מקצועות שמתו: מתגלגל לי בשביל המאובק

מתגלגל לי בשביל המאובק 
מתגלגל לי בשביל המאובק 
מתגלגל לי בשביל המאובק, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה. 

הולך לאן שהמים מתוקים 
הולך לאן שהמים מתוקים 
הולך לאן שהמים הם כמו יין, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה. 

הולך לאן שאף פעם אין אבק 
הולך לאן שאף פעם אין אבק
הולך לאן שאף פעם אין סופות אבק
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

הם אומרים שאני פליט סופת אבק
הם אומרים שאני פליט סופת אבק
הם אומרים שאני פליט סופת אבק, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

מחפש לי איזה ג'וב שישתלם
מחפש לי איזה ג'וב שישתלם
מחפש לי איזה גוב שישתלם, אלוהים,
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

הילדים שלי צריכים גם לאכול
הילדים שלי צריכים גם לאכול
הילדים שלי צריכים גם לאכול, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

צריך גם נעליים יציבות
צריך גם נעליים יציבות
נעליים בעשר דולר הן טובות, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

הנעליים בשני דולר מכאיבות
הנעליים בשני דולר מכאיבות
הנעליים בשני דולר מכאיבות לי, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

מתגלגל לי בשביל המאובק
מתגלגל לי בשביל המאובק 
מתגלגל לי בשביל המאובק, אלוהים
ואנ'לא אסבול שום יחס שכזה.

(תודה לגרומיט ולפורום תרגום ועריכה בנענע על הסיוע).

 

Blowin' down this road (I ain't gonna be treated this way) הוקלט על ידי וודי גאת'רי ב-1940, אבל מבוסס על שיר עממי ותיק שמילותיו הותאמו לרוח התקופה. אם אתם נכנסים רק ללינק אחד בכל פוסט, תיכנסו הנה, לסרטון של סופת אבק טיפוסית.

המערב התיכון של ארה"ב סבל כפליים בתחילת שנות השלושים – כאילו לא הספיק השפל הכלכלי הגדול, נוספו לאזור הזה גם סופות אבק בקנה מידה עצום, שנגרמו על ידי בצורת מתמשכת ושיטות חקלאיות פגומות שהרסו את הקרקע. בשנת 1932 היו 14 סופות אבק, ב-1933 היו 38 סופות כאלה, ועד 1934 הן כבר פגעו ב-27 מדינות בארה"ב והרסו עשרות אלפי קילומטרים מרובעים. האזור כולו הפך ל"קערת אבק" (Dust Bowl) צחיחה: יבולים שלמים נהרסו, הבתים נעקרו, הרכוש עף ברוח, בעלי החיים לא החזיקו מעמד או נשחטו בגלל הרעב. את המונח "קערת אבק" טבע כתב של סוכנות הידיעות AP, שקבע כי "שלוש מילים קטנות מתגלגלות לעייפה על לשונו של האיכר המערבי, שולטות בקערת האבק של היבשת הזאת – אם יירד גשם". 

כתוצאה מהסופות, החקלאים מצאו עצמם מזי רעב, חסרי בית וגם חולים בדלקת ריאות. לאחר שהחובות הכבדים הביאו לנישולם מהקרקע, התחילו לנדוד מערבה בהמוניהם, בתקווה למצוא עבודות מזדמנות. בארה"ב נוצר מעמד חדש של פליטים חסרי בית וכמעט מחוסרי רכוש, משפחות שלמות שחיו מיום ליום.

לאור הנתונים העגומים האלה, אפשר לומר שהפליט שלנו חי בהכחשה מסוימת, כשהוא מתריס מול היחס שהוא מקבל, וחולם על הזמנים שבהם יכול היה להרשות לעצמו נעליים בעשרה דולר. ואולי הוא רק מנסה לשמור על שרידי גאוותו בזמן שהוא נדחק בין ההמונים, נלחם על מזון, מנסה להתקבל לעבודת קטיף זמנית ומגלה שעודף ההיצע מאפשר למעסיקים לשלם לו פרוטות, ולעתים לפטר אותו ללא תשלום. העובדים שניסו להתארגן יחדיו, יצאו בשן ועין.

כאן המקום להזכיר את "ענבי זעם", הסרט המיתולוגי של ג'ון פורד שמציג את התקופה הזו (על פי הספר המיתולוגי של ג'ון סטיינבק, כמובן). וודי גאת'רי נפעם מהסרט ותמצת את כל העלילה שלו בשתי בלדות ארוכות שנושאות את שם הגיבור, טום ג'ואד. למעשה, גאת'רי הקדיש אלבום שלם לשירי סופות האבק (האלבום של ברוס ספרינגסטין, "רוחו של טום ג'ואד", הוא מחווה למחווה של גאת'רי. ונחשו מי עוד הושפע מהדמות הזו).

טום ג'ואד, צעיר זועם שסיים לרצות עונש מאסר על רצח, מצטרף למשפחתו שחולקת את גורלה עם שאר הפליטים. טום הולך וסופג את התודעה הפוליטית שלו ככל שהוא עובר את תלאות התקופה – הרעב, הנדודים, האכזריות, האנושיות שנותרה במנות קטנות מאוד. בסוף הסרט הוא כבר מנהיג קבוצה קטנה שלוחמת למען זכויות העובדים. שיחת הפרידה בין טום לאמו בסרט, לפני שהוא יוצא שוב לנדוד, נשמעת כך: 

טום: "טוב, אולי זה כמו שקייסי אמר: לבנאדם אין נשמה משלו, רק חתיכה קטנה מנשמה גדולה. הנשמה הגדולה האחת ששייכת לכולם".
אמא: אז?
טום: "אז זה לא משנה. אני אהיה מסביב בחושך, אני אהיה בכל מקום, לאן שלא תסתכלי. איפה שיש קטטות או שאנשים רעבים יכולים לאכול, אני אהיה שם. איפה שיש שוטר שמרביץ לבנאדם, אני אהיה שם. אני אהיה בדרך שבה אנשים צועקים כשהם כועסים. אני אהיה בדרך שבה ילדים צוחקים כשהם רעבים והם יודעים שארוחת הערב מוכנה. אני אחד האנשים שאוכלים את הדברים שהם גידלו, גרים בבתים שהם בנו, אני אהיה שם גם".
אמא: אני לא מבינה.
טום: "גם אני לא, אמא. זה סתם משהו שחשבתי עליו".

וזה היה רגע ההכרה של טום ג'ואד, הבריון לשעבר, שבתוך האדם היחיד יכול להסתתר כוח גדול ממנו, כוח שוחר טוב. קוראים לזה השראה. השראת האנשים הפשוטים בדרך כלל לא מגיעה רחוק, אבל תמיד נוגעת באותו מקום בלב. לפעמים רק צריך לנער משם את האבק.