בסוף תפסו את המניאק: בני סלע

 

שלושה ימים אכל מפחי זבל, אבל הפסיק כשגילה את החצר האחורית של "ג'ירף". המנה המלזית החזיקה אותו. מהמרק עם חלב הקוקוס היה נגעל וכמעט מקיא, אבל החזיק בכוח. החתולים קיבלו את השאר. הם לא היו רגילים להירארכיה הזו.

השוטרים הסתובבו במעגלים, תמיד פספסו את החצר הזאת דווקא. הרגישו מטומטמים, ובצדק.

אתמול בשלוש בלילה (או: היום בשלוש בבוקר?) המניאק עשה את הטעות הראשונה שלו – גנב סלולרי מתיק של מלצרית שיצאה לעשן.

בחמש בבוקר עשה טעות שנייה – התקשר למספר של אמא שלו וניתק מייד.

בשש ורבע באו שני סמויים לחצר. התחזו לעובדי ניקיון. הוא לא הבין בהתחלה.

 

לא, סתם. שלושה ימים אכל מפחי זבל, אבל הפסיק כשגילה חצר אחורית של מכולת ברחוב מזא"ה. בעל המכולת, קטן, נמרץ, חבוש כיפה שחורה, היה משאיר שם ארגזי ירקות ופירות ישנים, חלקם תוססים כבר, קצת לחמניות יבשות ולפעמים אפילו גבינה אכולה למחצה.

היה אוכל, ובשאר הזמן עושה כפיפות. כפיפות בטן, כפיפות גב, כפיפות רגליים לגמישות. כפיפות צוואר ואצבעות. היה מאוד גמיש המניאק.

השוטרים לא ידעו שהוא שם. ילד קטן אחד, דוס, ניסה לסטות מהנתיב המוכר אתמול, בדרך לבית הכנסת.

"בוא, איציק", קראה לו אמו, אוחזת ביד של שני פעוטות אחרים.

רגע לפני החזרה, הילד ראה עיני חיה בוהקות אליו מבין השיחים. "אמא תראי, הנה איש".

"איציק!"

"אמא, הוא מסתכל עלי ככה, תראי".

"אני באה לקחת אותך! איציק!"

"אני אגיד לו את המילת סגולה שלי ושל דויד".

הוא שמע את רצף ההברות הקבלי, חייך לרגע ודמו געש: מזכרת מעומעמת מימי הלימוד בבית הכנסת השכונתי, עם אביו המנוח. ואז גילה שהוא לא יכול להזיז אצבע.

 

לא, סתם. שלושה ימים אכל מפחי זבל, עד שהחליט שאפשר לחיות על 2 קופסאות סיגריות ששמר לעצמו בכיס של הג'ינס, ופחיות בירה מהשאריות של פאבים רוסיים ברחוב אלנבי. קצת בצק פיצה לא אפוי מפיצה האט בטיילת, והוא מסודר.

הבטן מלאה להתפקע.

הוא כזה זבל. איזה זבל הוא.

הוא יראה להם מה זה, איזה זבל אמיתי הוא.

השוטרים ידעו הכל, כמובן. שלושה ימים וחצי ידעו שהוא שם, אבל הבליגו ונתנו לו להסתתר ולהתפטם.

כל הפרסומים בעיתונים על "שוטרות מפתות", על "קבצן מצפת שדומה לו", על אופנוע שנגנב כאן או שם, הכל היה בלוף. מסך עשן. חיכו לו שייצא.

סמוי אחד היה מתצפת בפיצה, אחר היה מכניס לבצק הלא-אפוי חומרים משני תודעה. כלום לא עבד על הבהמה – מקסימום היה הולך קצת יותר במעגלים, בשעות היחידות שהרשה לעצמו לצאת לרחוב ממש, בין שלוש-לארבע, שאז כולם כבר הלכו לישון ואף אחד עדיין לא קם בבוקר.

שני הסמויים לא מיהרו לרוץ אליו בשעות האלה. מה יש למהר? הבוקר עוד צעיר, ויש שאריות מהחומר.

מכל החומרים, מה שעבד בסוף היה פטידין.

היום בשלוש ורבע בבוקר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיא  On 3 בדצמבר 2006 at 9:11 pm

    הוא די סימפטי אצלך. פעם ראשונה שאני בעדו. יפה

  • אביבה  On 3 בדצמבר 2006 at 10:17 pm

    בקריאה אחרי התגובה שלך, הוא באמת יצא קצת הירואי. אבל אולי זה סתם בגלל שהתרגלנו לאהוד אנטי-גיבורים.

    בכל אופן, אין לי סימפטיה לאנסים סדרתיים, ובטח לא לאנשים שמקיאים מחלב קוקוס.

  • עמיחי יעקבי  On 16 בדצמבר 2006 at 9:44 pm

    מקור הבעיה לדעתי עם בני סלע הוא שיש לו שם של טייס – "כאן הקברניט שלכם בני סלע, מתנצל על העיכוב הקל ומאחל לכולנו טיסה קלה ונעימה"

    על בית המשפט להחליף לו מיד את השם למשהו מזרחי מסוכן בנוסח – ז'קו אבוקסיס, או מיקו מלול, כאות קין וסימן אזהרה.

    רק תחשבי איך הכל היה נראה אחרת אם היה לבני שלנו שם של אנס סדרתי מסוכן:

    "אל תשכח לשים אזיקים לז'קו המניאק" – אני כבר יכול לשמוע את השוטרים צועקים אחד לשני ויודעים שהם לא יתנו לבוזגלו הקטן אפילו חצי סיכוי לברוח מהם שוב.

  • אביבה  On 16 בדצמבר 2006 at 10:25 pm

    אתה יודע שבמקור קראו לו בני סלח…. עברת המניאק.

    מיקו מלול צריך פשוט לשנות למיכאל עילם, ז'קו אבוקסיס ישנה ליקי אבן-גוש, והכל יהיה בסדר וכולם יקבלו שליש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: