העשור האחרון התרחבות גדולה מאוד של ענפי טכנולוגיה חדשים, ושל הייצור, מעל ומעבר למה שהעולם רוצה, צריך או מבקש. המערכת היתה צריכה להצטמק, ובשנה האחרונה בנאסד"ק היו סימנים ראשונים לחזרה שלה לגודל טבעי.

"שנית, האירוע של ה-11 בספטמבר פגע בענפים נוספים, כמו תיירות עולמית. אבל זה רק הוסיף עוד נדבך. המשבר הפיננסי העמוק התחיל קודם. מעבר לרמת הפעילות הכלכלית השוטפת, נראה ירידה בפעילות הפיננסית בבורסות – וידוע שכאשר שוקי הכספים נכנסים לשיתוק חלקי, זה פוגע בכל המערכת ומוריד את רמת ההשקעות גם במדינות המפותחות וגם במתפתחות".

"הדברים היו צפויים", אומר עו"ד אמנון זכרוני, שכבר שנים נותן דעתו על הבעיות שנושאת עמה הגלובליזציה, "ואני לא מדבר רק על ההתרחשויות של הטרור האיסלמי הפונדמנטליסטי. מתוך שישה מיליארד אנשים, כמיליארד 'מסודרים', באופן יחסי, וחמישה מיליארד אינם 'מסודרים'. אם אותם ה'מסודרים' לא ישכילו איכשהו לשנות את יחסי הכוחות הכלכליים בעולם – ואני לא מדבר על שוויוניות, אלא על שינוי דרסטי ברמת-חיים באזורים מסוימים – אנחנו צפויים לגלי טרור נוספים, מסוגים שונים. כי לאותן קבוצות, שהתארגנו על רקע של קיפוח, אין דרך להתמודד עם העולם השאנן והמסודר, אלא כך. הן חיות במצוקה כלכלית, בסגירות חברתית. העולם לא חושב על זה, הוא מתחיל רק עכשיו לחשוב. אבל אין עדיין בשורה חדשה שתיתן תקווה לקבוצות המקופחות".

היו לא מעט סימנים מוקדמים לבעיות שנשאה איתה הגלובליזציה המואצת. "במשוואה הנאה של הגלובליזציה", אומר פרופ' אהוד מניפז, ראש המחלקה למינהל עסקים באוניברסיטת בן-גוריון ושותף לשעבר בארנסט אנד יאנג, "היה חסר משהו. לא נלקחו בחשבון האיומים, הסיכונים הכרוכים בניצול ההזדמנויות – קרי, ההשפעה המסיבית של אימוץ התקינה העסקית המערבית על העולם המתפתח. דוגמה אחת לכך היא הדרישה לתקינה סטנדרטית של הדיווח על נכסים והתחייבויות של חברות. הכפייה הזו של סעיף בירוקרטי גררה מתחים חברתיים, ויצרה פערים בין חברות שהטמיעו את התקינה המערבית לבין אלה שעדיין נמצאות בתפיסה האחרת".

דוגמה נוספת היא המדדים המערביים לשחיתות. יש דברים שנתפסים כשחיתות במערב, אבל מוכרים בחברה לא מערבית. "גרמניה, למשל", אומר מניפז, "מכירה עד היום בניכוי מס על דמי שוחד. זה לא דבר שהיה יכול להיות מקובל בארצות-הברית או בצרפת. אז במסגרת ניצול ההזדמנויות העסקיות, פעלנו נכון, אבל לא לקחנו בחשבון הרבה מהסיכונים שבנויים לתוכן". המערב רץ מהר מדי גם בתחום הטכנולוגי. הוא הכתיב אימוץ טכנולוגיות של מחשוב, שיטות תשלום, שקיפות והעברה מהירה של מידע, בעוד שהרבה חברות לא היו מוכנות לכך. מניפז מספר על רועה עזים אתיופי שפתח אתר לסחר אלקטרוני, ומספק שירותים לאחיו האתיופים, העובדים כנהגי מוניות בניו-יורק ובלונדון. תמורת תשלום בכרטיס-אשראי, הוא מעביר עזים למשפחות שלהם, היושבות באתיופיה. העסק מקומי, השוק עולמי. "זו דוגמה מצוינת ליוזמה שמנצלת טכנולוגיה, אבל יוצרת מהר מאוד פער אדיר בין הרווחים של בעל היוזמה לבין הסובבים אותו".

הסעיף השלישי של מניפז הוא הסדר החברתי החדש, שיוצר מתחים בייחוד בארצות מתפתחות. "בארצות כאלה המבנה ההירארכי של המשפחה חשוב, והמבוגרים נתפסים כמנחים את הדור הצעיר. ברגע שהדור מתחיל לדבר על עסקים וטכנולוגיה שהמבוגרים אינם מתגברים עליה, הוא מפר את התפיסה הזו.
"או למשל דמוקרטיזציה. הגלובליזציה של העסקים גרמה ודורשת שארצות יהפכו במהירות לדמוקרטיות. סין, למשל, עוברת מהפך מחברה קומוניסטית לחברה סוציאליסטית, עם כניסת האינטרנט ועם הצטרפותה לארגון הסחר העולמי. זו פריצת-דרך שדורשת שינויים משמעותיים מבחינת הדמוקרטיזציה של החברה הזו". [X=nextPage=X]

 

גם האיסלם גלובלי

"מדברים על מלחמת ציביליזציות, אבל זה לא בדיוק כך", אומר עו"ד זכרוני. "זו מלחמה של מצוקה פונדמנטליסטית, והיא סבה יותר על 'איבה כלפי משהו'. בזמן המלחמה הקרה דיברו על כך שצריך להחליף את המשטרים הקומוניסטיים. אבל כאן אין אידיאולוגיה מול אידיאולוגיה, כמו שהקומוניזם עמד מול הדמוקרטיה הקפיטליסטית. כאן יש התארגנות על רקע פחות מופשט, פחות אינטלקטואלי, רקע שהוא בעיקרו 'אנטי'".

"אלמלא יצרה המודרניות עוני והשפלה, אטומיזציה של בני-אדם ואובדן חיי קהילה" – מאזכר ד"ר נסים קלדרון מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב מה שכתב לאחרונה ב"מעריב" – "לא היתה נוצרת המזיגה המיוחדת של חלום על גן-העדן הדתי האבוד, יחד עם קנאה בהישגי המודרניות. מי שרוצה לטפל בשורשי הפונדמנטליזם, צריך לטפל בשורשי המודרניות, במחיר שהחברה האנושית משלמת על הישגיה העצומים של הנאורות".

לעימות הבסיסי בין גלובליזציה ולוקליזציה יש גם פן תרבותי, אומרת פרופ' אורלי לובין מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב: "הלוקליזציה מתבטאת תרבותית בשני אופנים. הראשון הוא פולקלור, כזה שקיים רק במקומות קטנים כמו כפרים באפריקה, שהגלובליזציה לא מתעניינת בהם, כי הם לא חלק מהמכונה. השני הוא תגובה לאומית או לאומנית, למשל דרישה לייצור של קולנוע מקומי. זה יכול להגיע עד כדי לאומנות, כמו הלאומנות התרבותית של הצרפתים, שמקדמים קולנוע מקומי ויש להם היסטריה מוחלטת מההשתלטות ההוליוודית, וזה יכול להגיע לפונדמנטליזם, כמו הפונדמנטליזם האיסלמי שעומד כביכול מול הגלובליזציה.

"יש ניסיון להציג את המאבק האיסלמי – שהוא כמובן לא אחיד – כניצב מול הגלובליזציה, אבל יש בו גלובליזציה בדיוק באותה מידה. האיסלם חווה את עצמו כחוצה גבולות. בן-לאדן עצמו בא מערב-הסעודית, כספו נשמר בשווייץ והוא מושקע בנפט במפרץ".

"עכשיו השאלה היא", אומר קלדרון, "איך לבודד את גורם הטרור – אבל אי-אפשר לבודד אותו, כי אלה קבוצות זעירות, ממש ראשי סיכה. ואם אתה מייבש את הביצה שיוצרת רשתות טרוריסטיות, אתה מתמודד עם הבעיות האדירות שהגלובליזציה יצרה, עם ההבדל בין חיים על 80 דולר ליום או על 80 סנט ליום. כך אתה יוצר עולם שבו ליותר אנשים יש אינטרס להילחם באמצעות טרור".

"עד היום", אומר מניפז, "שחקני הגלובליזציה היו המדינות המתועשות והחברות הרב-לאומיות. אלה היו עושי השוק. כתוצאה מההתעלמות המסיבית של המערב מאספקט הסיכונים, מצטרפים גם עושי שוק חדשים. והם דורשים תשומת-לב. היום הם דורשים אותה בצורה בוטה ביותר. הרבה מהמדינות המעורבות בכך הן מוסלמיות. לא רק הן ולא כולן, אבל הן חלק מסוים מעושי השוק החסרים.

"גם בתוך המדינות המוסלמיות היו עושי שוק זוטרים, כמו בעלי ההון של ערב הסעודית, שהשקיעו בצורה מסיבית ביורודיסני בצרפת. קולם נשמע, אבל בצורה מינורית, והם מהווים גם שיעור קטן מהאוכלוסייה של המדינות הללו. לכן היום דורשים שם השתתפות של שכבות חברתיות רחבות יותר בעשיית השוק – מעבר לבית המלוכה הסעודי, מעבר לדיקטטורות שפועלות כביכול כדמוקרטיות. פקיסטן ואינדונזיה, למשל, הן ארצות שניסו לאמץ מנגנון דמוקרטי. אבל בדרך ראינו את הכשלים".

"הטרור זה לא העניין", מתקוממת פרופ' ג'ון פלנדרס מבית-הספר לכלכלה בתל-אביב. "הג'יהאד האיסלמי הוא לא חדש. הוא התחיל במצרים לפני 100 שנה. אני לא רואה את הקשר לעושי השוק. התנודות במחירי הסחורות בטווח של שישה חודשים זה לא מה שעשה את הפונדמנטליזם. זה סיפור של מאות שנים.

"מעבר לזה, לטאליבן אין שום אינטרסים כלכליים. נכון שפקיסטן מאוד ענייה, אבל גם לא היתה לה ממשלה יציבה הרבה זמן. יש לה בעיות בקשמיר, יש הרבה שחיתות. הטרור לא נובע ממחאה של עוני או תסכול, אלא מפונדמנטליזם. תראי מה הטאליבן עשה לנשים באפגניסטן. הוא לא נותן להן לצאת לעבודה. כשאתה רוצה להיות עשיר, אתה לא גורם לאזרחים להפסיק לעבוד".

גם פרופ' עמוס דרורי, דיקאן בית-הספר לניהול באוניברסיטת בן-גוריון, חושב שלא השפע המערבי גרם לטרור: "אני מתרשם שבן-לאדן עצמו הוא לא איש עני. הוא לא לוחם את מלחמת הקיפוח הכלכלי. המניעים שלו הם מניעים דתיים, ולא האנשים שמתים באפריקה. כרגע לא רואים טרור שבא על רקע של עוני, אלא על רקע של קנאות דתית פרופר. כנ"ל האחים המוסלמים במצרים ובאלג'יר. הם לא מונעים משאיפה לצדק חברתי או כלכלי".

"העולם הערבי-מוסלמי", אומר פרופ' אפרים יער מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, "נמצא כבר 500-400 שנה בנסיגה, אחרי תקופת הזוהר שלו בימי-הביניים. היום רואים ניסיונות שלו לערוך קרב מאסף, לבלום את המערביות ואת הסמלים שלה, כולל החילוניות והדמוקרטיה, שהם זרים לעולם הערבי. וזה המאבק הגדול. הגלובליזציה כמובן החריפה אותו, אבל היא לא גרמה לו". [X=nextPage=X]

 

 

עצור, חשבון-נפש לפניך


עו"ד זכרוני יכול לומר "אמרתי לכם", גם אם זה לא בהכרח משמח. במאמר שפרסם בספר העיתונאים 1999 כתב, בין היתר: "מה שאינו בגדר הנסתר הן ההתארגנויות המחתרתיות הפונדמנטליסטיות, אשר תנסנה להשתלט או לרכוש במחירים זולים אמצעי לוחמה כימיים, ביולוגיים וגרעיניים ולשבש כל התארגנות אנושית חיובית… ספק אם מישהו מהמנהיגים הפוליטיים הבולטים של המדינות הדמוקרטיות המתועשות והמפותחות מסוגל להינתק ממאבקיו בארצו ולהודות בעובדה שהעולם כולו יושב על פצצת זמן מתקתקת".

היום אומר זכרוני שהיד האמריקנית, שמנסה לפתור בעיות, בעצם מחריפה אותן. "הרעיון הלאומי הולך ונחלש. יש עדיין תופעות של שחרור לאומי, אבל אנשים מחפשים מוקדי הזדהות חדשים. הקיפוח יהיה על רקע מוקדי ההזדהות החדשים האלה, לאו-דווקא קיפוח כלכלי, אלא רגשות פסיכולוגיים מסוג 'דפקו אותנו'. גם המתאבדים למיניהם של הפונדמנטליזם המוסלמי תמיד ימצאו רציונל לפעולות שלהם.

"המאבק שמנהלים באפגניסטן אינו נבון, כי שם מפציצים במקום ליצור הבחנה. במקום ליצור פילוג בתוך החברה האפגנית, אם קיימת כזו, יוצרים מצב שבו האפגנים כולם יוצאים להפגנות נגד ארצות-הברית. רואים את זה גם במדינות סמוכות לאפגניסטן. במקום להתמקד בטרור, האמריקנים מנהלים מלחמה לאורך, לרוחב ולעומק השטח. זו מדיניות של חוסר תבונה". והשאננות מסוכנת, הוא אומר, כי נשאלת השאלה כמה זמן תוכל ארצות-הברית להישאר המעצמה הדמוקרטית היחידה.

אין ספק, העולם הגלובלי יצטרך לעצור לחשבון-נפש, וינסה להיערך מחדש למציאות הנוכחית. מה מידת השינוי הצפוי? תלוי את מי שואלים. ד"ר רענן קופרמן, מהחוג ליחסים בין-לאומיים באוניברסיטת חיפה, מאמין שבטווח הקצר לא צפוי שינוי גדול, ודאי לא במדינות יציבות יחסית כמו במזרח אירופה. "איש עסקים מערבי, שכבר השקיע כסף בחו"ל, לא יסגור מפעלים ויילך הביתה. אבל השאלה היא איך יתמודדו מדינות פחות יציבות. ופה בא הוויכוח הגדול – עד כמה התלות ההדדית בין מדינות היא בלתי הפיכה. אם היא בלתי הפיכה, ככל שינסו לצמצם את התלות, הלחצים הכלכליים לא יאפשרו להחזיר את הגלגל לאחור.

"יש באקדמיה טענות שמי שמוכן לשלם מחיר כלכלי גבוה, בגלל חששות ביטחוניים, למשל, ישלם אותו. עקרונית זה אפשרי, אבל השאלה היא אם מדינות יהיו מוכנות לשלם את המחיר הזה. האם התלות ההדדית ביניהן מונעת רק משיקולי כדאיות, או אולי כבר אי-אפשר להתיר את הקשרים? זה ויכוח תיאורטי שלא נפתר".

פרופ' דרורי מעריך שהגלובליזציה, שהיא תהליך כמעט בלתי נמנע, לא תיעצר. "מצד שני, אולי היא תלבש צורות חדשות ותלווה בתהליכים נוספים שראינו עד עכשיו הדים להם. למשל, בסגירת פערים בין המדינות העניות והעשירות. למשל, בהרגעת החששות של קבוצות חברתיות שמרגישות שהן עשויות להיבלע, בעיקר תרבותית, בתהליך הגלובלי הזה. ברמה הכלכלית, תהיה יוזמה של המדינות העשירות שמוליכות את הגלובליזציה לבחון דרכים להתגבר על ההתנגדות שהיא יצרה".

לפי ווינבלט, המשבר הוכיח שהגלובליזציה אינה מצליחה לפעול בזמנים קשים. "היא עובדת לא טוב, לא ממלאת את הפונקציה הטובה שהיא ממלאת בתנאים רגילים. אם כי מעורבות הממשלות מובילה לתחושה שאולי המשבר לא חמור כפי שהיה יכול להיות, כי למדנו את הלקח של שנות השלושים, שאסור להשאיר את השוק לבד. היום ממשלות בעולם אינן מתביישות להפעיל אמצעים פיסקליים כדי להקל על המשבר". [X=nextPage=X]

 

 

העולם הוא ביתנו


גם אם יש מחלוקת בדבר השינוי הכלכלי שעבר העולם, מוסכם כי יש דפוסי תרבות גלובליים שהשתנו. לובין מדברת על תפיסה של העולם כבית. אנשי העסקים הגלובליים נמצאים כל הזמן בנסיעות בעולם, אבל בכל מקום הם גרים בהייאט, אוכלים במקדונלד'ס וקונים בבנטון. "זה עולם שלם שבנוי על גלובליזציה במובן התרבותי. הפערים הם כבר לא בין מקומות אלא בין דורות וקבוצות גילאים. יש בזה שינוי דרמטי – הבדלים על-פני מרחב, ולא על-פני זמן. ההבדל הבין-דורי היה קיים תמיד, אבל הוא היה על-פי מיקום השבט, עם הבחנה מהשבט האחר, עם חוויות ייחודיות לאותו שבט".

ומה השתנה? ובכן, לובין מעבירה עכשיו קורס שעוסק במושג "בית". "מצאתי קטע עיתון שמדבר על 'עולם הטיסות' כעולם חדש, שיש לו מטבע משלו (מיילאג') וחוקים משלו. רציתי להביא את זה לכיתה אפרופו 'בית', ועכשיו זה כבר חסר כל שחר".

וישנו גם ההיבט הסביבתי – קלדרון מזכיר שעד עתה ארצות-הברית התנגדה כל הזמן לחתימת אמנות נגד זיהום אקולוגי. אם ההתנגדות הזו תימשך, הוא צופה, הכעס יהיה אדיר. אבל אם מדינות ירגישו שותפות לפתרון הבעיה, יהיה אפשר להתמודד איתה. "הבעיה היא לא מערב מול מזרח, כי האיום של הפונדמנטליסטים המוסלמים על מצרים או תימן גדול יותר מהאיום שלהם על המערב. יש מקום לברית על בסיס של דמוקרטיה, הגינות חברתית והתנגדות לטרור".

מציאות חדשה מבצבצת


ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, קרא בתחילת אוקטובר להשתחרר מן הבדלנות הפוליטית והכלכלית. הנאום של בלייר מהווה פנס שלאורו מנסים לפענח את הדרך החדשה שלפיה תתנהל המדיניות הבין-לאומית של הגוש המערבי. קטע נבחר: "מאז ה-11 בספטמבר, ממשלות ואנשים מתחילים להשתנות. מתוך הדיבורים על מלחמה מבצבצת מציאות חדשה… אנחנו נלחמים היום על חופש וצדק – לא רק צדק להעניש את האשמים, אלא הצדק להביא את ערכי החופש והדמוקרטיה לאנשי העולם כולו, לרעבים, למדוכאים, לבורים, החיים במחסור נורא, ממדבריות צפון-אפריקה, מהשכונות העניות ביותר בעזה, ומרכסי ההרים הגבוהים ביותר באפגניסטן. אנו נלחמים גם בשבילם".

התרגום המעשי של הדברים האלה, על-פי בלייר, הוא יד אחת שיעשו מדינות המערב לטובת סיוע לאזורים שמגלים מצוקה כלכלית, חברתית או פוליטית. הוא הזכיר את קונגו, זימבבואה, רואנדה, צפון אירלנד והמזרח התיכון. סעיף נוסף באג'נדה הוא ניסיון להתגבר על משברים אקולוגיים עולמיים. האם קולו של בלייר יסחוף את אירופה, האם הוא נביא בודד, ועד כמה ארצותהברית תצטרף לקואליציה שמטרותיה הן יותר ממלחמה בטאליבן – קשה לדעת כעת.

הדברים של בלייר תואמים מאוד את השקפותיהם של כלכלני הגלובליזציה, כמו פרופ' אנתוני גידנס, מחבר הספר "הדרך השלישית" והאב הרשמי של המונח גלובליזציה, שכתב: "מנהיגים סוציאל-דמוקרטים ברחבי העולם צריכים לשתף פעולה כדי להכריז מלחמה על העוני, מלחמה שתילחם ב-20 השנה הבאות… מדינות עניות לא יכולות לשגשג כשהן מבודדות מכלכלת שאר העולם; ומצד שני אנחנו, האנשים במדינות המפותחות, חייבים לעזור להן להפוך לחלק מהחזון הזה". השפעה חזקה אחרת על בלייר סיפקה מארי קלדור, כלכלנית חשובה מהלונדון סקול אוף אקונומיקס, שדיברה כבר לפני שנתיים על הקמת ברית עולמית על-מדינתית שתפעל למען צדק ושוויון.

דרורי חולק על האוטופיה הזו לגבי סדר גלובלי חדש. לטעמו, ייתכן בהחלט תסריט שבו ארצות-הברית תתפוס את בן-לאדן בתוך כמה חודשים, ותמנע הישנות של מעשי טרור. מהצד הפסימי, אם נחזה בעוד נזקי טרור, מערכת הסחר העולמית תיכנס לסחרור אדיר וענפים שלמים יקרסו. "מוקדם לנבא שהשינוי יחלחל, או שעולם העסקים צריך לזרום פחות בכיוון הגלובלי. הדבר היחיד שברור כרגע הוא המשבר הרציני בתחום התחבורה האווירית והתיירות. אבל זה זמני, לדעתי. אני מאמין שבתוך שנה-שנתיים חברות התעופה יפתחו את כל האמצעים הדרושים להתגוננות. מה שקרה עד עכשיו – לא היתה שום כדאיות עסקית להשקיע בביטחון, כי גם כך מתח הרווחים בתעשייה הזו הוא די קטן. עכשיו אין ברירה, וישקיעו. נאמר שעלות כל זה תהיה 10%, אז יוסיפו 10% למחיר כרטיסי הטיסה. אבל זה לא יהיה טרנד".

ש: מצד שני, ממשלות ארצות-הברית ושווייץ הזרימו כסף לחברות התעופה.

"ההזרמה היא בגלל המשבר הרגעי. בארצות-הברית אנשים פוחדים לעלות על מטוסים. החברות עמדו לפני התמוטטות והיה צורך להציל אותן ברמה של תזרים מזומנים. עכשיו יש גם התעניינות הולכת וגוברת באמצעים כמו ועידת וידאו. אבל לומר שזה ישפיע על הכלכלה העולמית, זה מוגזם. זה ברמת המיקרו, וזה רק בהתחלה". [X=nextPage=X]

 

 

מתעוררים מפנטזיית כוחות השוק

קלדרון מזכיר את הנאום חוצב-הלהבות של בלייר. "בכל אירופה נושבות רוחות כאלה. כאן משום-מה התייחסו רק לחלקים קטנים של הנאום. אנחנו בתוך הסכסוך הישראלי-ערבי, ולא מבינים שהוא עבר לשדה גלובלי. שרון בכל אופן לא מבין את זה. יש רצון של העולם לכבות את הבעירה כאן, כי היא משפיעה על כל מקום. למשל, התפרסמה לאחרונה עצומה שעליה חתמו עשרות שגרירי ארצות-הברית לשעבר, בקריאה לכבד את האיסלם ולפתור את הבעיה הישראלית-ערבית. מי שלא מבין שהעניין הפך גלובלי, לא מבין איפה הוא חי. אני צופה שיהיה גם לחץ אדיר על הפלסטינים להפסיק את הטרור".

"במקומות כמו המזרח התיכון", אומר קופרמן, "משקיע יכול לומר שהוא לא רוצה להתעסק עם האזור הזה, כי הוא בעייתי ונראה שהוא הולך להיפגע מאוד קשה. לדעתי, האזור כבר התחיל להיפגע, מאז תחילת האינתיפאדה. כאן השיקולים של ריאל פוליטיק גוברים, למרות אוסלו והסכמי השלום, שהיו ניסיונות להכניס את המחשבה הליברלית-גלובלית. כרגע נראה שהשיקול הביטחוני יותר דומיננטי. אבל לגבי האזור שלנו, נקודת השבר היא לא ה-11 בספטמבר אלא ספטמבר 2000".

אף אחד מאנשי האקדמיה אינו שש להתנבא, אבל יש מגמות שאפשר כבר להצביע עליהן. ווינבלט מאבחן התעוררות מהפנטזיה, שלפיה היה אפשר להשאיר הכול לכוחות השוק, ובעיות העולם ייפתרו מאליהן. "יש מודעות גדולה יותר לתפקיד הממשלה, וגם שימוש במכניזם שיש בידי הממשלות לטפל בצדדים חברתיים – למנוע פערים גדולים מדי, לא לאפשר עלייה חריפה של אי-השוויון בעושר.

"בראש ובראשונה, כל ממשלה צריכה לדאוג לביתה. גם לארגונים בין-לאומיים יש תפקיד חשוב בזה, אם כי קרן המטבע היתה גוף שעודד כל הזמן ללכת לכיוון חופש תנועה של הון וסחורות. יש לי רושם שהם צריכים קצת ללחוץ על הברקסים בנושא הליברליזציה. אבל השינוי החברתי צריך להיות ברמה של ממשלות. נכון שהממשל האמריקני לא בדיוק אוהד נושאים של מעורבות חברתית, אבל באופן מפתיע הוא עשה תפנית במדיניות לאחר הפיגועים. יש לי רושם שהממשל – במיוחד כאשר הרצון להשתתף בקואליציות משפיע עליו כרגע – יוביל מהלך בכיוון, או לפחות יצטרף למהלך כזה, מהלך שבו תהיה התערבות רצינית יותר בהשלכות החברתיות של הגלובליזציה".

קופרמן מסייג, בבדיחות-הדעת: "כלכלנים הם אופטימיים. אנשי מדעי המדינה מסתכלים גם על השיקולים הזרים, כמו ביטחון". לדבריו, כיוון שבקרן המטבע ובבנק העולמי יש נציגות הרבה יותר רחבה למדינות שתרומתן גדולה, ארצות-הברית בעצם שולטת בהם במידה רבה. עד כמה יבוא שינוי במדיניות הגופים האלה, תלוי בה".

מניפז מציע לפעול בו-זמנית בשלושת הממדים של הגלובליזציה: עסקים, טכנולוגיה וסדר חברתי חדש. "אי-אפשר לטפל בנפרד בנושאים האלה. לא ייתכן שיתקיימו ועידת דאבוס לעסקים, ועידת טכנולוגיה עילית וועידות פוליטיות, ללא דיון גם בעסקים ובסדר החברתי החדש. אלה שלוש הרגליים של המרקם הגלובלי, וחוסר האיזון שיש ביניהן הוא בעוכרנו".

ואילו זכרוני מאמין שהפתרון יבוא רק בהתארגנות של המנהיגים. "עד לאחרונה היתה שאננות של מנהיגי העולם. אומנם היו ג'י-7 וג'י-8, והזרימו כספים, אבל לא היתה חשיבה מאורגנת ומסודרת. אם זה לא יקרה עכשיו, יבוא המבול. השינוי צריך לבוא במסגרת של העולם כולו, אולי במסגרת של האו"ם, אולי במסגרת אינטלקטואלית. צריכים להגיע עם תוכניות ובשורה חדשה. היום אין בשורה חדשה, וצריך כזו. צריך להפיח תקווה. העולם לא מתארגן לקראת זה, אבל אני חושב שזה יקרה לבסוף".  [X=nextPage=X]

תוכנית מרשל חדשה?

קלדרון חושב שאי-אפשר להחזיר את הגלגל הגלובלי לאחור, אבל אפשר לגרום לתיקונים חברתיים מקיפים. "אני מתחיל לראות סימנים לשינוי. הראשון הוא ההתנהגות של אמריקה – קוצר-הרוח שלה, הנבוט שנתנו לשרון על הראש. זה הכי קל להם, כי זה לא צעד שמחייב כלכלית. סימנים נוספים הם האלמנטים של סולידריות פנימית שמתעוררים בתוך ארצות-הברית, אפילו בחוגים רפובליקנים. הממשלה תומכת בחברות תעופה – הרי זה דבר שלא ייאמן בארצות-הברית. יש כאן חזרה של רוחות הניו-דיל. אבל כיוון שהמלחמה בטרור תהיה מאוד ארוכת-טווח, צריך להניח שגם התהליכים האלה ייקחו הרבה מאוד זמן".

פרופ' פלנדרס מאוניברסיטת תל-אביב מגיבה בביטול לרעיון של גיבוש "תוכנית מרשל" או "ניו-דיל" חדשים. "גם טרומן וגם רוזוולט לא היו מעוניינים בחו"ל. הם דיברו על ארצות-הברית. ולגבי תוכנית מרשל, תשכחי מזה. זה הצליח בצורה פנטסטית כי זה עזר לארצות שבהן היה כבר בסיס של כלכלה, משק מפותח, כוח-אדם (מי שעוד חי…), הון אנושי עם כישורים וחינוך". דרושה עזרה לארצות המפותחות והעניות, היא מסכימה, אבל זה צריך להיעשות בחוכמה. "אם סתם יזרקו כסף לממשלות מושחתות, זה לא יפתור כלום, אלא רק יחריף את המצב. מצד שני, איך נכנסים למדינה ואומרים לעם את מי לבחור ולממשלה מה לעשות?"

ש: מה צריך לשנות תחילה?

"ידע. התפוצה הנרחבת של הידע היא שגרמה לנפילת הגוש הקומוניסטי, והיא גם מתקשרת לחוסר שביעות-הרצון השורר במזרח הרחוק ובאפריקה. לכן אני מאמינה בחינוך, חינוך אלמנטרי ברמת הקריאה והכתיבה. בדרום-אמריקה כתוב בדוחות הרשמיים ש-40% מהאוכלוסייה לא הלכו לבית-הספר. אבל מתוך ה-60% שכן הלכו, 90% אינם יודעים לקרוא. הם הלכו לבית-ספר שנתיים-שלוש ועזבו. אין להם מחברת, אין עיפרון, אין מקום לשבת לעשות שיעורים. המורים הגרועים ביותר מגיעים לבתי-ספר ציבוריים. אבל זה כל-כך לא זוהר לדבר על דברים כאלה. אין בהם קסם. יותר קל לזרוק אבנים על מקדונלד'ס".

פרופ' אפרים יער זורק את הכדור דווקא לתאגידים. התיקון, הוא אומר, יבוא על-ידי רגולציה מקיפה יותר, ושינוי המדיניות כך שלא תאפשר לתאגידים לנצל כוח-אדם זול בארצות העולם השלישי. "אפשר להחליט שתאגידים שמשקיעים במו"פ ישקיעו שיעור מסוים מהתגמולים בארצות שהיום משמשות להם רק כמקור של חומר גלם או כוח-אדם. או אולי התאגידים ילמדו לרסן את עצמם, אחרת הם עלולים לכרות לעצמם בור. הם מדללים את הסביבה, לא רק במובנים של זיהום ולכלוך, אלא גם במובן הרחב, של ניצול כלכלי ופוליטי. אם הם לא ירסנו את עצמם, תהיה התערבות גדולה יותר של הממשלות. למרות שטוענים שהתאגידים מחלישים את הממשלות, זה לא מחויב המציאות. יכולה להיות ריאקציה". 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר  On 28 ביולי 2003 at 3:44 pm

    האבא של המונח גלובליזציה איננו מרשל מקלוהן? (כמה שנים טובות לפני שגידנס כתב את הדרך השלישית).
    כתבה מעניינת.

  • אביבה  On 28 ביולי 2003 at 10:47 pm

    מישהו קרא עד הסוף 🙂

    לגבי המונח – קשה מאוד למצוא את המקור שלו (כולם רק מגדירים ומגדירים), אבל כאן נאמר שנעשה בו שימוש לראשונה במאמר ב"אקונומיסט" ב- 1959:

    http://www.wordorigins.org/wordorg.htm

  • Xslf  On 29 ביולי 2003 at 12:35 pm

    שהמראיינים שלך דיברו על יותר מעורבות של הממשלה, בנסיון לצמצם פערים חברתיים, בעוד שמה שקיבלנו בפועל היה התוכנית הכלכלית של ביבי…

    לדעתי, מה שקרה בפועל הוא שהעולם די מהר הדחיק את ה- 11 בספטמבר, כך שהרבה מה"נבואות" מתעכבות.

  • יורם קופרמינץ  On 29 ביולי 2003 at 2:25 pm

    הזמן שיש לבעלי התקווה לעומת הזמן של בעלי הממון הוא אחר. מפגש הזמנים הללו, ייצר בהיסטוריה וגם בעתיד התנגשויות בלתי נמענות בעליל. הבעיה שכלי הנשק העתידיים ואפילו אלו שברשות בעלי הכוח כרגע מאפשרים מהלכים מוחקי אומות שלא התאפשרו בעבר. והשימוש בהם קרוב מתמיד. וזה עוד בלשון אופטימית. כי לדעתי השימוש בנשק הכלכלה כבר הופעל לפני שנים וכבר יצר קורבנות לא מעטים.
    אבל יש שם בכתבה שלך אינפורמציה שלא ידעתי. הניכוי מס על דמי שוחד בגרמניה. מה זה? איך זה עובד? מרתק.

  • אביבה  On 30 ביולי 2003 at 2:02 pm

    כאן אומרים שזה נכון, לפחות ברמת העיקרון, ולא רק בגרמניה:

    http://www.oecdobserver.org/news/fullstory.php/aid/245/Writing_off_tax_deductibility_.html

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: