העז של ילו: ארץ של עבדים בפרברים

 

חשבתי להתעלם מהקמפיין הטרחני של ילו, חיכיתי שיירד כבר מהמסך הקטן והנה הגיע ופלש לי לצג (באתר הארץ, כולל פעייה מרגיזה של עזים. תיכף ומייד סגרתי החלון).

מה זה הדבר הזה – עז? ממתי לחיות את החיים זה עז? תחשבו מה הם אומרים שם. אתה חוזר מהעבודה, או נוסע לעבודה – כנראה, אחרת אי אפשר להסביר למה האנשים האלה נוהגים לבד בלי שום נהרה על פניהם. אשתך מתקשרת ומבקשת שתקנה חלב ועוד כמה דברים –

…זה עז? ממתי ללכת לקנות חלב ולחם זה "עז"? הרי זו אחת המשימות הכי נחמדות שיש לאדם, לקפוץ רגע למכולת, ליהנות מזה שאפשר לרדת לרחוב ברישול כי זה רק לרגע למכולת, לבקש לרשום על החשבון, להגיד שלום למישהו. או: ללכת למעדנייה או לסופר בקניון, לבחור קצת מפה וקצת משם, לצאת תמיד עם קצת יותר ממה שהתכוונו. או: ללכת לאחת המפלצות החצי-חינמיות בפאתי הערים, להעמיס עגלה של 400 שקל ולדעת שגם הפעם חסכנו 3 שקלים על הגבינה הצהובה. והכי טוב: להזמין דרך הטלפון או הרשת, לשבת לקרוא עיתון ולחכות שהשליח יביא לכם, מזיע, את מנת היוגורט השבועית.

אבל לא – בחיים על פי ילו, לקנות חלב ולחם זו תקלה במרוץ היומיומי. טרדה, כי שכחנו ללכת לחנות, ואין לנו זמן בשביל זה. או, בהחלט, אנחנו אנשים עסוקים לכל דבר ועניין. אין זמן לכלום. האם הלקוח על פי ילו הוא אדם שאין לו זמן לכלום כי הוא צריך לארגן מסיבת יומולדת לאמא שלו, או לסיים לכתוב ספר מתח, או להעביר עוד קצה של בוקר עם אהובתו? אולי אין לו זמן כי הוא כל הזמן ממציא דברים חדשים בעבודה? לא, אין לו זמן כי הוא כל הזמן נוסע מפה לשם בפרברים!

נוסע, נוסע, ואין לו תחנת יציאה בשום מקום נורמלי, חוץ מהחנויות המכוערות עם ריח הבנזין.

חיים של נסיעות יומיומיות. יוממות, קוראים לזה. חיים של טרדה ומפח נפש, לבזבז שעתיים ומעלה כל יום. להגיע בזמן אם יש מזל, כבר לא זוכרים לאן ובאיזה כיוון. לעבור עוד רמזור, להיכנס הביתה לפני שיחשיך. להספיק לראות את הילדים לפני שנרדמים. לקוות שבבית אפשר יהיה לשבת סוף סוף רגל על רגל ולשתות קפה… עם חלב! מה? חלב! לא קניתי! ואם לא אקנה עכשיו לא יהיה לי, כי אני גר במקום שבו אין מכולת!

ללא ספק, עז. ולא אחת, אלא עדר עצום ורב. לא סתם הן פועות באתר של הארץ – נורא-נורא קשה לחיות ככה. אני גרה בבועה ללא ספק, אבל המדינה המצטיירת מהקמפיין הזה היא וואחד מקום מבאס. מקום של יוממות. כמו באמריקה, רק בלי החופש והמרחבים.

 

כן, זה גם קשור לדברים שריקי כתבה על הטור של עמית שהם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יומֶם  On 17 בנובמבר 2006 at 10:48 am

    זה נורא עצוב אבל נכון – ככה אנשים חיים במדינה הזאת.
    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=99021&blogcode=3184441

  • מכבס ותולה  On 17 בנובמבר 2006 at 10:51 am

    נכון. מתקשר גם למה שכתבת פעם על דיווחי התנועה ברדיו. איך קרה שתוכנית רדיו הפכה ממשהו שמעניין להקשיב לו בבית (מוזיקה, תסכית, ראיון) למצע דיווחי תנועה לחששניים. גם המוסיקה כזו, משהו לא מאמץ מדי, שיהיה נעים לפקק.

    כן, את ברת מזל מהבחינה הזו 🙂

  • ריקי כהן  On 17 בנובמבר 2006 at 12:55 pm

    אבחנות מצויינת. לא חשבתי על זה והארת את עיני. יותר מאוחר אוסיף כאן

  • פורטיש  On 17 בנובמבר 2006 at 2:46 pm

    מה יש לכם נגד עיזים?
    בעוונותי כי רבים, תיפקדתי כרועה עיזים איזה חודשיים ועיזים זה מצויין. אם הלחצונים האלו באוטו היו עוצרים שנייה לוקחים את העז הלבנה היפה הזו לאיזה סיבוב מתחת לשיקמה בקינג ג'ורג, הם היו לומדים כמה אהבה יש בעז אחת קטנה (תפסיקו עם המחשבה המלוכלכת, לא לזה אני מתכוון).
    שבת שלום.

  • ריקי כהן  On 17 בנובמבר 2006 at 9:18 pm

    סתם הערה, למלא עגלה במפלצות החינם מחוץ לעיר, למשל מגה, כשאת קונה מטרנה וחיתולים זה עניין של 700 שח לפחות.
    לגופו של פוסט מעורר מחשבה: תפסת את תמצית העניין. הכל מכוון לכך שאתה מין עבד שרץ ורץ ורץ בין המטלות שהן כאבן ריחיים על הצוואר . סתם לבהות או לשוטט בלא מטרה ובלי לקנות משהו, זה אויב הקפיטליזם או משהו. ואנשים די משתעבדים לזה בלי למחות, עם התמסרות די מלאה. נהגתי להאשים את הילדים בצורת החיים הזו, אבל זה בהחלט לא רק זה.

  • אביבה  On 17 בנובמבר 2006 at 9:57 pm

    אבל הייאוש שלהם הרבה יותר נוח.

    הזכרת לי גם את התיאוריה של ולטר בנימין על "המשוטט העירוני". בדיוק כל מה שהוא ההפך מהקטע עם העזים.

    פורטיש, יהיה מאוד מעניין לראות איך העזים שלך חוצות שם את הכביש 🙂

  • אש'א  On 17 בנובמבר 2006 at 10:26 pm

    תמיד מנסים להסביר לנו את ההבדל בין ה to do ל ה to be –
    כאילו ה to do הוא השטחי, ההכרחי, הפחות ערך משהו לעומת ה to be השלוו, הרוחני ה'שווה' –
    ולפעמים יש כל כך הרבה שקט ופשטות ועונג ב to do הקטן והפשוט והמרגיע.

    לוקחת. לוקחת בשמחה- רוב הזמן – רגעים קטנים ופשוטים ומוכרים כמו חלה מתוקה, חלב ועיתונים – עם עזים ובלי עזים 🙂

  • סֵג  On 18 בנובמבר 2006 at 12:09 am

    לא נורא, עוד מעט לא תהיה עבודה.. יהיה מלא זמן לקנות חלב. ראבק, יהיה מספיק זמן כדי לחלוב ואפילו לעשות יוגורט ממנו 🙂
    ההבדל בין החיים בפרסום, לבין החיים במציאות, לבין החיים האידיאלים, אצלי, זה נוף של הר אחד ושתי עמקים… וזה ממש מקל על המחשבה שלי, כשאני מתפס בחיים.. מתאפס על עצמי, להתעלם מאחד מהמישורים הקיומיים האלו.
    פיס אביבה. שמרי על זה אמיתי 🙂

  • יסמין  On 20 בדצמבר 2011 at 9:08 pm

    בראבו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: