מקצועות שמתו: הדולר האחרון

 

אני לא תפרן, לא לחוץ במיוחד
עוד לא נשארתי בלי סנט אחד
יש לי דולר, שטר דולר אחרון!

בכיס שלי יש חור ענק
המזומן כבר לא בבנק
יש לי דולר, שטר דולר אחרון.

אוי, איזה מזל, עוד דולר ודי
הגורל אוהב אותי, בחיי
שטר אחרון
מרגיש כמו מיליון
אפשר לראות שאני בהיי.

לא איכפת, אנ'לא מיליונר
מצידי תסתכל ותקטר
יש לי דולר, שטר דולר אחרון.

 

למה תמיד לסבול? חוץ מהאיכרים, הפועלים ועובדי הדחק של שנות השלושים, היו גם אנשים שעשו חיים משוגעים בעיר הגדולה. כאן אנחנו קופצים לרגע מהבלוז אל תחום הג'אז והסווינג, אל הזמרים עם החליפה הלבנה והתזמורת מאחור, שהופיעו במועדונים יוקרתיים. קאב קאלוואי היה אחד הכוכבים הגדולים שבהם, וימי השיא שלו נרשמו בהופעות במועדון הכותנה המפורסם, עם אחותו הגדולה בלאנש. התזמורת נתנה בראש, האלכוהול נשפך כמים וכולם רקדו, הימרו ודיברו על ביזנס עד אור הבוקר.

לרוב השירים בסגנון הזה טקסטים מופרעים, מלאי סלנג, מצחיקים וגם דורשים השתתפות פעילה של הקהל במקומות הנכונים: היי-די היי-די היי-די-הו וכאלה. בגלל זה היה נורא קשה לבחור מהם אחד לתרגום. דווקא את "Minnie the moocher", שכולכם מכירים מהופעת האורח של קאלוואי ב"אחים בלוז", לא בחרתי – כבר יש לנו פרוצה אחת בסטוק. בסוף זכה "Last Dollar", בין היתר בגלל שהקול של בלאנש מרנין לאוזניי, ושם אפשר לשמוע אותו יופי.

 

ובדיוק ראיתי היום את "מסעות סאליבן". הסרט הנפלא הזה, שנעשה ב-1941, מוקדש לבדרנים, לליצנים ולמוקיונים, "לכל האנשים שהצחיקו אותנו". גיבור הסרט הוא במאי שלהוט לביים רק סרטים סמליים עם מסרים נוקבים, על החברה ועל הסבל האנושי. הוא מנסה לטעום בעצמו קצת נדודים וסבל כדי להתחבר לעם, אבל מגלה שהחלכאים והנדכאים דווקא מתים על סרטים מצויירים של וולט דיסני. העם אוהב לצחוק, להשתעשע, לשכוח מהצרות. היי-די-הו. 

(סגירת מעגל: לסרט הדמיוני שהבמאי ב"מסעות סאליבן" חולם לעשות קוראים "אחי, איפה אתה", כשם הסרט שהביא לאוזנינו את הפסקול המשובח ההוא. האחים כהן יודעים לעשות מחוות).

 

עוד מקצועות שמתו, ולמה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דנה  On 12 באוקטובר 2003 at 9:03 am

    אין, אין על הבמאי הזה. "מסעות סאליוון", יחד עם "נס במורגן קריק", "הידד לגיבור הכובש" ופסגת היצירה שלו, "ליידי איב" – הם סרטים שאפשר לראות שוב ושוב ולהתרפק עליהם. יצירות מופת!

  • רון  On 12 באוקטובר 2003 at 12:40 pm

    הקטע על המסרים הנוקבים לעם, שמעדיף סרטים מצויירים והאזכור של האחים כהן, הזכיר לי את אחת הפואנטות של "בארטון פינק" – כלומר הניתוק של היצירה מהמציאות.

    ג'יזז, יותר קל לי להזדהות עם קאלווי וסטרג'ס מאשר "איזו מדינה". אני מתחיל לחשוב שאולי, אבל רק אולי, יש פה איזו בעייתיות.

  • אביבה  On 12 באוקטובר 2003 at 1:22 pm

    מזדהה עם "שם ואז" יותר מאשר עם "כאן ועכשיו"? דילמה מוכרת. היא פוקדת אותי בכל פעם שאני צריכה לבחור בין צפייה בחדשות לצפייה בסרט ישן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: