רוח קלה על הפנים

חודשים על חודשים אני מסתובבת עם בעיות בתוספתן. או בכבד או בכליה, לא ברור. המון בעיות, מרשמים. המון הפניות לרופא. דוקר לי. מדגדג לי. כואב לי – כאב עמום. לא ברור. בסוף הלכתי לשאול משהו אצל רופא שיניים (במקרה) והוא בישר לי שאני בהריון וגם יילד אותי.

אז זה היה כל הכאב… לא היה לי מושג! היה לי גבר שלם מקופל בתוך הבטן ולמזלי הוא יצא החוצה בחתיכה אחת, בחיתוך אחד, בקרעים גדולים וקטנים ובצווחה ראשונה "תפסיקו! תפסיקו!"

כן, זה מה שהוא צעק, הגבר שלי. ואני הבטתי בו, הצוות הרפואי טיפל בו וצחצח לו את השיניים שיהיה נקי-נקי, וחשבתי – שנים אני מחפשת גבר והנה אחד גר אצלי בפנים ולא היה לי מושג. לא היה לי מושג! חשבתי שזו בעיה בתוספתן.

אחר כך ניסיתי להיניק ולא הלך לי כי פחדתי מהניבים. הרפיתי. הוא פשוט שכב שם, שעיר ומלא. "אז מה, את חושבת שאת קסטל-בלום?" שאל.

תן לי לחיות את עצמי מחוץ למילים
אל תשפוט אותי
תן לי לראות רק יופי בעולם
הפג ממני חשש
פמפם אותי בעדינות, בביטחון, בתום
תראה איך אני נפתחת.

כך חשבתי אבל לא אמרתי. עם כזה טיפוס לא מתווכחים. מתי הספיק לקרוא ספרים שהוא מדבר ככה? כצעד ראשון החלטתי לא לגעת בו בכ-לל. יצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת. הוא המשיך לקרוא אלי – בודק גבולות. אחר כך נזכרתי שזה הבית שלי ואני יכולה לעשות מה שאני רוצה וללכת לכל מקום, אז עליתי לבוידעם. חייבת לברר אם עדיין נשארו שם שני כיסאות בר שאחסנתי לפני שנים. ומה אם ארצה להשתמש בהם בקרוב? לשבת עם הוולד לשתות משהו? בסך הכל מגיעה לי גם חופשת לידה.

נו, ולאן יילכו הכיסאות? לטייל בדיזנגוף? הם היו שם בפנים. גם הם הביטו בי. ארבע עיניים לאחד.

"איפה הבר שתכננת לעשות בבית? איפה השיפוצים שאת מדברת, כבר חודשים את מדברת על שיפוצים, משתפת, מתייעצת. חשבת שתשבי עלינו ותשתי קפה עם עיתון בשקט כל בוקר. במקום זה את מתעוררת עם פטיש בראש לצלילי 'אמא אפשר לראות טלביזיה?' מישכנת את החיים שלך לשלושים שנה".

אוי, תשתקו כבר. אתם מה זה קלישאות. רק לי יש בעלות על החיים שלי, וזה לטוב ולרע. אתם חושבים שאמסור אותם בדמי מפתח?

שחפצים ילטפו אותי
שחפצים יזכירו לי
שחפצים יעצמו לי את העיניים
בעונג, לא באבל, לא באובדן
בעונג החומר.

ירדתי בזהירות מהבוידעם, כיסא בכל יד בשביל האיזון, וככה בסולם, שלב אחר שלב, עד שבמקום להגיע לרצפה דרכתי על משהו חצי רך.

ושעיר. נעים כזה אבל גם מוזר ודוחה קצת.

שוב אתה, גבר? לא, זה היה קיפוד. יש קיפודים בתל אביב, בחיי. או אולי זה רק קיפוד אחד. פעם אחת ראיתי אותו ישן צמוד לגלגל של ג'יפ. זה היה בחורף וכנראה רצה להתחמם. אחר כך בבניין אחר ראיתי אותו חומק, מתחזה לחולדה. הקיצר, עכשיו אני עומדת ודורכת על אחד. זזה ומתנצלת, סליחה סליחה מה זה סליחה. ובניגוד לשאר הדמויות בסיפור הזה, הוא לא צועק עלי ולא לועג. מביט.

מביט בי ועיניו נעימות. הוא נעים הקיפוד הזה.

תפסיקי להסתכל.

לך קל לדבר, שמוליק. אתה גם ככה לא רואה שש-שש. אתה ממילא רק דימוי של קיפוד פנימי, היפוך-גרב של הגרון שלי. אתה יודע מה יקרה אם אעצום עיניים?

ידיים יפות
ייקחו אותך
לארץ של שתיקות וציפורים
ורוח קלה על הפנים
וחיוכים ויין והמשכיות
וגעגועים שנרגעים
וסוודר בערב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תמי  On 28 בספטמבר 2007 at 1:11 pm

    אין לי מילים.

  • בעילום  On 28 בספטמבר 2007 at 4:16 pm

    אחד מזרמי התודעה הכי יפים שקראתי בזמן האחרון.

  • ארנון  On 28 בספטמבר 2007 at 6:01 pm

    {@

  • ח ל י  On 28 בספטמבר 2007 at 10:23 pm

    וגעגועים שנרגעים
    וסוודר בערב.

    אכן איזה יופי 🙂

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 29 בספטמבר 2007 at 5:13 pm

    תודה אביבה.

  • eln  On 9 בדצמבר 2007 at 6:32 pm

    הדבר הכי מפתיע שקראתי הרבה זמן.
    ולא סתם מפתיע חיצונית, בהשוואה לטקסטים של אחרים או שלך, מפתיע פנימית, ביחס לעצמו, וכל הזמן הפתעות.

Trackbacks

  • By ELN Go NN on 9 בדצמבר 2007 at 8:15 pm

    הטקסט הכי מפתיע ומלהיב שקראתי לאחרונה הוא הפוסט האחרון של אביבה משמרי, שהיא במקרה לגמרי גם העורכת החדשה של מגזין המסעדנות שאני מערל"ש (עורך לשונית).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: