מי לקח את התמונה שלך?

בגיליון ספטמבר של Forbes ישראל התפרסם פרוייקט Egang השנתי, המציג חברות אינטרנט מבטיחות – גם המקור האמריקני, שעדיין לא עלה לרשת באתר Forbes, וגם הגרסה הישראלית, אותה כתבה החתומה מעלה.
הנה הסיפור של אחת המשתתפות בגרסה המקומית -חברת PicScout (לבד ממנה, משתתפות בפרוייקט גם
BeInSync, DoubleFusion ו-MusicGenome).

חברתו של אייל גורה, שעבדה בבנק תמונות מקוון, אחראית בעצם לרעיון שעומד מאחורי PicScout. לפני כשנתיים וחצי, גורה גילה שחברתו והקולגות שלה מבזבזים שעות וימים, בהוראות הממונים עליהם, על חיפוש ידני באינטרנט, שמטרתו למצוא מי משתמש בתמונות של הבנק ללא רשות וללא תשלום. על התמונות שהצליחו למצוא ולזהות, תבע הבנק מחדש את זכויות היוצרים, ו"בסופו של דבר גבו הרבה כסף ככה". כך אותר צורך השוק – סריקה מהירה של אלפים רבים של תמונות, והשוואתן למקור המוגן בזכויות יוצרים.

גורה ואופיר גוטלזון, שהכירו בפרוייקט יזמות של המרכז הבינתחומי בהרצליה, החליטו לנסות למחשב את אופן חיפוש ואיתור התמונות. "התחלנו להרכיב מערכת מכל מיני פיסות טכנולוגיה של זיהוי תמונה (Image Recognition), שחלק פיתחנו וחלק היו קיימות כבר. יצרנו מערכת שסורקת את האינטרנט, שמשווה כל תמונה שהיא מוצאת לדאטה-בייס של הלקוחות". השימוש המקורי של הטכנולוגיה הזו, אגב, הוא זיהוי פנים של חשודים בשדה תעופה.

"לאדם יש זיכרון גדול מאוד לתמונות", אומר גורה. "הוא מקדים את המחשב בהרבה, אבל הרי מדובר במיליוני תמונות ולאורך זמן אי אשפר לעשות את זה". במפתיע, הזיהוי מתגבר גם על מגבלות טכניות ועל ניסיונות טשטוש. גם אם ה"גנב" חתך את התמונה ושינה בה את הצבעים, עדיין ניתן למצוא שיוך. בעיקרון, מסביר גורה, "לכל תמונה יש טביעת אצבע, סט של נקודות שמייחד אותה מתמונות אחרות. גם אם תהפכי, תכווצי ותחתכי יישארו מספיק נקודות כאלה. ולכן המערכת לא מסתכלת על הצבע אלא על הנקודות. אפילו בתמונה שכולה שמיים חלקים כחולים וציפור אחת, אם תגזרי את רוב התמונה עדיין יהיה זיהוי. 90 אחוז מהדברים שאנשים יעשו לתמונה, המערכת שלנו תופסת בסבירות של 90 אחוז".

ללקוחות הפוטנציאליים של פיק-סקאוט, הלא הם בנקי התמונות למיניהם, יש מחזור עסקים של 2 מיליארד דולר בשנה. אלה חברות ה-Stock Photography, שרוכשות תמונות באיכות טובה מצלמים מקצועיים ומשווקות אותן לצורכי פרסום, שילוט, אילוסטרציה לכתבות בעיתונים וכולי. מכירות של תמונות דרך האינטרנט מהוות שבעה עד עשרה אחוזים מאותם 2 מיליארד.
התעשייה הזו עוברת הרבה קונסולידציה בשנים האחרונות, מציין גורה, כאשר שתי השליטות בה הן Getty Images (שקנו את Image Bank המפורסמת), ו-Corbis המצויה בבעלות לא אחר מאשר ביל גייטס. "כשגייטס הקים את הבית החכם שלו", מספר גורה, "היה לו חזון שיהיו תמונות מתחלפות על כל הקירות. לא היתה אז טכנולוגיה מתאימה לזה, אז הוא הקים את קורביס כסטארט-אפ". קורביס רכשה 60 מיליון תמונות שונות (אותן היא מעבירה זעיר זעיר לפורמט דיגיטלי). היום יש לה שלושה מיליון תמונות דיגיטליות, למכירה באינטרנט.

צריך רק להסביר להם יפה
האומנם יש תופעה של "גניבת" תמונות באינטרנט? מסתבר שכן. גורה מפתיע במימצאים שלו: "על כל תמונה חוקית שאנחנו מוצאים, מוצאים תשע שהן לא חוקיות. וכל זה, כשאנחנו מחפשים רק באתרים מסחריים, לא באתרים פרטיים של אדם אחד. התחלנו לתת את השירות בארץ, יש לנו פה לקוח בטא, וחשבנו בהתחלה שאלה רק ישראלים שגונבים תמונות, אבל זה לא כך. אותה סטטיסטיקה חוזרת גם באירופה ובארה"ב".

התמונות הללו עולות מאות דולרים לתמונה, ועם זאת לאף אחד אין הערכה מה היקף תעשיית ההשאלות. "אנחנו כנראה הראשונים שנדע", מחייך גורה, כיוון שפיק-סקאוט היא הראשונה שמציעה שירות כזה של ניטור תמונות (מעבר לטכנולוגיות שונות שמיועדות להקשות או למנוע הורדה בלתי מורשית). אולי לכן, הלקוחות שלה היום מהווים כ-75% מהחברות שקיימות בתעשייה במונחי מכירות. ביניהן נמצאות Getty הענקית, Zefa (שנקנתה לאחרונה ע"י קורביס), Photonica (שנרכשה לאחרונה על ידי גטי) ועוד. לכל הלקוחות יחד כארבעה מיליון תמונות במאגרים השונים.

איך זה בעצם עובד? ובכן, אנשים וגופים שונים מוצאים תמונה שנחוצה להם בבנקי התמונות המקוונים. הם מחליטים לא לקנות אותה אלא "לשאול", כלשונו הסרקסטית של גורה; אם יש סימן מים שמגן עליה מהצגה בלתי מורשית, לעתים הם יודעים איך להוריד אותו. לפעמים מדובר ב"שאילה" תמימה – במקרה שהתמונה נרכשה כחוק שנה או שנתיים לפני כן, אבל הרוכש שכח לחדש את רשיון השימוש בה. כאשר פיק-סקאוט מגלה ברשת תמונה ששייכת לבנק התמונות, היא שולחת דיווח מפורט ללקוח הרלוונטי ובו כל הפרטים, באפליקציה המאפשרת לנהל ולעקוב אחר השימוש בתמונות ברחבי האינטרנט. גורה אומר שפחות מחמישה אחוזים ממקרי גניבת זכויות היוצרים מסתיימים בתביעות – הרוב נסגר כשהלקוח מתקשר לגוף העבריין, "מסביר לו יפה", ושולח לו חשבונית. מתוך הסכומים הנגבים לאחר מעשה, בפשרות או במשפטים, מקבלת פיק-סקאוט תמלוגים בשיעור שגורה לא מגלה.

"אנחנו מקבלים אחוז נכבד מהסכום. המודל, שהוא קבלת הכנסות לפי אחוזי הצלחה, הוא קצת חריג, אבל זה מאוד היה חשוב לנו לחדירת שוק. וזה משתלם. אנחנו יוצרים הכנסות שוטפות של הרבה מיליוני דולרים לתעשייה בשנה, ומקבלים מזה את האחוזים שלנו".

פיק-סקאוט אכן מתפרנסת יפה – לאחר גיוס מצומצם ("כמה מאות אלפי דולרים") שערכה החברה בקרב משקיעים פרטיים, החברה הגיעה לאיזון כבר בשנת הפעילות השנייה, ואת שנת 2005 תסיים ברווחיות. בין המשקיעים, אגב, נמצאים לני רקנאטי ואיש העסקים מוטי גורה, אביו של אייל.

נותנים בהם סימנים
הפעילות של ניטור תמונות ברשת מהווה בעצם רק זרוע אחת בתוך המודל העסקי �
�ל החברה. שאיפה אחרת שלה היא ניטור תמונות המתפרסמות לא באינטרנט אלא במגזיני נייר, מה שאמור להתאפשר דרך שיתוף הפעולה עם IMS הקנדית – חברה שעיסוקה בסריקת מגזיני נייר והעלאתם לרשת. "המטרה היא שיהיו לנו יכולות ניטור בכל המדיות, ושנעבוד על פי הדאטה בייס של כל החברות בעלות זכויות היוצרים.

אמצעי הכנסה נוסף הוא הצעת השירות לא לבנקי תמונות אלא לצלמים פרטיים המחזיקים אתר ברשת, וקשה להם לעקוב אחר גניבות תמונות. "זה מוצר שהוא בעצם סחר אלקטרוני – הצלם משלם בכרטיס אשראי תמורת דו"חות שאנחנו מספקים. עם הסוכנויות הגדולות זה הרבה יותר מוטה שירות, כולל פגישות הדדיות וקשרים אישיים".
פיק-סקאוט גם מתווכת ומספקת את השירות המשפטי עבור אותם צלמים פרטיים ו/או סוכנויות צילום קטנות, במקרה שהם נתקלים בהפרת זכויות יוצרים. הסוכנות הקטנה מעבירה להם מחצית מהתגמולים שמתקבלים, ובתמורה "הם יודעים שהכל מטופל, לא צריכים לעשות כלום".

פעילות נוספת מתקיימת במסגרת פרוייקט שאושר בתחילת השנה, במימון קרן בירד, וכוללת שיתוף פעולה עם DigiMarc, החברה שהמציאה את "סימן המים" המוטבע בתמונות נגד גניבה. פיק-סקאוט מפתחת איתם מוצר להגנה כפולה, שיכלול את הטכנולוגיה שלה בצירוף סימן מים, וייועד לארגונים שרוצים לתפוס שימושים לא חוקיים במותג שלהם (Brand protection), בלוגו או בתמונות מוצרים.

יישום נוסף של הטכנולוגיה הוא שירות clearance. "הרבה הפרות זכויות יוצרים נובעות בעצם מטעויות. יש הרבה נציגי חברות שקנו תמונה, שינו אותה ואחרי שנתיים רוצים להשתמש בה שוב אבל לא יודעים למי היא שייכת. השירות שאנחנו יכולים לספק כאן הוא לברר למי התמונה שייכת".

ההוצאות של פיק-סקאוט, לעומת זאת, כוללות דמי שכירות על משרד קטן, וחוות שרתים גדולה שעובדת יום ולילה בניטור והשוואה של מיליוני תמונות. פעילות בארה"ב הם לא חושבים להקים – הכל מתנהל מהרצליה. עקב כך, גורה טס הרבה על קו ישראל-ארה"ב, אבל נראה שזה לא מטריד אותו במיוחד.

האם לא יגייסו עוד? "עם הפעילויות האלה אנחנו מסתדרים יופי", מצהיר גורה. "יש כל מיני צרכים חדשים של לקוחות שאנחנו חושבים להיענות להם, שאי אפשר לפרט כרגע. בגדול אפשר לקרוא לזה תחום החיפוש".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמל  On 8 בספטמבר 2005 at 12:09 pm

    מערכות החדשות של וואלה ונענע עומדות לקרוס אם הדבר הזה ייושם 🙂
    כמי שעבדה בזה בנענע בזמנו, אני חייבת להודות שבלי לגנוב thumb מגוגל אי אפשר בכלל להעלות ידיעה בזמן סביר…

  • אביבה  On 8 בספטמבר 2005 at 1:03 pm

    למה בעצם שוואלה לא ייעזרו בשירותי ארכיון הארץ?

  • חנן כהן  On 8 בספטמבר 2005 at 2:46 pm

    "לשאול תמונה" ולא "להשאיל תמונה"

  • אביבה  On 8 בספטמבר 2005 at 3:44 pm

    יתוקן 🙂

  • ארי  On 22 במאי 2006 at 1:40 pm

    לקחת את כל התמונות מחברת בנק התצלומים
    ואז לסרוק אותם (דיגטאלית)
    בזמן שבנקי התצלומים נמצאים במצוקה של מכירת תמונות במחירי צחוק
    האמת אף פעם לא הייתי חזק בעסקים אבל נראה לי רעיון טוב יותר מהמעשה עצמו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: