פגישה כפולה עם ג'ק ניקולסון

שוב נפגשתי עם ג'ק ניקולסון. יצא שנפגשנו פעמיים לאחרונה – ב"אודות שמידט" וב"רסיסי חיים". בפגישה השנייה אני הייתי מבוגרת בשלושה שבועות והוא היה צעיר בשלושים ושתיים שנה, ובכל זאת מצאנו שפה משותפת.

שיחקתי באפשרות לנתח את ההבדלים בין דמות הגיבור בשני הסרטים. זה נראה לי קל מדי, שקוף מדי. שניהם זאבים בודדים שנסיבות החיים שלהם נמאסו עליהם. ב"שמידט", הפקיד הבכיר שמידט פורש לגימלאות ומגלה שכל החיים שלו התבססו על ניכור ועל ניסיונות עקרים לרצות את משפחתו. הוא כבר לא יצליח לתקן אותם.

ב"רסיסי חיים", רוברט המבולבל וחם המזג מורד במשפחה המעודנת שלו, שכל היום מנגנת פסנתר, ויוצא לחיים האמיתיים. לא איכפת לו להיות נווד חסר כל, לעבוד בעבודות שחורות, ובלבד שלא יצטרך לחיות חיים של מותרות ואמנות, שבעיניו הם כפויים ומלאכותיים. כיוון שלא מדובר בתרנגול צעיר אלא בגבר במיטב שנותיו, זה לא בדיוק מרד הנעורים. יש כאן ניסיון להגיע למושג שכל כך אהבו פעם – אותנטיות.  

זו אותה אותנטיות ששמידט בכלל לא ידע שהיא קיימת, עד שמצא זמן להביט סביבו. עד שהבין, שהעולם לא מתנהל סביבו, לא רואה עין בעין איתו ובכלל היה יכול להמשיך להסתובב בלעדיו. בתוך המצוקה הזו, הסרט נגמר בבכי. "רסיסים" נגמר בנטישה. עוד נטישה.

אם רואים את "רסיסים" בגיל צעיר מספיק, אולי אפשר עוד להעריץ את רוברט על הבחירות שלו, לפחות כגיבור טראגי. בגיל מבוגר יותר מזדהים איתו קצת, אבל נדים לו. לשמידט לא ניתן אפילו הכבוד הזה, ומקסימום אפשר לרחם עליו. הצעירים יבוזו לו. הזקנים לא ירצו להביט בו, שמא ישקף אותם עצמם.

אז השוואה ישירה בין שני הסרטים היא לא חוכמה. אם כבר, הייתי משווה את "שמידט" ל"סיפור פשוט", וגם כאן מוצאת אלפי הבדלים ונקודות חיכוך. שני מסעות חיפוש, רגע לפני שמאוחר מדי. אבל זה יקרה כבר בפעם אחרת.

ומה נשאר? "רסיסים" הוא סרט משובח. יש בו נופים יפים ופרצופים מעניינים וסצינות עירוניות מרתקות, אבל הפריים שנשאר לבסוף על הרשתית הוא פני הגיבור. הוא מזדקק במבט ששולח ניקולסון הצעיר אל המראה בשירותים הציבוריים בתחנת דלק, שתי דקות לפני סוף הסרט, אותו מבט שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה. איש מיוסר נכנס, תולה את המעיל, הולך צעד הנה וצעד הנה. הוא בכלל לא רוצה להשתין. ואז הוא נשען על הראי ומביט. מבט של חשבון נפש, של ציניות, של חמלה כלפי עצמו. או של הכל יחד.