קח את הפטיש הזה (הא!)
תביא אותו למשגיח
קח את הפטיש הזה
תביא אותו למשגיח
קח את הפטיש הזה
תביא אותו למשגיח
תגיד לו שהלכתי, תגיד לו שהלכתי
אם הוא ישאל אותך, אם ברחתי (הא!) 
אם הוא ישאל אותך, אם ברחתי
אם הוא ישאל אותך, אם ברחתי
תגיד לו שעפתי, תגיד לו שעפתי
אם הוא ישאל אותך, אם צחקתי (הא!)
אם הוא ישאל אותך, אם צחקתי
אם הוא ישאל אותך, אם צחקתי
תגיד לו שבכיתי, תגיד לו שבכיתי
אני לא רוצה אזיקי מתכת קרים (הא!)
אני לא רוצה אזיקי מתכת קרים
אני לא רוצה אזיקי מתכת קרים
מסביב לרגל שלי, מסביב לרגל
אני לא רוצה לחם תירס ומולסה (הא!)
אני לא רוצה לחם תירס ומולסה
אני לא רוצה לחם תירס ומולסה
הם הורסים לי את הגאווה
הם הורסים לי את הגאווה.
לשיר הזה אין אבא, גם אם הוא התפרסם בביצועים של אמנים שונים – מלדבלי דרך סטיבי וינווד ועד רביעיית הגולדן גייט, ישמור אלוהים. Take This Hammer הוא שיר עבודה מסורתי שהמציאו עבדים שחורים במאה ה-19, ושהתגלגל לפיהם של עובדי כפייה בבתי סוהר. אנשי השוליים האלה מצאו את עצמם מניחים חלק גדול מהתשתית התעשייתית של אמריקה, בעיקר בהנחת מסילות ברזל, וה"הא!" שמופיע בסוף כל שורה סייע להם לשמור על הקצב – בכל סוף שורת שיר, מהלומת פטיש.
המילים החתרניות האלה, על בריחה ועל אומץ, היו רק פנטזיה עבור אלה שעבדו. כל כמה שחלמו, נשארו לעבוד שבועות, חודשים ושנים. רק לפעמים, מי שברח באמת הצליח להגיע לאנשהו. אבל המילים האלה סייעו לעובדי הכפייה לשמור על משהו מהגאווה שנותרה.
כיוון שמדובר בשיר מסורתי, יש לטקסט המון גרסאות שונות, חלקן קצרות יותר, חלקן מערבות חלקים משירים אחרים. התרגום שכאן דומה ככל האפשר לגרסה של לדבלי, שהוקלטה ב-1942. ומוזר למצוא גם גרסה לבנה, מכובסת, שקושרת את מעשה הבריחה לא בעבדות – אלא במחווה לחוצב המיתולוגי ג'ון הנרי (גיבור שיר עממי בעצמו, שאולי עוד יגיע הנה מתישהו).
זהו. אם עד עכשיו התרפקתי פה קצת על העבר, הנה הגיעה סוף סוף דוגמה אחת ברורה למקצוע שמת, שמעורר יותר צמרמורת מאשר נוסטלגיה.
כותבת מוחקת 
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
תגובות
אני חובב מושבע של הפוסטים הללו שלך, של אמריקה שגוועה, אמריקה לפני 'שנתנה לטיים מגזין לנהל את חיי הרגש שלה' (אלן גינסברג, אמריקה). הם מזכירים לי את כל אותם השלטים שניתן היה למצוא פעם בצדי הדרך, מוטבעים באותיות דפוס על לוחות ענקיים של מודעות, 'WILL KILL FOR FOOD', או, 'MY MOTHER LOVED ME BUT NOW SHE'S GONE'.
התמונה קטנה מדי
ולא ברור למה היה צריך לשלם לכושים בג'ורג'יה של שנת 1836
(או שלא הצלחתי לקרוא את השלט)
פשוט לא ייתכן שאתה תצדק כל הזמן.
🙂
נו טוב, בחרתי אותה במהירות יתר. אבל הנה אני מחליפה את התמונה.
ולעומר – כייף לשמוע.
עד היום הצגת בפנינו שירים (יפהפיים) על מקצועות של אנשים עובדים. היום, משום מה, הצגת בפנינו שיר של אסירים/עבדים.
מן הראוי להדגיש שזה לא אותו דבר.
נכון, זה לא אותו דבר. אבל לפחות כאן אני זזה חופשי, איך שבא לי. והשיר הבא (כנראה) יהיה על מקצוע שעדיין חי ובועט, אפילו.
להזכיר את הסרט O brother, where art thou? של האחים כהן
שהסצינה הפותחת אותו היא של אותם עבדים שעבדו על מסילת
הרכבת. כתגובה למה שאבי אמר אני רוצה להזכיר כי היו
מקרים בהם היו אלו אסירים שעבדו בפרך כך שאפילו את
הפרוטות המעטות שהיו מקבלים עובדי המסילות הם לא ראו.
מעבר לשיר Take this hammer תוך כדי עבודה הם היו שרים
כל מיני שירי דת, כמו זה שפותח את הסרט – Po lazuras
שלקוח מ"הקלטות השדה" של לומאקס זכרונם לברכה.
אביבה, אני ממש נהנה מהפרוייקט שהקמת. חזקי ואמצי !!
בזמנו כתבתי על כל זה באתר שלי –
http://www.angelfire.com/poetry/oudylan/O_Brother.htm
כן, הפסקול הזה אכן מופלא. בביקור בארה"ב מצאתי גם דיסק נוסף, של הגרסאות המקוריות של כל השירים בסרט.
הדיסק הזה נקרא I'm a man of constant sorrow
על שם השיר הכי כריזמטי בסרט, שקיבל גם גרסה מצוינת של דילן. בינתיים גם גיליתי שבמקור הוא נקרא I'm a girl of constant sorrow
וסיפר על בת למשפחת כורים שהיו מעורבים בפעילות של איגוד המקצועי (היוניון) וגורשו מהעיר שלהם בגלל זה.
אני כאן כל הזמן רק שאין לי הרבה מה להוסיף את עושה
את העבודה לבד בצורה נפלאה !!! כך שאני לא יודע עד
כמה אני רצוי פה מעבר כאחד שקורא. את צודקת בדברים
שאת כותבת, גם לגבי סדרת הדיסקים שבאה כתוצאה מהצלחת
הפסקול. האבסורד הוא שהם גם צירפו את מיקי מאוס לכל
העסק הזה. את השיר שהזכרת I am a girl of constant sorrow
כתבה Sarah ogan ובו בדומה לשאר השירים שכתבה היא
מביאה את סיפור חייה. תוכלי למצוא אודותיה (ביוגרפיה
קצרה על חייה וכן אותם שירים שכתבה) בספר מעניין שעבדו
עליו אנשים יקרים – וודי גאטרי ואלן לומאקס זכרונם
לברכה. הספר נקרא Hard hitting songs for hard hit people
והוא דיי מומלץ !! זו כבר פעם שניה שאני מזכיר את
לומאקס, והאמת שהוא נמצא דיי בתודעה שלי בזכות ההקלטות
שהפכו לנכס צאן ברזל, עבור מביני עניין כמונו. אז תרשי
לי להציע לך הצעה שאת לא חייבת לקבל אותה ולהקדיש גם
להם איזה פרק, היות וכבר לא עושים את מה שהם עשו. לפני
כחודש חזרתי מחו"ל עם עוד ספרים ודיסקים שקשורים
להתעניינות שלי בשורשים האמריקאים, שאני שמח לגלות
בזכותך שמעניינים גם אחרים. עד כמה שאני יודע ישראל
דליות (מי שהגיש שנים רבות את כל המוסיקה הזו בקול
ישראל) לא מחובר לאינטרנט וחבל, כי אין לי ספק שהוא
גם היה שמח על הפרוייקט שלך.
כשמדובר על פועלים – אנשים שבחרו בדרך החיים האמריקנית – אני מזדהה איתם, ועם השירים היפים ששרו (ושתורגמו בכשרון כה רב על ידי אביבה).
כשמדובר בעבדים או אסירים,
אני מבין את העוול שנעשה להם ושמח שהעבדות אכן בוטלה לאחרונה בארה"ב, אבל אני ממש לא מזדהה איתם. זו ההבחנה שעשיתי. אני יודע שהיא לא קשורה במישרין לפרויקט התרגום, וכמו שאביבה אמרה בעצמה, סוף סוף היא עושה מה שהיא באמת רוצה.
נמשכת עד היום ולאיו דווקא בארה"ב עצמה, לצערי הרב מאחר
והתנאים הם אותם תנאים (שכתבתי עליהם בהודעתי הקודמת)
אפשר להבחין בקלי קלות שתוצרתה כבשה כבר את ארה"ב שלא
לומר שהיא מאיימת לכבוש את כל העולם, וגרמה לגל של
אבטלה. בדיוק כמו שקורה אצלנו כשאנחנו משתמשים בכוח
עבודה זר, אבל ברשותכם אני לא אכנס לזה. רק הביא כהמשך
לדבריי מאתמול קישור למי שמתעניין ב-Sarah ogan.
http://www.fortunecity.com/tinpan/parton/2/girl.html
מעביר את כל הבוקר עם ג'יימס קארטר והאסירים שנותנים אותה בעבודה הקשה והחשוכה ושרים עד צאת החמה והנשמה בפסקול של סרט האודיסיאה הנפלא ההוא.