ספר לי סיפור חיים. על כותבי הצללים

כתבה של יעל אייזנברג, שפורסמה ב"עושים חשבון" 15.

*

בגיל 64, לאחר שכנועים רבים מצד בנו, החליט סשה כהן לפנות לכותבת תיעודית כדי שתכתוב את סיפור חייו. העבודה הסתכמה לכדי ספר בן ששים עמודים. "כשנכדי בן החמש וחצי ראה את הספר המוגמר, הוא שאל אותי מה זה", מספר כהן. "עניתי לו שאלו החיים של סבא, ואז הוא אמר לי 'אתה נותן לי את זה כדי שאזכור אותך אחרי שתמות', נתתי לו נשיקה ואמרתי לו 'כן, שתזכור מה עבר על סבא'".

במהלך השיחה עם כהן עולים מניעים נוספים להחלטה לפנות לאדם מקצועי שיכתוב את סיפור החיים שלו.
ביניהם, החסך של כהן בתור 'ילד שואה' בסביבה שתקשיב לסיפוריו, והצורך שלו כמהגר לחבר בין פיסות החיים שחווה לסיפור המשכי שיש בו רצף בין עבר, הווה ועתיד. לשאלה כיצד חש לאחר כתיבת הסיפור, הוא עונה בהוצאת קול שנשמע כמו אוויר שיוצא מבלון, וממהר לפרש: "הקלה ושחרור".

הסיפור של כהן הוא ייחודי אך אינו יחיד – מסתבר שהצורך האנושי להעלות על הכתב את הביוגרפיה שכיח למדי. וכיוון שלא כל מי שיש לו סיפור חיים מעניין, גם מוכשר בכתיבה, התפתח בארץ תחום שלם של 'מוצרי-תיעוד'. בין אלה אפשר למצוא כתיבת ביוגרפיות, תיעוד מפעלי חיים ואלבומים אישיים. ואת כל הדברים הללו עושים, מטבע הדברים, כותבי צללים.

ספר של חמישה עותקים
הסופרת יהודית רותם לוקחת את כתיבת הביוגרפיות לזירה הספרותית – לביוגרפיות שהיא כותבת יש איכות של רומן, וחלקן גם רואות אור בהוצאות הספרים הגדולות. כך, למשל, סיפור חייו של איש העסקים בנו גיטר יצא בהוצאת שוקן, וסיפור חייה של גליה אלבין יצא בהוצאת ידיעות אחרונות. רותם, המוכרת בציבור בזכות ספריה ('אחות רחוקה', 'קריעה' ו'אהבתי כל כך'), בעצם החלה את דרכה הספרותית ככותבת צללים, לפני כעשרים שנה. "עזבתי אז את העולם החרדי ופרנסתי לבדי את שבעת ילדיי", היא נזכרת. "כבר אז רציתי להיות סופרת, אבל הייתי חסרת ביטחון, וכתיבת הצללים היוותה עבורי מעין סדנא ארוכה שבה תרגלתי, למדתי ורכשתי ביטחון ביכולותיי כסופרת".

את תפקידה ככותבת ביוגרפיות מתארת רותם בלשון עסיסית: "אני אם פונדקאית. אני הורה את הספר, מגדלת, יולדת ואח"כ מוסרת אותו", היא מסבירה. "חייבים להיות אמפתיים, אנשים שעוסקים בזה צריכים להיות מאוד ספוגיים – לספוג את הזולת ולתת קדימות לסיפור שלו. בזמן הכתיבה אני צריכה פשוט להיות מכל. כמובן שאני גם עושה שימוש בסגנון האישי שלי וביכולות שלי כסופרת ומערה אותם לתוך הסיפור. כבר קרה לי שכתבתי משהו ואמרתי לעצמי: 'אוף, חבל, כתבתי קטע כל כך יפה ואני מוסרת אותו למישהו אחר'.

"הרבה פעמים אני גם מביאה את התובנות שלי לתוך הסיפור. למשל, לקוח סיפר לי משהו, ובקטע שכתבתי הוספתי גם את הרגשות שלו, וכששאלתי אותו אם כך הרגיש, הוא ענה: 'כן, בדיוק כך'. לפעמים זה גם מצער שמודפסים כל כך מעט עותקים – כתבתי ספר מקסים ללקוח שהדפיס אותו רק בחמישה עותקים".

הסיפור האישי של רותם כניצולת שואה מאפשר לה חיבור עמוק לסיפורי הניצולים, המהווים חלק חשוב ממושאי הביוגרפיות. "יש לי תחושת שליחות בנושא של כתיבת השואה, בגלל הקשר העמוק שלי עם הנושא", היא מודה. "נולדתי בשלהי השואה, וכתינוקת הייתי בברגן בלזן וברכבת של קסטנר. ההורים שלי לא דיברו על כך, וגם כשדיברתי עם אמא שלי על הנושא היה לי נורא קשה לחשוב עליה עם שני תינוקות במצב הזה. דרך הסיפורים של אנשים אחרים אני נותנת ביטוי למה שלא התאפשר לי עם אמא שלי וזה סוג של סובלימציה. לכן אני גם כל כך אמפתית – לפעמים ממש מרגישה שמה שהם מספרים עובר עליי, וזה מאוד קשה. אני זוכרת שכתבתי למישהו ספר ואחר כך שבוע ימים לא יכולתי לתפקד- התהלכתי כסהרורית".

בתהליך הכתיבה נוגעים רותם והאדם שאת סיפורו היא מספרת, גם במקומות כואבים ואפלים יותר של הנפש. "לפעמים אנשים, גם גברים חזקים ומסוקסים, יושבים אצלי ובוכים בזמן משספרים את סיפור חייהם. אבל אין אצלי קופסת טישו כמו אצל פסיכולוג", היא מציינת, אולי כדי להבהיר שאין לה יומרות טיפוליות. ייתכן שהכתיבה לכשעצמה מספיקה כדי לזכך.

צורה נוספת של הישרדות
החוויות המתוארות לעתים קשות מאוד לעיכול – ובמקרה של ההיסטוריונית מרים דובי-חזן, הכותבת רגישה לכך לא פחות מאשר "בעל הביוגרפיה". דובי-חזן נולדה במהלך השואה במרתף-מחבוא באמסטרדם, ביום מותה של אנה פרנק. חברת "דוקטסטורי", אותה הקימה לפני כתשע שנים, אחראית להוצאתן לאור של כ-360 ביוגראפיות, מרביתן של ניצולי שואה (בשנים האחרונות, היא אומרת, נכתבות גם ביוגראפיות רבות של ילידי הארץ). הכתיבה הביוגרפית היא ייעוד עבורה, ובו משתלבים שלושת תחומי הכשרתה: היסטוריה, גרונטולוגיה, ועיתונאות.

"ספר היסטוריה לא יכול להעביר את הסיפור האנושי", קובעת דובי-חזן. "אי אפשר להשוות בין למידה של עובדות היסטוריות, כמו למשל הפשיטה על גטו וארשה בשנת 1942, ובין קריאת הביוגרפיה של אישה שחוותה את אותו אירוע בהיותה ילדה בת שבע. אמא שלה צועקת לה שתברח, והיא לא רוצה להיפרד מהאם אבל בסוף היא בורחת ומאז לא רואה יותר את אמה – האם מומתת והילדה ניצלת. אולי זה לא רגע שיש לו משמעות מבחינת מהלך ההיסטוריה, אבל זה רגע אנושי בלתי נשכח, ובסופו של דבר זה רגע היסטורי משום שהילדה שרדה, סיפרה את הסיפור והוא הונצח.

"לאחרונה הוזמנתי להרצות בהולנד בפני מומחים בנושא של תיעוד ביוגראפי. בהרצאה סיפרתי על הדרך בה אני מקיימת את הראיונות, ועוזרת לניצולים לשחזר אירועים ותקופות שהודחקו ונשכחו. דיברתי גם על המסרים הציוניים וההומאניים שקיימים כמעט בכל הביוגראפיות".

אבל דובי-חזן רואה בכתיבת ביוגראפיות חשיבות גם מעבר להקשר של השואה. "כתיבת ביוגראפיות של כלל האוכלוסייה, ולא רק של מלכים ושליטים, התחילה במערב אירופה במאות ה-17-18. זו תופעה שנובעת מתהליכים של הדגשת מקומו של האינדיבידואל, מהם נולדה התובנה שיש משמעות גם לסיפור האישי. כיום, ברחבי העולם יש הכרה הולכת וגוברת בחשיבות של התחום הזה. אלי לפחות מגיעים היום יותר ויותר ילידי הארץ, שרוצים לכתוב את הביוגרפיה שלהם.

"כך למשל, למדתי על הפלמ"ח תוך כדי כתיבת ביוגרפיה של אדם ששירת שם – יש דברים שנוגעים לחיי יומיום ולהוויה שרק ביוגרפיה יכולה להעביר. אני חושבת שזה תחום מרתק שמשלב היסטוריה, גרונטולוגיה (כי מרבית האנשים שמעוניינים בתיעוד ביוגראפי הם בגילאים מבוגרים), וכתיבה. יש מקום, לדעתי, להכשיר סטודנטים בסוג כזה של כתיבה".

להשמיט את סיפור האהבה
כמה זה עולה? מחירה של כתיבת ביוגרפיה אישית מתחיל ב-8,000 שקל ועולה לעשרות אלפי שקלים בהתאם לסוג המוצר, הן מבחינת הכתיבה והן מבחינת החומרים (נייר, הדפסה) או העיצוב. אלון נתיב, מנהל חברת 'עלי שלכת', הפועלת בתחום, מעריך שבשנה נכתבות בארץ מאות בודדות של ספרים מסוג זה, משום שעדיין מדובר בתחום קטן.

"עושים חשבון": מי האנשים שפונים לקבל סיוע מקצועי בכתיבת ביוגרפיות?
נתיב:
"הרוב הוא כמובן אנשים מבוגרים, בגילאי שמונים פלוס, שמרגישים שהגיעו ל'ישורת האחרונה' של החיים, ורוצים לספר את הסיפור שלהם ולהשאיר אותו לדורות הבאים. אבל עליית תוחלת החיים והתארכות תקופת הפנסיה הביאו לכך שאפשר לראות גם אנשים בגילאי שישים-שבעים, שלפתע מוצאים פנאי לעיסוק כזה. האנשים שמגיעים הם משכבת הביניים ומעלה, ומעניין לציין שחלק גדול יותר מהפונים הם גברים.

"בנוסף, זו הזדמנות להוציא משהו לאור ולשתף עם עוד אנשים, גם אם זה רק קהל מצומצם של משפחה וידידים. זו גם סוג של מתנה שנכדים או ילדים, למשל, מתאחדים ומעניקים לסבא לקראת יום הולדת עגול. היתה גם אישה שלרגל יום ההולדת ה-75 שלה החליטה לכתוב את סיפור חייה ולהעניק במתנה למשפחתה".

טלי גורן-ספיר, הכותבת עבור 'עלי שלכת' וגם באופן עצמאי, מספרת שתהליך הכתיבה אינו קצר. "אני מקיימת חמישה מפגשים עם בעל הביוגרפיה, בהם אני מקליטה את סיפור החיים שלו, ואחר כך מעלה אותו על הכתב בצורה מסודרת. אני נמצאת בקשר הדוק עם 'בעל הסיפור', הוא עובר על הכתוב ומבקש לשנות ולתקן לפי ראות עיניו. לפעמים יש התלבטות אם להכניס סיפור מסויים – למשל, היה אדם שכתבתי את הביוגרפיה שלו והתלבט אם להכניס סיפור על אהובה נוצרית שהיתה לו ברוסיה, בהתחלה הכניס ואז החליט למחוק.

"הרעיון שמנחה אותי בעבודה שלי הוא, שזכותו של כל אדם לספר את סיפור חייו כפי שהוא רואה אותו. אין פה נכון או לא נכון – הזיכרון האוטוביוגראפי הוא סובייקטיבי, ואני נותנת את כל הכבוד לדרך שבה האדם זוכר או רוצה לזכור את הדברים. היתה למשל פעם שאב ובנו זכרו אותם אירועים בצורה שונה – הכנסתי את שתי הגרסאות (בסיפורי החיים יש גם מקום לסיפורים של בני משפחה נוספים).

ההקשבה לפרטי פרטים בחייהם של אחרים דורשת רגישות גבוהה במיוחד, אומרת ספיר-גורן. "זה תהליך שמאפשר לאנשים לעצור בצמתים שהם בוחרים – ואני עוקבת אחריהם. עבדתי פעם עם אם שכולה שנתנה לי להביט באלבום של בנה שנהרג במלחמת יום-כיפור. ביקשתי שתספר לי איך קיבלה את ההודעה – היא אמרה 'עדיף שאני לא אפתח את זה', ובזה נסתכם סיפור האבל".

ספיר-גורן עוסקת בכתיבה תיעודית מזה שנתיים, לצד עיסוקי עריכה אחרים, ובמהלך זמן זה כתבה כ-15 ביוגרפיות של אנשים שונים. היא סבורה שלתחום אין עדיין מספיק חשיפה או לגיטימציה. "מפעלים שמוציאים אנשים לפנסיה, למשל, במקום לתת להם עט זהב יכלו לכתוב את הסיפור של אותו אדם במפעל, והיתה לזה הרבה יותר משמעות לדעתי. ובכל זאת, עדיין לא הצלחתי למכור את הרעיון הזה למפעלים".

היא מאמינה שכתיבת הביוגרפיות היא צורך ממשי, שקשור מאוד לנושא של פליטים והגירה, השכיח בישראל כמובן, ושלסיפור הביוגרפי יש תפקיד חשוב בהעברה הבין-דורית שחל בה נתק. "עם זאת, קשה לי לומר אם הנושא יתרחב וישרת גם את הדורות הבאים, של הצעירים העכשוויים שגדלו וחיו בארץ. זה פשוט דור אחר".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ערן בילינסקי  On 25 בינואר 2007 at 6:44 pm

    אני לא מתכוון לגדוע את מטה לחמם של כותבי הביוגרפיות, אבל אני רוצה לומר שאפשר גם לעשות את זה באופן עצמאי.

    לפני כשבע-שמונה שנים התחלתי להקליט את סבתי בטייפ מנהלים קטן כשהיא מספרת, בעידודי, על ילדותה. לקראת הגיעה לגבורות חשבנו על אפשרות הזמנת ביוגרפיה כמו שתוארה במאמר, אבל המחיר הלא-זול הרתיע אותנו. על כן, התארגנו כמה בני משפחה והמשכנו את המיני-פרויקט הזה: הקלטנו אותה ועוד כמה בני משפחה, וכינסנו את החומר בחוברת מאוירת לתפארת, אשר עותקים ממנה הגשנו לסבתי ולאורחיה בחגיגת יום ההולדת.

    כתיבתנו אינה ספרותית אלא תיאורית, כתובה בחן ובהומור קל מדי פעם. איננו מתיימרים להגיע לרמה אשר מציעים כותבים מנוסים. אך חווית הכתיבה גיבשה אותנו, וקרבה אותנו למקורות המשפחה (וחשפה, כמובן, כמה טפחים נסתרים בעברנו…)

    בדיעבד הייתי משנה שני דברים בפורמט החוברת שכתבנו: אני חושב שעדיף היה להדפיסה בגודל דף A5 ולא A4 (מה שהיה נותן מראה של ספר ולא של חוברת) ואולי להשקיע בכריכה קשה במקום כריכה רכה, כדי שהחוברת תאריך ימים ותשרוד עשרות שנים ואף יותר מזה.

  • אביבה  On 25 בינואר 2007 at 9:18 pm

    איזה שבט…
    עד 120 לסבתא.

  • אורית  On 29 בינואר 2007 at 6:19 pm

    תודה על הרשימה המעניינת!
    עם זאת, כמי שמקדישה את מרבית שעות הפנאי שלה למחקרי שורשים, אני מודה שעמדתי מסוייגת מעט כלפי הכותבים המקצועיים, כישרוניים ככל שיהיו.
    לטעמי אין תחליף לקול האותנטי של המספר, כולל לעתים שיבושי הלשון שלו, או החזרה על אותו סיפור יותר מפעם אחת – כאשר בכל פעם נחשף רובד נוסף בסיפור.
    בנוסף, אני מאמינה שכל כותב מתעד במידה מסויימת את הסיפור שלו עצמו, ונדרשת יכולת ייחודית להכנס לעורו של המספר באמצעות מספר מפגשים מוגבל. מה עוד שמנסיוני נדרש זמן ארוך יותר כדי לעורר את הזכרון של המספר ולהציף זכרונות שנשכחו.
    אך העיקר הוא לכתוב, ואם המספר או משפחתו אינם יכולים לעשות זאת בעצמם – כותב מקצועי הוא מבורך.
    ולערן: מנסיוני העגום, השאלות המעניינות באמת עולות רק כאשר כבר לא ניתן לקבל תשובות….
    אולי באמת צריך להכין רשימת תיוג, של "מה לא ידענו לשאול" (רעיון לאחד הפוסטים הבאים שלי!).

  • אביבה  On 31 בינואר 2007 at 12:43 pm

    שמחה שהצלחת לשלוח תגובה 🙂

    אכן חשובה ההפרדה בין יצירה ספרותית שמעריכים אותה בהבטים אסתטיים שונים, לבין סיפור חיים אישי שמעורבת בו נשמתו של הגיבור. צריך מן הסתם להשגיח שהאלמנט הראשון לא יכסה על השני, ומנגד שהאלמנט השני לא יהפוך את הראשון למיותר לגמרי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: