"החוש השישי"
"מגרש השדים"
"האחרים"
שלושה סרטי אימה שמצמררים אותי עד היום (כל סרט אימה אי פעם צמרר אותי, חוץ מפולטרגייסט). בשלושתם תוקף סיוט דמוני את התא המשפחתי הקטן – אמא וילד/ים, ללא אב.
כוחות לא טבעיים, ארורים, משתלטים על הילדים (ב"אחרים" – גם על האם).
לשאול האם זו בחירה תסריטאית פשוטה, להראות את פגיעות המשפחה; אמירה צדקנית-מוסרנית (תראו מה קורה למי ש…); הצבעה על ייחוד מסוים, לחיוב ולשלילה, של הילדים; או שמא מבנה עומק נאראטיבי (say what?) שבו היישות הדמונית היא זכרית, ולכאורה משלימה את החסר בדרך שלילית.
לחפש דוגמאות הפוכות. אבא וילדים (סיינס)? לא נראה לי קשור.
אין מסקנה נחרצת.
לפרסם במשך היום ולא בערב (ראו סעיף 1).
כותבת מוחקת 
תגובות
הניצוץ
בניצוץ יש משפחה גרעינית – אבא, אמא וילד.
אל תכתבי.
עדיף.
מה קרה, קנית ניק בסוף עונה והוא לא עולה עליך?
שלך בכביסה
עדיף
ואני, אפילו האלמונים שלי מעפנים.
אפילו החברים הדמיוניים לא רוצים לדבר איתי. בעסה.
את אלמונית בדיוק כמו האלמונים שלך
מה ההבדל?
למה, לדעתי הוא דווקא בסדר האלמוני שלך. אני מפרגן לו. לך עם האמת שלך אלמוני, ואל תפחד. גם אני התחלתי פעם באיזשהו מקום בתור אלמוני, ותראה לאן… אתה יודע מה, עזוב. שמע ממני, תפרוש בשיא.
למרות ש"הפולש" בסרט הזה הוא ידידותי להפליא.
דוגמה נפלאה. אז גם ספילברג בעסק הזה.
מעניין אותי מאוד איך זה קורה. עלינו על ארכיטיפ?
בכלל לא אימה. מצד שני, ראיתי אותו כשעוד לא הייתי אמא, בטח עכשיו לא הייתי חושבת ככה.