בבוסתנים

אירע מה שאירע וטיגנתי צ'יפס. עמדתי אז קרוב מאוד אל הכיריים, קרוב מאוד ללהבות. והלהבות עלו, פרצו, התפוצצו, והלהבות אחזו בכל הגוף. צועקת, אבא, אמא. רצה בבית, ושלהבות קטנות מרושעות מדגדגות בשולי שרווליי. סבבתי בין החדרים, כמו תמיד אבל שרופה, ונסתי מן המסדרון החוצה, אבא, אמא. בחדר המדרגות כואב, כואב.

שורף, שורף. שפתיים שחורות, עיניים סגורות, שיער חרוך, פנים כוויות, ידיים בלי לאחוז, רגליים בלי ללכת. נופלת. ולקחו אותי משם. והתעוררתי.

בבית חולים בהיר, שחורה מאוד. והאח יונה עומד עלי. יונה הוא ממוצא רוסי או ממוצא מונגולי וגבוה, ושר לי ליד מיטתי, בבוסתנים יורד בוער הערב. וכל היום אני ויונה מדברים, וכל היום יונה עובר במטליות קרות על פי וצווארי וקרקפתי, ועל מפתח חזי עד ירכיי עבר, ושר שלא אצעק. וכל הלילה אני לוחשת: יונה, יונה. והוא עוד שם.

וחשבון בית החולים היה גדול וכבד, ואת הכל שילמתי ועוד הוספתי להוצאות הרופאים המומחים, ואנשים של בנק לקחו לי את הבית. ונותרתי שרופה מנכסיי. ויונה היה בא לשבת ליד מיטתי ומספר לי אחרי שכולם נרדמו. על בוסתן פנימי קריר סיפר, שיושב באחורי הבית, ועל ציפורי אהבה משתעשעות בצמרת העץ ליד חלון המטבח, ועל מפת שולחן מרוקמת וקערות של תפוחים ואגסים ודובדבנים ופירות שעוד אין להם שם, ועל כתלים מצובעים וקרירים, ועל מיטות רכות שלשקוע בהן קל ולצאת מהן קשה, ועל חיבוקים ונישוקים ולפיתות ומצמוצים. על הכל סיפר והיה אוחז בידי ואני מאמצת את אחיזתו בלחיצה ותובעת עוד. ויונה, הייתי אומרת, יונה, תאמר לי שאצא מפה בריאה ושלמה. תצאי בריאה ושלמה.

כמו צל היה יושב, נוגע בי לא נוגע. תצאי, היה אומר, תצאי וגם נלך לבית, שם האבק לא מצטבר, שם יורד השלג מחצית השנה ובמחציתה השנייה אביב. תצאי ונלך לבית, שהוא מוכן ועומד ופתוח לך תמיד. כן, יונה, רק לשם נלך. ותיקח אותי, כן? כן.

ונקרא לאבי הפצועים שישיא אותנו? נקרא לו, כן. ואבי הפצועים נקרא לשם תדיר, שכל בית החולים היה מלא שרופים ושרופות וחרוכים וחרוכות. ויונה יצא להביא את אבי הפצועים וקרא לו, ובאו ועמדו מעלי שניהם. ואבי הפצועים פרק מגדנות והתלוצץ בהלצות ותר בעיניו, למי נקרא הפעם, וראה אותי.
ופתאום שאל: ככה עושים צ'יפס?

ויונה נבהל אבל אני צחקתי, ויונה נרגע וצחק, ואבי הפצועים עמד וצחק, ואני צחקתי והתפקעתי, וכולם עמדו וצחקו, ואני צחקתי ונפרמתי והכוויות נפתחו והשפתיים נבקעו, והקרקפת נקרעה והפנים נפערו והירכיים התבקעו והמיטה זזה. ונסעתי על המיטה אוחזת שלא להיעלם, והמיטה התגלגלה למסדרון ואל הדלת ולחוץ.

ומחוץ לבית החולים – רק בוסתנים ורק בוסתנים לכל עבר. ירוק פורח ואביב מתפרע ושמיים נוטפים דבש. וכאילו היה יונה עומד גבוה ומהמהם, את איתי אך גם אינך כאן. ובאמת לא הייתי. רק בוסתנים ורק פריחה ורק כוכבים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור פויר  On 14 במרץ 2004 at 2:53 pm

    נורא יפה

  • סֵג  On 14 במרץ 2004 at 2:58 pm

    ^גם אני חושב ככה^

  • אביבה  On 14 במרץ 2004 at 3:40 pm

    תודה תודה.

  • פ"ק  On 14 במרץ 2004 at 6:34 pm

    איזה יופי.

  • יורם ארבל  On 14 במרץ 2004 at 6:51 pm

    מליון דולר!!!

  • רומיאו  On 15 במרץ 2004 at 9:14 pm

    שהלב כמו נתפס בתוך אגרוף קמוץ, מתכווץ לתוך עצמו ומפרפר?
    אז בדיוק ככה. חזק ביותר.

  • רמירז  On 17 במרץ 2004 at 3:09 am

    זה אמור להיות סיפור על מוות, או ששוב לא הבנתי?

    תמיד יש איזה טריק בסיפורים כאלה ואני תמיד מפספס אותו…

  • אביבה  On 17 במרץ 2004 at 10:20 am

    כנראה שזה קצת על געגועים וחלומות בהקיץ.

  • רמירז  On 17 במרץ 2004 at 1:36 pm

    רגע, אז היא לא מתה בסוף?

  • אביבה  On 17 במרץ 2004 at 2:02 pm

    ואם היתה מתה, איך היתה נשארת בחיים כדי לספר?

  • רמירז  On 17 במרץ 2004 at 9:54 pm

    אולי זה סוג של טריק ספרותי כזה. תמיד יש איזה טריק ואני לא אנוח עד שאחשוף אותו.

  • רוני  On 30 ביוני 2004 at 11:29 pm

    יופי יופי.

  • Yaronimus  On 1 ביולי 2004 at 9:39 pm

    plainly – beautiful.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: