מקצועות שמתו: ג'ו היל

 

אתמול חלמתי על ג'ו היל
נושם, חי ובועט
אמרתי, "ג'ו, אתה מת כבר שנים"
הוא ענה, "אני לא מת, אני ממש לא מת".

"בסולט לייק, ג'ו", אמרתי לו
והוא על מיטתי עומד,
"הורשעת שם על רצח, ג'ו"
הוא אמר: "אני לא מת, אני בכלל לא מת".

"הבוסים הגדולים הרגו אותך, ג'ו
הם ירו בך, ג'ו, מזמן"
"צריך יותר מרובים כדי להרוג אדם",
אמר ג'ו, "אני עוד כאן. כן, אני עוד כאן".

והוא עומד במלוא קומה
חיוך קל בעיניו:
"מי שהם עוד לא הרגו
כבר התארגן עכשיו, כבר התארגן עכשיו"

"ג'ו היל לא מת", כך הוא אמר
"ג'ו היל לא מת אף פעם.
בכל שביתה של העובדים
ג'ו היל שם לצידם, ג'ו היל שם לצידם".

"מסן-דייגו ועד מיין
מכרה או מפעל טקסטיל, 
אם שם עובדים נאבקים
שם יימצא ג'ו היל, שם יימצא ג'ו היל".

 

השיר המופלא הזה, שנכתב ב-1936, זכה להמון ביצועים, מהקול הגבוה של ג'ואן באעז ועד הבס הנמוך של פול רובסון. זה יהיה גם השיר היחיד ב"מקצועות שמתו" שיוקדש לאדם בעל שם והיסטוריה מובחנת, לגיבור אינדיבידואלי. לכן, הפוסט הזה ייטה קצת לכיוון השיעור בהיסטוריה, אבל תסלחו לי: אל"ף אני כבר חייבת לדבר על זה, ובי"ת, יש משהו משעשע בסוף.

 

מי היה ג'ו היל (הילסטרום)? מנהיג פועלים, זמר-עם (שגם כתב שירים בעצמו), נווד חסר בית, מהגר משוודיה, כל תיאור מוזר שתתנו יהיה נכון. את קורות חייו הסוערים תראו פה, כולל סיפור הרצח שכנראה לא היה אשם בו. ומה היה לו להילחם כל כך?

צריך להבין שבאותם ימים, העובדים לא נאבקו על שברירי אחוזים בפנסיה המצטברת או על גמול השתלמות. מושאי המאבק היו לחם, נעליים, בריאות הילדים (אם אתם נכנסים ללינק אחד בשנה, תיכנסו ללינק הזה), שבוע עבודה של פחות מששים שעות, יום עבודה של פחות מ-11 שעות, לפעמים גם מים ואוויר. אנשים ידעו שהם מסכנים את חייהם כשיצאו לשביתה, והם נאבקו למוות מול קני רובים שהמעסיקים כיוונו אליהם. מנהיגי העובדים עמדו מול ניסיונות שיטתיים לחיסול שלהם, מה שבדרך כלל קרה. המאבק היה מר כל כך, מפני ששני הצדדים – המעסיקים והעובדים – ידעו שכאן ייקבעו גורלות. שמי שיוותר עכשיו, יפסיד להרבה זמן.

שני הצדדים יצאו באבידות, גם בנפש וגם ברכוש, אבל התקדים נקבע. סוף המאה ה-19 והעשור-שניים הראשונים של המאה העשרים היו התקופה שבה מאבקי העובדים קבעו איך ייראה המו"מ בין העובד למעביד מעתה, גם אם בקווים כלליים. ובעקבות המאבק הזה, ג'ו היל הפך לאחד מגיבורי מעמד הפועלים, אלה שמעולם לא שכחו מאין באו ושתמיד חתרו במרץ לאן שרצו ללכת. וכאלה אין יותר – הם נעלמו, רובם. האחרון שבהם, שגם הוא כבר נשלח הביתה, היה פולני.

 

סטייה קלה: תראו איך ב-1892 עיתון אמריקני תיאר סכסוך עבודה שהסתיים במוות של עובדי פלדה. אנדרו קארנגי, המעביד בסיפור הזה, היה ברון-שודד לא קטן, וגם אחיו של דייל קארנגי שכתב את "איך לרכוש ידידים ולהצליח בחברה" (תיקון מאוחר: הם לא היו אחים. דייל שינה את האיות של שם משפחתו כדי לזכות בייחוס למשפחת קארנגי). אבל שימו לב שבשנות השלושים התפיסה הזו, הנרטיב של "העובדים הנלחמים על כבודם האנושי", כבר היה נחלת הכלל – סוציאליזם לא היתה מילה גסה באמריקה של אז, אלא תרבות שוליים משפיעה. מעניין איך פחות מעשרים שנה אחרי כתיבת השיר, הבהלה מפני הקומוניזם (ואולי בעצם, החשש מהשפעת רוסיה) הפכו לדיבוק אמריקני שגבה מחיר כבד. לי זה לא ברור, מי שיודע שיגיד.

 

ולבסוף, הפתעה שזומנה לי: השיר כבר תורגם לעברית פעם, מזמן, על ידי מתרגם אלמוני, בחוברת "שיר נשירה…" בהוצאת ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי, 1961. זה הלך ככה:

 

בחלומי ג`ו היל נראה,
כמו חי, דמו חומר,
אמרתי: זה עשור אינך,
לא מתי! הוא אומר.

בסולט-לייק, ג`ו, אמרתי לו,
בעמדו ליד הכר,
הם עקדוך כבן עוולה,
אינני מת, אמר.

ניצב עלי אדיר, כמו חי,
חיוך טוב בעיניו,
שח ג`ו: כל ששרדו גרדום
התארגנו יחדיו!

מסאנטדיגו עד ארץ מיין,
בכל מכרה, סדנא,
במקום שם פועלים לוחמים,
שם חי ג`ו היל, ענה! 

 
ארכאי קצת, הא? דווקא יש לי פינה חמה בלב לדברים ארכאיים, אלא אם הם עומדים בכיור (תודה רבה לעיזה על הבאת הגרסה הזו, וגם ליצהר ולג'ירפה על הסיוע בתרגום).

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דבי  On 27 באוגוסט 2003 at 6:02 pm

    ומאמר מרתק
    תודה

  • גדי  On 27 באוגוסט 2003 at 6:04 pm

    הסדרה הזו.

  • נעמה  On 27 באוגוסט 2003 at 6:56 pm

    סוחרי עבדים. מתווכים "גונבים" מהגרי עבודה מאתרי-בנייה ומעבירים אותם לקבלנים חדשים תמורת עמלה.
    http://www.globes.co.il/serve/globes/DocView.asp?did=718748&fid=607
    אי אפשר להחיות את הג'ו הילים?

    ותודה, אביבה. זרקת אותי אחורה כמה שנים טובות, לקולה הנפלא של ג'ון באאז על התקליט השרוט…

  • אביבה  On 27 באוגוסט 2003 at 10:29 pm

    "פחות מעשרים שנה" – אחרי כתיבת השיר, ולא אחרי 1892, כפי שאפשר היה להבין בטעות. רדיפת הקומוניסטים בארה"ב החלה בראשית שנות החמישים. בשנות העשרים והשלושים הם עדיין נהנו מהילה של תיקון עולם (וראו הסרט "אדומים", עם וורן ביטי).

  • morcarmon  On 27 באוגוסט 2003 at 10:41 pm

    זה שמעולם לא שמעתי את השיר הזה, ואין לחשוד בי במוסיקליות יתר, ובכל זאת הוא ממש מתנגן לי באוזן תוך כדי קריאת השורות.
    שוב שיחקת אותה (:

  • עיזה  On 27 באוגוסט 2003 at 11:31 pm

    לא זוכרת את הפרטים. ויש כמובן גם סאקו וונצטי, שגם עליהם נכתב שיר ונעשה לפחות סרט אחד.

  • אבי  On 28 באוגוסט 2003 at 10:06 am

    מי שהיו שודדים לא היו הברונים, אלא הג'ו היל למיניהם.
    עובד שלא טוב לו במקום העבודה שלו (ו-60 שעות בשבוע זה ממש לא הרבה), יכול פשוט לקום וללכת משם. אבל לא, ג'ו היל ועושי דברו העדיפו לשרוף תחנות רכבת של המעסיקים שלהם, ובלבד שיצליחו לממש את הזכות להתפרנס על חשבון הזולת.
    אמריקה נועדה להיות המקום הצודק ביותר עלי אדמות, וג'ו היל הרס אותה.

  • אביבה  On 28 באוגוסט 2003 at 10:30 am

    שלא מדובר במשרות היי-טק. האנשים האלה הרוויחו בסנטים ליום. לא היה להם לאן ללכת. הרבה פעמים (באזור של סופות החול) גם לא היה להם בית ולא שדה, כי האדמה נלקחה מהם. הברירה שלהם היתה אפסית. העבודה במכרות ובמפעלי הטקסטיל הרסה להם את הריאות. קצבאות ופיצויים לא היו אז – האנשים האלה מתו משחפת ומדלקת ריאות בגלל תנאי העבודה שלהם, בתקופה שבה לא היו מאוגדים.

    נכנסת ללינק של עבודת הילדים? אתה חושב שהילדים האלה היו פרזיטים?

    אתה ככל הנראה חושב במושגים של היום, של שני צדדים כמעט שווים בכוחם, של קצבאות אבטלה (שלא היו אז). זה לא היה המצב אז, זה מה שניסיתי להסביר וצר לי שלא הצלחתי.

  • אבי  On 28 באוגוסט 2003 at 2:33 pm

    חוואי ש"האדמה שלו נלקחה ממנו" (שזה, במילים פשוטות, חוואי שלקח הלוואה מהבנק כשהיה ברור לו שאין לו יכולת להחזיר אותה), רשאי להשלים הכנסה על-ידי זה שהוא שודד אותי ואת עמל כפיי.

  • אביבה  On 28 באוגוסט 2003 at 6:24 pm

    אבי, מאיפה להתחיל? אני לא יודעת אם לפטור את הוויכוח הזה בידידות (כי די ברור לי שזה ויכוח של משוכנעים) או לענות לך על הכל.

    חוואי שפגעה בו סופת אבק ואיבד את ביתו נשאר בחוסר כל והיה נואש לעבודה. המצב הזה לא היה ניתן לצפייה מראש (כך הוא מזג האוויר), אבל הוא פתח פתח לניצול ע"י המעסיקים. בזמן שעובדים מורעבים הסתובבו בארץ וחיפשו פרנסה, המעסיקים היו משלמים כראות עיניהם, מודיעים על תעריף נמוך יותר לאחר שהעבודה הסתיימה כבר, ומי שלא נאה לו – באמת נזרק החוצה. אחרים באו לעבוד במקומו, רק כדי לגלות שגם הם מנוצלים – הכסף לא הספיק לקניית אוכל – ולעזוב אחרי קטיף אחד. מי שניסה להתמרד או לספר לבאים אחריו בתור על מצב העניינים, נורה. ירו בו.

    אם יש לך זמן, תקרא את "ענבי זעם" של סטיינבק (לסרט אתייחס פה פעם גם כן), שמפליג בתיאור התקופה הזו. גם לפניה, היתה תקופת מכרות הפחם – התנאים-לא-תנאים ששררו שם לא השתפרו מרצונו הטוב של אף אחד, אלא כאשר אנשים קמו וצעקו: אי אפשר יותר ככה.

    שוב – אנשים בעלי משפחות לא מתגייסים סתם כך למאבק מסכן חיים (את חייהם שלהם ולא את חיי המעבידים שלהם), אלא אם הם שקועים ביאוש תהומי. אתה קורא לזה "להשלים הכנסה"? היה רעב בארה"ב בשנות השפל הכלכלי הגדול. אנשים התהלכו נפוחי בטן.

    אבל יש לי רושם שחילוקי הדעות בינינו לא נובעים מידיעה של העובדות – אתה יודע שהיה שם רעב, נכון? אתה יודע שאנשים חלו ומתו בגלל העבודה במכרות? – אלא מההזדהות שלך עם המעסיקים ושלי עם העובדים. ובכן, אני מנסה להיכנס לנקודת המבט שלך, להבין באמת איך מעסיק מרגיש כשנדמה לו ששודדים אותו וחותרים תחתיו. ואני עדיין לא מוצאת צידוק לירי, לגדרות תייל, לשיתוף פעולה עם גורמים מושחתים במשטרה. הדברים האלה קרו.

  • אבי  On 28 באוגוסט 2003 at 7:10 pm

    בתקופה שבין מלחמת האזרחים למלחמת העולם הראשונה גדלה אוכלוסיית ארה"ב בחמישים אחוז, בגלל שהיה מחסור בידיים עובדות. מעסיקים שילמו לתושבי אירופה כדי שיהגרו לארה"ב ויעבדו אצלם. המצב הזה אנלוגי לעשר השנים שלפני נפילת ההיי-טק ב-2001. הוגן לקבוע שמי שהיה מובטל בתקופה הזאת היה לא-יוצלח או עצלן.
    בשניים עשר השנים שבין השפל הכלכלי למלחמת העולם השניה (ארה"ב נכנסה למלחמה רק ב-1941), האבטלה הקיפה כשליש מכח העבודה. לכאורה, מימדי ענק. אבל, באותה תקופה מס ההכנסה בארה"ב היה זעיר, והיה מקובל שאנשים חסכו מחצית מהכנסתם "ליום גשום". מי שעבד ארבע שנים לפני השפל הכלכלי, היה יכול להרשות לעצמו להיות מובטל שליש מהתקופה שציינתי לעיל, ועדיין היה לו מה לאכול.
    הבעיה המתוארת ב"ענבי זעם" היא של חוואים שחיו דרך קבע על אשראי בנקאי. תפיסת עולם שערורייתית בחוסר האחריות שבה, במיוחד עבור מי שמקים משפחה.
    נכון, אנשים בארה"ב מתו מרעב בתקופת השפל הכלכלי. ואנשים בישראל ימותו מרעב אם המיתון יימשך כאן עשר שנים. אבל, צריך לזכור שאפשר להתנהג בצורה רציונלית בתקופת מיתון, ולהישאר בחיים.
    הערה קצרצרה לסיום: עדיין איני מבין מדוע מותר לאדם רעב לשדוד אותי.

  • אביבה  On 29 באוגוסט 2003 at 11:27 am

    מתעלם ממשתנים אחרים, כמו היעדר קצבאות, בריאות רעועה ונדידת אוכלוסייה מסיבית על פני ארה"ב בשנות השלושים.

    "מי שעבד ארבע שנים" – אתה ודאי מתכוון לאנשי המעמד הבינוני, לא לעובדי הדחק שהיו כאלה – עובדי דחק, לא מובטלים – גם בזמן הפריחה הכלכלית. פושט העורות מאחד השירים הקודמים, מאלף תשע מאות עשרים ומשהו הרוויח דולר ליום. לא חושבת שבחוגים שלו היה מקובל לחסוך מחצית מההכנסה (מחצית? אתה בטוח?).

    וגם אני, עדיין איני מבינה מדוע מותר להרוג אנשים, בין אם הם רעבים ו/או שודדים אותך או מישהו אחר.

    אבל נראה לי שנתקענו כהוגן פה 🙂 יש לאן להמשיך?

  • אבי  On 29 באוגוסט 2003 at 11:15 pm

    אני משתתף בדיון כדי ללמוד ממנו.
    עיקרון חיסכון מחצית המשכורת לא תלוי ברמת ההכנסה. מי שחוסך מחצית משכורתו ושומר על רמת החיים בתקופת האבטלה, יכול לחיות שנה אחת עבור כל שנה שבה חסך.
    בקשר להריגת שודדים. אני חושב שהוגן להפעיל אלימות – כולל לירות על מנת להרוג – כנגד מי שפורץ לתוך הבית, העסק או המפעל של מישהו אחר, על מנת לשדוד אותו ולהחריב אותו.
    מכאן, שהפעלת מיליציה נגד הפועלים השובתים ששרפו את תחנת הרכבת בפיטסבורג היתה מעשה צודק.
    לעומת המקרה הזה, ירי הממשלה לתוך קהל מובטלים מפגין בוושינגטון, הוא פשע פלילי חמור.

  • אביבה  On 30 באוגוסט 2003 at 6:56 pm

    העיקרון שלך נכון, אבל לא תקף לגבי מי שהרוויח דולר ליום או כמה סנטים לשעת עבודה. בקושי היה אפשר להתקיים מהסכום הזה, זה מה שניסיתי לומר.

    הוגן להפעיל אלימות כלפי מי שגורם נזק לרכוש? כאן כבר צריך להידרש לסדר העדיפויות בין ערכים. אני מניחה שהוא היה שונה בין העובדים למעסיקים, אבל בכל מקרה – תשלום בנפש על נזק לרכוש נראה לי לא סביר ולא חוקי. העניין הוא, שחוסר ההתערבות היחסית של הממשלה משחק כאן לרעת העובדים, מאפשר ניצול. ממשלה שלא מתערבת, זה דבר טוב לבעלי הכוח והרכוש. לא לקשי היום.

    במקרים הקיצוניים האלה, נכון ששני הצדדים לקחו את החוק לידיים. כאן השיפוט כבר תלוי בנקודת המבט – אני נוטה לרחוש אמפתיה לחלשים שמתקוממים, גם אם הם נוטלים את החוק לידיים (לא כולל פגיעה בנפש!). ההתקוממויות לא היו אנרכיה – הן היו ניסיון נואש לשינוי, עם רשימת תביעות בצידו. והמתקוממים יצאו בידיעה שהם מוכנים לשלם את המחיר.

    אולי גם אתה רוחש אמפתיה לחלשים שמתקוממים. אבל אתה לא רואה את העובדים כחלשים יותר מהמעסיקים, משום מה. בתקופה ההיא, והעובדות מעידות על כך, למעסיקים היה כוח בלתי נדלה מול העובדים.

  • אבי  On 31 באוגוסט 2003 at 7:25 pm

    אני מעוניין להגן על עצמי מפני בנאדם שנכנס אלי הביתה ומתחיל לשבור רהיטים.
    אני חושב שאך סביר יהיה להפעיל כנגדו את כל הכח שיש ברשותי, כולל נשק חם, ולא להסתכן למשל במה שאני זוכר משיעורי הקרטה שלקחתי בכיתה ו'.
    מי שנכנס אלי הביתה ללא רשותי צריך לקחת בחשבון שהוא עלול ליהרג תוך שאנסה מנסה להגן על עצמי מפניו.
    אם נכליל את מקרה שלהלן, מי שיוזם אלימות לא יכול להתלונן כשמפעילים נגדו אלימות.

  • דורון  On 31 באוגוסט 2003 at 8:06 pm

    אנדרו קרנגי נולד בשנת 1835, 53 שנים לפני דייל קרנגי, שנולד בשנת 1888. הם לא היו אחים.

  • אביבה  On 31 באוגוסט 2003 at 11:14 pm

    טעות גסה – לא רק שדייל קארנגי אינו אחיו של אנדרו, כפי שהנחתי כל השנים האלה, אלא שהוא שינה את איות שם המשפחה שלו כך שיזוהה עם השושלת המפורסמת.

    http://genforum.genealogy.com/carnegie/messages/79.html

    התנצלותי בפני היורשים.

    ולאבי: הסיטואציה כאן היא לא "מישהו פורץ לבית של מישהו". בין מעביד ועובד יש חוזה, גם אם לא כתוב. תנאי החוזה לא אפשרו לעובדים לחיות בתנאים אנושיים מינימליים. אם להיות קטנונית: הם לא התחילו באלימות, הם התחילו בשביתות, ומול זה נתקלו בשוברי שביתות בשכר אפסי עוד יותר, ובתגובה אלימה של המעסיקים.

    נזכרתי פתאום במהפכה הצרפתית – האם היית ממליץ שהאצילים יחסלו את המוני העם שעלו על הבסטיליה?

  • טובה אריאל  On 31 באוקטובר 2003 at 6:58 pm

    נשירה אחים על השיט
    בין גלים על….
    אם משהו מזהה את השיר אודה לו אם יכתוב לי
    טובה

  • אורי  On 11 באפריל 2004 at 8:50 pm

    השיר ג'ו היל, שהופיע בחוברת "שיר נשירה" (משנת 1961!) בהוצאת ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י), אומנם כתוב בעברית ארכאית, אבל הרעיונות המובאים בו – סולידריות מול ניצול, מאבק עובדים נגד בעלי-הון, שאיפה לעולם טוב יותר – עדיין רלוונטיים, ואף יותר מתמיד.

    גם ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי (בנק"י) רלוונטית כיום, יותר מתמיד, ושווה להיכנס לאתר האינטרנט שלה בכתובת: http://www.banki-shabiba.org

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 2 במאי 2005 at 7:11 pm

    אתר בנק"י עבר לכתובת –
    http://www.banki-shabiba.net

  • Nir Kellner  On 4 בפברואר 2016 at 2:31 pm

    עוד תרגום לעברית בשם "חלמתי אמש על ג'ו היל" וביצוע מקסים של :

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: