הרס תאים והרס לאומי: ראיון עם פרופ' אהרון צ'חנובר

היום פורסם שהחוקרים הישראלים פרופ' אהרון צ'חנובר ופרופ' אברהם הרשקו זכו בפרס נובל לכימיה. אין הזדמנות טובה מזו להביא בשנית ראיון עם צ'חנובר שפורסם ביוני 2003 במוסף "כסף" של "גלובס". שימו לב לאכזבה שלו מהעובדה שלא זכה בפרס נובל בשנה שעברה. השנה הוא בטח מרחף על עננים. מזל טוב.

* * *
חוקר עטור פרסים הוא חתן פרס ישראל, פרופ' אהרון צ'חנובר. החשוב שבהם הוא פרס לסקר, הפרס השני בחשיבותו אחרי פרס נובל, שניתן לו בשנת 2000 (יחד עם פרופ' אברהם הרשקו ופרופ' אלכסנדר ורשבסקי). אבל גאוותו הגדולה של צ'חנובר כרוכה בפרס אחר. "הכי התרגשתי לקבל את פרס ישראל", הוא אומר, "למרות שפרס לסקר חשוב פי מיליון. אני ישראלי, התרבות שלי פה. אני רוצה לעבוד פה, לגור פה ולמות פה". ועם זאת, צ'חנובר צובע את עתידה של המדינה בצבעים קודרים. "אני רואה סכנה גדולה לקיומה של מדינת ישראל", הוא פוסק.

הפסקנות היא צד בולט במפגש עם צ'חנובר, אדם מוחצן ומרתק. לפעמים הוא פסקני עד כדי כך שהוא נבהל מניסוחיו שלו-עצמו ומבקש לתקן, מה שקרה לאחר השיחה איתו. גם ההצהרות הבוטות שיובאו בראיון זה, יובאו בגרסתן המרוככת. ויש כמה כאלה, מפני שדברים רבים מטרידים את צ'חנובר.

"אנחנו פוגעים במשאב שהוא אחד החיוניים ביותר לקיום המדינה – בהשכלה הגבוהה", הוא קובל. "בראשית ימי המדינה נבנו פה קמפוסים מפוארים. בימים קשים יותר, בשנות ה-50, תוך קליטת מסות של עלייה, השכלנו לבנות מערך מפואר. ועכשיו אנחנו מקעקעים במו-ידינו את המערך הזה.

"כל המדינה הזו נוצרה על-גב האוניברסיטאות. מה אנחנו כבר מייצאים? חקלאות? אנחנו מייצאים היי-טק. והנה אנחנו פוגעים קשות בחינוך הגבוה, שמים אותו בעדיפות שנייה. האוניברסיטאות נפגעות תקציבית, וביכולת שלהן להתרחב. גם החומר האנושי שהאוניברסיטאות מקבלות היום הוא ברמה לא מספקת. המערכת החינוכית פגועה גם בבתי-הספר התיכון והיסודי".

ש: מה עוד יהרוס אותנו?
"אנחנו במו-ידינו. אנחנו נעשים חברה מאוד מוקצנת, דתית, פוליטית, חברתית. נכון שגם השכנים שלנו לא רבנים. אני לא חושב שאם אני אתן לערפאת את המעבדה שלי פה, יהיה פתרון לסכסוך. אבל אנשים פה לא מבינים מה הם עושים, הם איבדו את ערך הדמוקרטיה.

"אני פסימי גם לגבי עתיד ישראל לטווח הארוך, אלא אם יבואו האמריקנים ויעשו אצלנו סדר. ההתערבות שלנו עם הפלסטינים, מבחינת השקפת-העולם שלי, היא בלתי נסבלת. לשלוט על שלושה מיליון איש ולנשל אותם מרכושם זה בלתי נסבל.

"כאשר נתניהו, בהשקפת-עולמו, מטרפד את השלום, הוא מטרפד גם את התוכנית הכלכלית, שהוא עצמו מביא. הרי בלי שלום התיירים לא יזרמו, ולא יקרה פה כלום. אין כלכלה בלי שלום, ואין אופק מדיני היכן שמתפוצצים. גם אם ייקחו לי 7% או 21% מהמשכורת, זה לא יעזור. ואני לא אומר שהליכוד הביא את ההידרדרות", הוא מנסה לאזן.

עם כל הביקורת והציניות כלפי המתרחש במדינה, צ'חנובר מתעורר לחיים כשמדברים על נוסטלגיה. "אני אוהב פה את ההיסטוריה המדהימה, את השפה", הוא נדלק. "את ההקרבה שהיתה פה, במלחמת השחרור, בייסוד המדינה. בן-גוריון היה מנהיג שאין כדוגמתו. הוא לקח כמעט אספסוף והפך אותו לעם".

ש: והיום אין מנהיגים שאתה מאמין בהם?
"נתתי אמון באיש שאכזב אותי באופן קיצוני", הוא מודה. "קוראים לו עמרם מצנע. הוא לא הצליח לעמוד בלחצים. דליה איציק ופואד קצת לחצו, והוא נשבר. עכשיו, בגלל עליזה שנהר אחת, הוא גם לא יכול לרוץ לראשות עיריית חיפה. הבנאדם התכופף כשנשבה רוח. גם ברק היה אכזבה גדולה.

"הרס השמאל הישראלי מפחיד אותי. מאז האינתיפאדה האחרונה נוצר חוסר שיווי-משקל. השמאל נעלם, מפלגת העבודה לא קיימת. יש מפלגה בודדת שכל הכוח בידה. היא יכולה להתקיף את בית-המשפט העליון, להעביר את התוכנית הכלכלית. זה אבסורד מארץ האבסורדים".

"אני טובע בזה. אלה החיים שלי"

משרדו הזעיר של צ'חנובר, בתוך מכון רפפורט שבטכניון, גדוש להתפקע בספרים וכלי-מעבדה, במזכרות מטיולים בעולם, ובתמונות של בני-משפחה וחברים. המון שעונים מתקתקים בחדר, כיוון שהוא "מוקסם ממנגנונים מכניים". הטלפון מצלצל כל חמש דקות, הפאלם בפעולה, האי-מייל מתריע. והפרופסור עצמו יושב בתוך האנדרלמוסיה בתלבושת הנצחית שלו: טי-שירט, ג'ינס ומוקסינים. "זה נוח. אין אצלי עניבות. יש אחת שאשתי נותנת לי, שהקשר עליה קבוע, עולה ויורד".

הוא נולד בחיפה ב-1947, התייתם מהוריו בגיל צעיר ועבר לגדול ולהתחנך בבית דודתו. אחיו, יוסי צ'חנובר, מנהל קרן אתגר ולשעבר יו"ר דירקטוריון אל-על, מבוגר ממנו ב-14 שנה. לדבריו, יוסי שימש בעבורו כדמות אב. עד היום השניים קרובים מאוד ונמצאים בקשר יומיומי, למרות הבדלי הגילאים ("הוא התגייס כשהייתי בן 3").

צ'חנובר סיים את התיכון ב-1965, והתקבל לעתודה האקדמית של צה"ל, ללימודי רפואה. במהלך השירות הפסיק את לימודי הרפואה למשך שנה ("לא הספיק לי, אז הלכתי לעשות מאסטר"), ולמד ביוכימיה בפקולטה לרפואה של הדסה והאוניברסיטה העברית. בשנת 1973 החל את הסטאז' שלו בבית-החולים רמב"ם בחיפה, שם גם קיבל את תואר הדוקטור.

בסוף השירות הצבאי, ב-1976, הוא עבר לעבודת חייו – דוקטורט בהנחיית פרופ' אברהם הרשקו, במחלקה לביוכימיה של הפקולטה לרפואה בטכניון. חמש שנים ישב שם, ובמהלכן גילו השניים את התגלית המדעית שתזכה אותם בפרסים – גילוי המנגנון המופקד על פירוק החלבונים בתוך התא ופענוחו. המערכת הזו זכתה לשם "אוביקוויטין" (Ubiquitin), על-שם החלבון הממלא בה תפקיד מרכזי.

מאז פרסום התגלית, ב-1978, פורסמו כעשרת-אלפים מאמרים מדעיים על המערכת, ועשרות חברות פרמבצטיקה הוקמו על בסיס הידע. בנימוקי השופטים למתן פרס ישראל בתחום הביולוגיה, שניתן לצ'חנובר בפברואר השנה, נכתב: "למחקרים אלו השלכות מרחיקות לכת בהבנת הבסיס המולקולרי למחלות שונות, ובעיקר למחלת הסרטן".

כבר לאחר התגלית הזו, קיבל צ'חנובר דרגת מרצה בטכניון. ב-1981 נסע לעשות פוסט-דוקטורט ב-MIT במסצ'וסטס, שם גם גילה, יחד עם פרופ' אלכסנדר ורשבסקי מהמחלקה לביולוגיה, את תא המוטנט הראשון במערכת האוביקוויטין. למעבדה הקטנה שלו בחיפה חזר ב-1984, ולא פסק לחקור. "אני טובע בזה", הוא אומר, "חושב על המחקר כל הזמן. אלה החיים שלי". מעבר לזה, חולקים עם צ'חנובר את חייו אשתו, המנהלת את המחלקה הגריאטרית בבית-החולים כרמל, ובנו הסטודנט.

ההרצאה הקטנה שצ'חנובר נושא בתוך המשרד הצפוף מסייעת לפשט את המידע המסובך שסביב מערכת האוביקוויטין לכדי מונחים שנלקחו ממערבון. "בתא יש הרבה שודדים, גנבים ופורצים – חלבונים שונים שיש לפרקם", הוא מסביר. "התקפלות, התחמצנות, או זרחון של חלבונים הם בעצם סוגים שונים של 'פשעים'.

"אבל למערכת הזו יש המון משקיפים, חלבונים-שוטרים שמסתובבים ומחפשים גנבים. אם חלבונים מתקפלים פתאום בדרך חדשה, השוטר, שהוא החלבון המשקיף, מוציא אקדח מהכיס ומצמיד אליהם להם 'תג מוות', שמסמן אותם לפירוק. המטרה היא שמירה על סדר, על איכות גבוהה של חלבונים. בעצם, הוא אומר, "גילינו מערכת שמוציאה חלבונים להורג".

"הרס, אבל לא הרס טוטאלי"

בתוך גרעין התא של כל תא בגופנו, מסביר צ'חנובר, עושים המוני חלבונים את מלאכתם: החלבון המצמיד סימון, החלבון המהווה סימן (הלוא-הוא האוביקוויטין), והחלבון המפרק ומוציא להורג. 1,500 חלבונים מרכיבים את המערכת הזו, אולי המורכבת ביותר בגוף, שהיא ומרכיביה מהווים 2%-4% מסך הגנום האנושי. ואין פלא, יש לה הרבה עבודה: מדי יום נהרסים 10%-15% מן החלבונים בגוף.

במילים אחרות, בכל שבועיים בערך נהרסים כל חלבוני הגוף כולו, ומוחלפים בחדשים. מעבר לכך, אוכלוסיות מסוימות של תאים מתחלפות בקצב מהיר, חוץ מתחלופת החלבונים בתוכם, שנמשכת כל הזמן (למשל, כל תאי מערכת העיכול מתחלפים אחת לשלושה ימים לערך).

ישנם סוגים פשוטים בהרבה של הרס חלבונים: למשל במערכת העיכול, שם המטרה היא למנוע העברה לגוף חלבונים זרים שמקורם בחי ובצומח שבמזון. שם החלבונים מתפרקים ללא אבחנה. "אם אכלת סטייק ב-500 שקל ומישהו אחר אכל פלאפל", מתאר צ'חנובר, "כל ההבדל ביניכם מתמצה בטעם הרגעי. כשזה עבר את שלב הלעיסה בפה, נגמר ההבדל". סוג שני של פירוק מתרחש בזרם הדם, והוא כבר מבוקר הרבה יותר. במקרה של פציעה, למשל, החלבונים במערכת קרישת–הדם הורסים זה את זה בתגובת שרשרת, ויוצרים קריש-דם שמגליד את הפצע. אבל מערכת האוביקוויטין עולה על כל אלה במורכבותה.

"פירוק חלבונים בתוך תאים חייב להיות מבוקר", מסביר צ'חנובר. "אחרת התא יעכל עצמו לדעת. תהליך ההרס בתוך התא מכוון רק נגד החלבונים המתאימים – אותם פורעי-סדר שצריכים להתפרק בדיוק באותו רגע. זו מערכת שצריכה לדאוג להרס, אבל לא הרס טוטאלי".

ש: ובכל-זאת, איך זה שהגוף שלנו הורס כל-כך הרבה חלבונים?
"יש לכך שתי סיבות. הראשונה היא סיבה 'רעה', למרות שאין טוב ורע בביולוגיה. אנחנו חיים בסביבה עוינת של חום גבוה – חום הגוף, שנשמר ברמה של 37 מעלות. יש לכך יתרון, כי זו הטמפרטורה שבה מהירות התהליכים הביולוגיים בגוף אופטימלית. אבל יש לכך גם מחיר: החלבונים הם מבנים מורכבים, והם ניזוקים בסביבה כזו.

"כשאת קונה בשר או מוצרי חלב שבנויים בעיקר מחלבונים, את מאחסנת אותם במקרר כדי שלא יתקלקלו. הדרך של הגוף להתגבר על הקלקול היא החלפה של הפגום בחדש. אם היינו חיים במקרר, לא היינו צריכים לעשות החלפה.

"הסיבה ה'טובה' להרס חלבונים היא שיש חלבונים שצריכים להיות שם רק בזמן מסוים. למשל, פקטורי שעתוק, שאותם אני חוקר עכשיו. אם את הולכת לבקר חולה אדמת למשל, הוא יעביר לך את הווירוסים שלו. אבל כיוון שקיבלת חיסון לאדמת, תאי הזיכרון אצלך 'יזכרו' את הנוגדנים לווירוס ויתחילו לייצר אותם – וזה קורה באמצעות
פקטורי השעתוק. הנוגדנים ינטרלו את הווירוס, וכשלא יהיה צורך לייצר יותר נוגדנים, פקטור השעתוק ייהרס באמצעות מערכת האוביקוויטין.

"בעצם, היציבות של הגוף שלנו היא אשליה. חלק גדול מהמערכת שלנו מתחדש בקצב מסחרר. זה מעלה את השאלה, למה אצל אדם בריא יש תהליך כזה של החלפת חלקים? למה יצורים חיים הם דינמיים? למה אנחנו לא כמו אוטו? הרי באוטו, כל עוד אין התנגשות או נזק, לא צריך להחליף חלקים.

"השאלה היא לא רק למה זה קורה. זה מעלה גם שאלות פילוסופיות – אם בתוך חודש אני מחליף את כל תאי הגוף, אז זה אני או לא אני? ליהודי הדתי יש תשובה לזה. לחילוני אין".

ש: לך יש תשובה?
"אני מאמין, אבל לא אכפת לי. כל עוד ייתנו לי לעבוד פה בשקט, לא אכפת לי".

 

[X=nextPage=X]

על התגליות הללו, כאמור, זכה צ'חנובר בפרס לסקר לשנת 2000. הפרס, המחולק מדי שנה מאז 1944, מוענק לחוקרים "שהרימו תרומה משמעותית לחקר גורמי התחלואה והמוות המשמעותיים ביותר", כפי שקובע תקנון הפרס. בשונה מפרסים אחרים, הוא מוענק בעיקר לחוקרים המצויים בעיצומו של תהליך חקירה, ולא אחרי השלמתה. כך, הוענקו רבים מהפרסים על גישה חדשה למחלה, ולאו-דווקא על מציאתו של פתרון למחלה זו. צ'חנובר חלק את הפרס, הנחשב לחשוב ביותר אחרי פרס נובל, יחד עם ורשבסקי והרשקו, וזו הפעם הראשונה שמדענים ישראלים זכו בו.

אלא שלמרות הגילוי המשותף, יחסיהם של צ'חנובר והרשקו לא התהדקו בשנים שחלפו מאז, והשניים שומרים על יחסים קורקטיים בלבד. הרשקו, המבוגר מצ'חנובר, מתואר כאדם סולידי, צנוע ונחבא אל הכלים, בעוד ששותפו הצעיר שונה בתכלית. ההישגיות חיונית בעבור צ'חנובר, ולראיה – הוא אינו מוכן לדבר על מועמדותו לפרס נובל בשנה האחרונה, שלא הסתיימה בזכייה. אף מילה. מקורבים אומרים רק ש"הוא היה מאוכזב מאוד". 42 מזוכי פרס לסקר (או שליש מהם) זכו מאוחר יותר גם בפרס נובל – בדרך-כלל, כחמש שנים לאחר הזכייה בפרס לסקר, ולעתים אפילו 15 שנים מאוחר יותר. לצ'חנובר זה טרם קרה, אבל עדיין יכול לקרות, אם מועמדותו תוגש שוב.

"כשיצאנו למסע הזה, לפני 27 שנה, לא ידענו כמה זה מורכב", הוא מספר. "היתה לנו שאלה מדעית שאין עליה מענה. בוחרים שאלה, את מתחילה לעבוד, פתאום רואה רחוב חדש, ממשיכה בו, רואה שהוא פונה ומוביל לשדרה. מתחילה ללכת לשדרה, ואז מגיעה לאוקיינוס. עכשיו, אחרי שגילינו את העיקרון, אני רואה את זה מהמרפסת, במבט מצטבר. אני גם יכול לראות לאן זה יוביל. אז לא ידענו".

ש: ולאן זה יוביל? איך ניתן, למשל, להשתמש בגילוי האוביקוויטין לפיתוח תרופות חדשות?
"למשל, תרופה לסרטן צוואר הרחם", הוא מתייחס ליישום המעשי הראשון של מערכת האוביקוויטין. "זה סרטן שנגרם מווירוס הפפילומה, שגורם למערכת האוביקוויטין להרוס את החלבון השומר על התא, בקצב מהיר יותר מהרגיל. החלבון הזה, p53, הוא חלבון ששומר על הגנום שלנו. הרי את ואני מייצרים כל יום מיליוני תאים בעלי מוטציות, שעלולים להפוך לגידולים סרטניים. אבל הגוף יודע לאתר את הגידולים האלה, והם נתפסים ברמת התא הבודד ומושמדים. מי שמשמיד אותם הוא ה-p53: כשיש נזק לתאים, הוא שולף כרטיס צהוב ודואג לתקן את הנזק, או להרוג את התא שעבר מוטציה. תפקידו הוא למנוע שינויים בדנ"א, בין היתר כדי למנוע העברה של המוטציות לתאי המין וכדי למנוע סרטן.

"אז וירוס הפפילומה נכנס לריריות צוואר הרחם. מה רוצה וירוס? להתרבות, להשתלט. הוא מחדיר את הדנ"א שלו לדנ"א של התא, ומשתלט על כל תהליכי החלוקה שלו. באופן נורמלי, ה-p53 מאתר את החדירה וקופץ, אבל הווירוס הוא כמו פורץ שמנטרל את האזעקה, לפני שהוא ניגש לכספות הדנ"א: הוא מייצר חלבון שנקשר ל-p53, וגורם לו להיראות בעיני מערכת ההרס כחלבון מקולקל, למרות שאינו כזה. מערכת האוביקוויטין הורסת את האזעקה, ה-p53, ואז הווירוס עושה בתא כרצונו, ומתרבה.

"אם חברת תרופות מפצחת את מנגנון ההתחברות הזה, בין ה-p53 לבין החלבון שהווירוס ייצר, היא יכולה לפתח מולקולה קטנה שתחסום את מקום החיבור. כמובן, זו רק תרופה פוטנציאלית, עדיין אין תרופה אידיאלית כזו בשוק. אבל הבנת מנגנוני הפעולה של מערכת האוביקוויטין יכולה להביא בעתיד לפיתוחן של תרופות חכמות כאלה".

הוויאגרה של הסרטן

מתברר שיש כבר חברה אחת שפיתחה תרופה המבוססת על התגלית של צ'חנובר והרשקו. מילניום האמריקנית (שהיו"ר שלה הוא הישראלי יגאל קולטין) קיבלה במאי 2003 אישור לשיווק בארצות-הברית של התרופה Velcade. "היא מבוססת על עיכוב המערכת שגילינו", מבהיר צ'חנובר. "זו התרופה הראשונה שתוקפת מטרה שאנחנו זיהינו, למרות שאת הרכיב שאותו היא תוקפת לא אנחנו זיהינו. הוולקייד היא כיתת-יורים. היא לא תרופה ספציפית, אבל היא משמשת בהצלחה לטיפול במספר גידולים. האתגר העיקרי יהיה בגילוי תרופות שמעכבות תהליך אחד בלבד, באופן ספציפי".

האינדיקציה הראשונה שלה מיועדת הוולקייד היא מיילומה נפוצה, הידועה יותר בשמה סרטן מוח העצם. "זה לא שוק גדול, אבל לדעתי הם בהרחבת אינדיקציה אדירה. זה יהיה הוויאגרה של הסרטן. יש אינדיקציות לסוגי סרטן נוספים, וגם אינדיקציות לא ממאירות, כמו למשל חסימה של זרימת דם למוח, שיוצרת דלקת מסביב לאזור. זו תרופה שהולכת לעשות מיליונים".

ש: בדרך-כלל אנשי חברות ביוטכנולוגיה, במיוחד בורסאיות, מקפידים לדבר מאוד בזהירות על מוצרים עתידיים. אתה לא.

"זה לא הכסף שלי", הוא צוחק. "אני מדען".

חברת ביוטכנולוגיה נוספת המפתחת את מוצריה על-סמך הבנת פעולת האוביקוויטין היא פרוטאולוג'יקס (Proteologics) הישראלית (שנסגרה לפני כשבוע – א.מ). צ'חנובר יושב בוועדה המדעית המייעצת של החברה, אבל כנראה שהדברים נמצאים בשלב מוקדם מדי, והוא לא רוצה לדבר על כך. לאחרונה פורסם כי צוות חוקרים מהדסה באוניברסיטה העברית גילה בתאים מנגנון ביוכימי, שעשוי לשפר את יעילותן של תרופות כימותרפיה, גילוי שמבוסס גם הוא על האוביקוויטין.

בין כל אלה, צ'חנובר ממשיך לעבוד על מחקריו-שלו. הוא משמש גם כחבר דירקטוריון תיאטרון חיפה וחבר בעמותה לילד האוטיסט, אבל נראה שבאקדמיה הוא מוצא את עצמו הכי בנוח. בין השנים 1994-2000 גם ניהל את מכון רפפורט, המכון למדעי הרפואה בטכניון. היום הקצב הואט במקצת: בקרוב הוא ייצא לשנת שבתון בארצות-הברית.

ש: אתה רואה מסביבך מדענים צעירים ומבטיחים?
"כן, אבל אני לא כל-כך רואה תוכנית גלובלית. להביא מדען בודד ולזרוק אותו על שולחן, מה הוא יעשה? הייתי רוצה לראות בטכניון תוכנית גלובלית ליישום במדעי החיים, הקמת מסות קריטיות, הצטיידות בתשתיות, אינטראקציות בין חוקרים".

ש: הקשר בין התעשייה לאקדמיה מתהדק והולך.
"אני משתדל לבצע הפרדה. לא הייתי רוצה לראות תעשייה בתחום הפיזי של האוניברסיטה. אנשי סגל חייבים בנאמנות לאוניברסיטה. אם הם מגלים הכול ומתחלקים בתמלוגים, כמו במקרים של הקופקסון והרסג'לין (שתיהן תרופות שפותחו באקדמיה בעבור טבע, א' מ'), צריך לאפשר לאנשים למצות את זה. הקשר הוא חיובי, אבל
האוניברסיטאות עצמן לא בנויות למסחור".

ש: יש היום חברות יישום כמעט בכל אוניברסיטה.
"האוניברסיטאות צריכות להיות המתווכות, לא הממסחרות והמחליטות. הן צריכות להביא הון-סיכון, תעשיינים, וליצור גשרים, לא לעסוק בנושא פיזית. אני אישית לא אעבוד בעבור חברה, אלא רק בעבור עצמי, כל עוד מממנים אותי. את רוב זמני אני רוצה להקדיש למחקר, בלי לחשוב על שווי מניה בשוק".

לסבתא שלך היו בעיות גנטיות

הקשר הסבוך בין מדע ואתיקה מטריד את צ'חנובר לא-פחות. "האתיקה צריכה להיות צד חזק מאוד במדע, במיוחד במשטרים לא דמוקרטיים, שבהם יש סכנות של חוסר איזון. בחברה דמוקרטית נשמעים כל הקצוות ויש מנגנוני-איזון ובלמים, יש אלף דרכים שבהן אנשים מבטאים את עצמם כנגד צעד זה או אחר.

"אבל הבעיות האתיות במדע זה לא רק שיבוט. זה נוגע לעצם חיינו. זו לא השאלה, אם סדאם חוסיין יחליט לשבט צבא של היטלרים. הרי אם זה יקרה, העולם כולו יתקומם. אבל יש דבר פשוט יותר: אם ביום היוולדו של אדם לוקחים ממנו דם ועושים לו תעודת-זהות רפואית גנטית, מה המשמעות של זה לאדם ולסביבה? האם יש אינטרס שבני-זוג יידעו זה על זה פרטים כאלה? אם הגברת מורה בתיכון והבעל רואה-חשבון, והם יודעים בסיכוי של 1:12 שלבעל יש סיכון להפרעות בריאה השמאלית, האם זה חשוב לאהבה, לילדים?"

פוטנציאל נוסף לניצול-לרעה של מידע גנטי חבוי במערכת הביטוח, אומר צ'חנובר. "אם אני בן 56, עולה לי 100 שקל לשנה לעשות ביטוח-חיים. את ילדה יפה, בגיל הפוריות, יעלה לך פחות. אולי יגידו לי, תשמע, לסבתא שלך היו בעיות גנטיות, אתה צריך לשלם עשרת-אלפים שקל. היום חברות הביטוח והאקטואריה נבנות על-סמך ממוצע אוכלוסייה במדינה. למשל, ביטוח רכב בעומר עולה יותר, כי בבאר-שבע גונבים כלי-רכב. אז יפסיקו לחשבן את האקטואריה והביטוחים על-סמך ממוצע אוכלוסייה. ולך יגידו – שלמי שקל לשנה, מחיר סמלי.

"או נגיד שהטכניון ירצה רק חברי-סגל בריאים, לא כאלה שיקבלו אלצהיימר בגיל 45, שייפלו עליו למעמסה. במקום העבודה ירצו לדעת את כל הגנים שלך, לשתייה, לסכיזופרניה… ואנשים מודאגים משיבוט אדם – מה פתאום? יש כאן בעיות קדימניות, שנוגעות לנו. זה צה"ל, זה חברת הביטוח, זה בן-הזוג שלנו. פתאום אשתי תתבע אותי אם הסתרתי ממנה מידע, על זה שיש לי שישה גנים לסרטן והיא תצטרך לממן את הילדים. איפה הגבול?"

ש: ואיפה המדע?
"המדע לא שם לב לדבר הזה, הוא מתקדם. לא התארגנו גופים לחשיבה חברתית שתעסוק באתיקה. הפתרונות האתיים מפגרים, והמדע מתקדם. היו ניסיונות בשנות ה-70 להגביל שיבוט. היום הגבלות כאלה כבר לא יעזרו".

ש: הנשיא בוש הגביל את המחקר בתאי-גזע עובריים בארצות-הברית.
"נו, אז קבוצות מדענים עוברות לעבוד באנגליה. השלטונות יצטרכו לטפל בנושא הזה בצורה אתית".

ש: איפה תרצה לראות את עצמך בגיל 80?
"קודם-כול ארצה להבין מה מתרחש סביבי. אבל לדעתי זו תהיה מהפכה אדירה, בעוד 25 שנה. אני עוד אחיה בעידן שבו המהפכה הרפואית תהיה בשיאה. לפני 25 שנה זה נראה אחרת לגמרי. לא היתה רפואת-לב התערבותית, אנשים מתו כמו משוגעים מהתקפי-לב, מבעיות קצב. היום יש סטנטים מצופים. אז לא היה MRI, השתמשו בטכנולוגיות הדמיה שלא ראו בהן חצי מהבעיות. בתיכון לא למדתי על דנ"א. למדנו אז להגדיר צמחים, הנבטנו שעועית.

"אנחנו עומדים לקצור את הפירות של הדבר הזה, של הגנום, של תפירה אינדיבידואלית של תרופות. יש המון תרופות חדשות בדרך. גם הן עדיין לא נקיות מתופעות-לוואי, אבל הפוטנציאל שטמון בכך מדהים".

ש: על מה אתה מצטער?
"שלא אחיה במאה ה-22. אני סקרן לדעת איך יורכבו התרופות של העתיד, איפה פיקששתי את הנבואה שלי. איזה מנגנון יופעל שם. אני מאמין שבגיל 80 אחזה בחלק מהמהפכה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור פויר  On 6 באוקטובר 2004 at 5:52 pm

    מרתק

  • רוני ה.  On 6 באוקטובר 2004 at 6:03 pm

    ונראה שישראל מתחילה לעלות על בימת הנובל.

    וסתם קוריוז – צ'חנובר טוען בראיון נגד רמת ההשכלה בישראל היום, אבל מצד שני הוא אומר ש-"בתיכון לא למדתי על דנ"א. למדנו אז להגדיר צמחים, הנבטנו שעועית".

    לפי החשבון שלי, מאחר שהוא נולד בשנת 1947, הוא היה בתיכון בראשית שנות השישים, כלומר לא מעט אחרי גילוי הדנ"א (1953) ובערך באותו זמן בו ווטסון וקריק כבר קיבלו את פרס הנובל על התגלית הזאת (1962). אז אם הוא הצליח להגיע מהנבטת שעועית לפרס נובל, אולי יש עוד תקווה גם לתיכוניסטים של היום…

  • עינים גדולות  On 6 באוקטובר 2004 at 6:45 pm

    ומה יקרה כש"נדע" הכל?
    "אנחנו" רוצים לדעת הכל? בטוח?

  • נמרוד ברנע  On 6 באוקטובר 2004 at 10:49 pm

    אלא גם נשמע שמדובר בבן-אדם שהוא קודם בן-אדם ואחר כך מדען, ולא להפך, כמו אצל חלק גדול מהמדענים…

    והוא גם איש עם מוסר, לא סתם.

  • dh  On 7 באוקטובר 2004 at 3:23 am

    תודה אביבה.

  • שטות-ניק  On 9 באוקטובר 2004 at 4:16 pm

    מדהים בכל פעם מחדש המכלול שלנו, מדהימים הפרטים.
    נהניתי לקרוא.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 16 בפברואר 2005 at 6:40 pm

    נחמד

  • שלמה  On 12 בפברואר 2010 at 6:21 am

    מדהים כל פעם מחדש…

  • גיל  On 21 ביולי 2014 at 2:44 pm

    אגב, גם לאבולוציה אין תשובה מדעית כיצר התפתחו חלבונים באופן כללי ובהדרגה פונקציונלית. חלבונים ומערכות רבות בגוף דורשים מס' רכיבים לשם תפקודם המינימלי. מכאן שלא תיתכן הדרגה ביצירת אותם מערכות. פשוט כי אין תועלת ברבע או שליש מערכת.

    להרחבה:

    http://creation.com/did-god-create-life-ask-a-protein

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: