פגיעת ראש

 

פוסט שהיה צריך לעלות מזמן. הכל בגללי.

1. דוב'לה מ"הבורגנים": כמה לא בוגר הוא המשקיע הישראלי. כולם אשמים תמיד חוץ ממנו. נותנים לו טיפ להשקעה בשיחה בבית קפה, והוא רץ להשקיע את כל חסכונות חייו. הוא אף פעם לא מצליח באמת – מקסימום שומר על השקעתו, מעין כרטיס לוטו נוסף חינם, כדי שיוכל להפסיד הלאה. וכשהוא נכשל, כולם חייבים להצטער בשבילו – הוא מאיים להתאבד, הוא דורש להכניס את בעלי החברה לכלא, הוא מתבכיין ומאשים את כל העולם, כאילו השקיע תחת השפעת היפנוזה. בקיצור, כל התנהלותו של המשקיע הישראלי, כולל ההוא שאיים לתלות את עצמו, עושה רושם של חסכים רגשיים קשים, שמשום מה שוק ההון אמור לפתור. כמעט מתחשק שרשות ני"ע תחקור את ד"ר חיים אביב על המימוש המוקדם של מניות פארמוס, ולו כדי לסתום פעם אחת ולתמיד את פיותיהם של כל הדוב'לה'אים האלה. קחו כבר אחריות על ההחלטות שלכם, נודניקים.

2. ואו: ובכל זאת, נכון שגם אתם תפסתם את הראש ואמרתם "ואו" כשראיתם את הכותרות בעיתון? דרמה שלא רואים כמותה הרבה במקומותינו. שוק המניות בארה"ב, כמובן, וגם שוק הפיתוח שם, מנוסים בנפילות שכאלה הרבה יותר. אולי בגלל זה, כאן חזרו על העובדות שוב ושוב – המניה איבדה כך וכך, החדשות הקשות הגיעו בשעה זאת וזאת, חיים אביב אמר כך וכך לפני חודש או לפני שנה. חוזרים על העובדות כחזור אדם המתקשה להאמין למה שעיניו רואות. ובכל זאת, פארמוס נפלה.

3. שמיטה והר סיני: האם באמת יש לקח שאפשר ללמוד מסיפור הכישלון הדרמטי של הדקסנבינול? ייתכן שהוא מאשר את דבריהם של אלה הסבורים, שישראל לא נועדה להיות אימפריית פיתוח תרופות, ושעדיף למכור החוצה מולקולות מבטיחות בשלב מוקדם. הרבה פחות כסף, וגם הרבה פחות סיכון. מצד שני, ייתכן שזה סתם סיפור דרמטי שעומד לעצמו – שהרי אי אפשר באמת להסיק שאם תרופה Y ממכון ויצמן לא עבדה, גם תרופה X מהטכניון לא תעבוד. סתם דוגמה.
דבר אחד בטוח: נחצה כאן שלב התבגרות נוסף של התעשייה המקומית (אפילו אם בהתבגרות הזו צמחו לה כמה שערות לבנות). כבר עשרים שנה מדברים פה על הבטחה ביוטכנולוגית ישראלית, כבר עשר שנים מדברים על דקסנבינול. בסוף היה צריך להגיע השלב שבו צריך לממש את ההבטחה, לפדות את הצ'קים. אז השלב הזה הגיע, וצ'ק אחד חזר. הלאה.

4. רק לא אפקט דומינו: רגע, מה זאת אומרת "הלאה"? האם באמת רק צ'ק אחד חזר? שימו לב לחברות המוזכרות בסקירת התעשייה המקומית, שרק בחודש מאי השנה קיומה נחגג בשמחה גדולה. מאז מאי, חלק מהסיפורים כבר לא רלוונטיים. אינטרפארם, למשל, היתה חלוצה ואבן הראשה של תעשיית הביוטק כאן, חברה יציבה שעבדה כמו שצריך, ואולי יותר חשוב: נהגה לחלק את המחשבים הישנים שלה חינם לסטארט-אפים צעירים. בספטמבר החליטה סרונו העולמית לסגור אותה ולפטר את כל העובדים. פפטור אומנם התמזגה עם חברה גרמנית, אבל מאז הריהי כצל של עצמה, ולשונות רעות מלחשות שהמוצר שלה לטיפול בסכרת פשוט לא מספק את הסחורה. לא כפי שקיוו, בכל אופן. ואילו XTL משמיעה כבר שנה וחצי קולות חרחור, אחרי שנחלצה בעור שיניה ממזימת השתלטות עוינת.

לגבי קומפיוג'ן – ובכן, כאן העתיד עדיין "מתבשל", וההנחה היחידה שניתן לתת לחברה היא העובדה, שראשיה בעצמם מצהירים כי היא נמצאת בכוונה וביודעין בתקופה של חיפוש דרך. מבחינה מדעית החברה הולכת מחיל אל חיל; אבל המנכ"ל עומד להתחלף בשנה הקרובה והמודל העסקי מתגבש כל הזמן. המבחן האמיתי יהיה ככל הנראה לאחר שיימצא מנכ"ל חדש, לאחר החפיפה שיעבור ולאחר שנוכל לבדוק את השורה התחתונה בדו"ח של 2005. עד אז קומפיוג'ן היא תשבץ פתור למחצה.

ההצלחות של השנה היא דווקא אגיס, שנרכשה על ידי Perrigo האמריקנית בעסקה שהקפה 780 מיליון דולר. והיא דווקא לא פועלת בתחום הביוטכנולוגי. אפילו לא מפתחת תרופות אתיות. סתם מוצרים גנריים.

5. אז מי נשאר? נשאר עוד חלק נכבד מדור הנסיכות של סוף שנות התשעים – QBI, פרוניורון, אומריקס וחברותיהן. שם ממשיכים לעבוד, יודעים שמצופה מהם די הרבה, אבל מנסים לשתוק כמה שאפשר. רק להגיע סוף סוף לאבן דרך משמעותית, שיהיה אפשר לפרסם ולנשום לרווחה. כפי שכל אקזיט מוצלח מצמיח חברות חדשות באותו תחום, מעלה את מפלס האופטימיות ואת כמו המשרות הפנויות במודעות הדרושים – כך כישלון של חברה מרכזית אחת גורר תחושה קשה בשוק. 170 העובדים המפוטרים של אינטרפארם ודאי לא יוסיפו לתחושת שגשוג בשוק הזה.
אם עוד חברה, ואפילו היא למטה מסדר הגודל של פארמוס, תחווה נפילה (תוצאות קשות של ניסוי, כישלון שיווקי, אקזיט במחיר שמגחיך את סכומי ההשקעה), התחושה תתקרב לייאוש. ואז, אולי באמת נוותר על רעיון הפיתוח האתי. פשוט נהפוך לחממת מולקולות, שעובדת עד שלב 1 או 2 ומוכרת את תוצרי הפיתוח לענקית בינלאומית. המסלול יהיה אקדמיה-גיוס ראשון-וזהו, או חממה-גיוס ראשון וזהו. לכל הפחות זה ישמח את הקרנות.

6. רצוי מול מצוי. אבל נקווה שזה לא יקרה כך. הרבה יותר נעים לראות הבטחות מתגשמות.