"נמאס להצטדק". ראיון עם מאיר אדוני

 

ראיון שערכתי ומתפרסם בגיליון 8 של מגזין rest, שמופץ בימים אלה. הגרסא בדפוס מעט קצרה יותר מזו המובאת כאן.

 

* * *

 

לו זה היה תלוי בהורים של מאיר אדוני, הוא היה הולך ללמוד מקצוע שונה לגמרי. אדוני, 35, גדל כבן לאיש צבא קבע, שלא הסכים בשום אופן שהבן הבכור שלו יהיה "טבח", כמו הטבחים הצבאיים שהכיר בבסיס שלו. "חונכתי בידי איש צבא, פאנאט, בנאדם ישר וחרוץ. רוב האחים שלי כן עשו מה שההורים רוצים".

בשל הקונפליקט המשפחתי הזה, ואחרי מלחמות קשות, ויתר אדוני בשעתו על לימודי תיכון בבית הספר "תדמור" והלך לפנימייה צבאית. אבל גם שירות צבאי מלא בחיל הים לא הספיק כדי לרפא אותו מקדחת האוכל, ועם השחרור החליט להירשם בכל זאת לקורס בישול. מאחר שפספס את הקורס של משרד העבודה ב"תדמור", נחת על אפם ועל חמתם של הוריו, בקורס של מלון "הולידיי אין", אצל השף איתן מזרחי.

איך ההורים שלך מגיבים היום לאוכל שלך?
"אבא שלי לא חולה על קצפות, ג'לים ואוכל שיצא מסיפונים, אבל הוא גאה. הם באים לכאן לפעמים ואני מוציא להם אוכל. אמא שלי הרבה יותר מחוברת לאוכל בכלל, ולפחות משתדלת להבין את האוכל שלי. אני הכרתי להם במשך השנים דברים נאים, טרטרים, סביצ'ה, ששונים מאוד מהבישול הארוך שהם מכירים מצפון אפריקה. אמא שלי גם מסכימה לנסות פירות ים מדי פעם, אבא שלי לא נוגע בזה".

עדי לוי, הסו-שף שמלווה את אדוני גם ב"קרב סכינים", נכנסת לחדר במהלך הראיון, מבקשת את אישורו הסופי של אדוני לטעמו של רוטב סלק אדמדם שהכינה. אדוני טועם, מחייך, ממליץ להוסיף חומץ כי הסלק מתוק מדי.

אז מה למדת בקורס של איתן מזרחי?
"הקורס היה מדהים. הפרקטיקה וכמות חומרי הגלם שאתה מקבל בבית מלון הם פשוט בלתי מוגבלים. סיימתי את הקורס בהצטיינות, והלכתי לעבוד כטבח בקייטרינג, בגן האירועים 'לב היער' שנסגר בינתיים".

באותה תקופה חסך אדוני כסף לנסיעת השתלמות לצרפת: "רציתי לשוטט בין הכפרים, למצוא את המסעדה הכי נידחת ולהציע את עצמי לעבודה. אלא שיום לפני הנסיעה נסעתי עם חבר על אופנוע, עברנו תאונת דרכים קשה, התרסקו לי שתי הרגליים, הייתי באשפוז חצי שנה וכמעט שנה שלמה לא נגעתי במקצוע".

אחרי שהחלים, החליט שהוא נוסע דווקא לאוסטרליה, ללמוד ב"קורדון בלו", בסידני. במקביל עבד בקייטרינג כשר של האלפיון העליון של יהודי האזור, ובישל לאורחי היאכטה של מיליונר לבנוני. "די התבאסתי מה'קורדון בלו', עזבתי באמצע והעברתי את הכסף לטובת כמה קורסים בפאריז".

ב-1996 חזר לארץ, לסטאז' אצל עזרא קדם ותמר בליי ב"ארקדיה". "זה היה מדהים. 'ארקדיה' תמיד נחשבה מצוינת אבל לא קיבלה מה שהגיע לה – היה שם אוכל ממחנה יהודה, שם קיבלתי את האהבה לבישול עם ירקות, טיפול בחלקי פנים, רטבים עדינים…"

"הם היו גם זוג בחיים, עזרא ותמר, נפרדו וחזרו, וכמו בכל מערכת יחסים גם חווינו את הדברים האלה בעבודה. אבל במטבח הם השלימו אחד את השני – הוא בא עם אוכל של שוק, סינטה, רשאד, לימונים כבושים, והיא עם העדינות, דג בגריל פחמים, סלק… הם איזנו אחד את השני בהשפעות. היה מטבח מדהים: טחינה על בסיס יוגורט, במיה מוקפצת, תרד בלאדי, טיפול מינימלי בחומרים… דברים שעכשיו מובנים לי מאליהם, ושם זה היה ילד שפוגש משהו שבחיים לא ראה. זה היה מטבח מאוד יצרי אבל עם טמפרמנט קשה".
אחרי עוד גיחה לפאריז חזר לארץ, שוב לארקדיה, אבל לא עמד בטמפרמנט הסוער ששרר במטבח המסעדה. "אני טיפוס רגיש. אמרתי להם, שמעו חבר'ה, הכל טוב ויפה אבל אני לא מסתדר עם זה".

מה דעתך על התוכנית של קדם, "המטבח"?
"התוכנית עושה לו עוול. מוציאים אותו כמו איזה רס"ר מטבח שרק צורח ומשתולל. עזרא הוא בנאדם קשה, הקטעים הקשים שרואים בתוכנית הם נכונים, אבל לא מראים את הגאוניות שלו בתור שף. הבעיה של התוכנית, להבדיל מ'קרב סכינים', היא שגמרו לצלם הכל לפני שפרק א' שודר, וכבר לא יכלו לתקן, למרות התגובות שקיבלו. ב'קרב סכינים' חושפים מצוין את הדינמיקה מאחורי הקלעים, הטכניקות, הקושי בלהעמיד אוכל טוב ויצירתי. הרי מעט מאוד אנשים יודעים איך מטבח מתנהל. ציפיתי ל'מטבח' בקטע מקצועי, לראות תהליכי בישול, עבודה עם חומרי הגלם המיוחדים שמזוהים עם 'ארקדיה', אבל לא מראים כלום מזה. אני מקווה שזה יעשה לו טוב בכל זאת".

מה הוא חושב על התוכנית?
"לא יודע, אני לא מעז לדבר איתו על הנושא הזה".

לוי חוזרת לחדר עם הרוטב המוקצף. אדוני טועם – עדיין מתוק מדי. ממליץ לה להוסיף כמון.

"ידעתי שאני רוצה מקום משלי"

אחרי הפרישה מ"ארקדיה", מסתבר, היה אדוני אמור להצטרף ליונתן רושפלד ולסייע בפתיחת המסעדה הראשונה שלו, "רושפלד".

אז מה קרה?
"לצערי זה לקח לו ארבעה חודשים ואני כבר הייתי לחוץ על כסף. בינתיים הציעו לי להיות שף בגן האירועים שעבדתי בו קודם, בסכומים שלא מכירים במסעדנות, והתפתיתי. האירוע האחרון שבישלתי היה החתונה של עצמי… אחר כך טסתי עם אשתי לניו יורק ועבדתי שם במסעדת "Cielo" אוכל אסיאתי-צרפתי מדהים, פעם ראשונה שנחשפתי למטבח אמיתי, טוב, עם כמות העובדים, הפרזנטציות, היצירתיות והתחכום, עם קוויאר וכמהין בערימות".

עם החזרה לארץ, נכנס אדוני לתפקיד השף של "אוליב ליף" בשרתון תל אביב. "רציתי להיות כבר שף, למרות שהמטבח שם היה מטבח כשר. עשינו מסעדה מדהימה, שקצת נבלעה בצילו של רפי כהן ("לה רג'נס" במלון "המלך דוד". א.מ), שקיבל, ובצדק, טונות של פרגון. אחרי שנה הבנתי שמערכת מלונאית זה לא אני, רציתי לבשל בלי פוליטיקה פנימית. אז ידעתי כבר שאני רוצה מקום משלי".

ואז פתחת את המסעדה בכפר רות.
"כן. ההורים רצו לעזור, ואני מצאתי את המקום שחיפשתי בין ת"א לירושלים (אדוני עצמו גר במודיעין. א.מ), ונכנסתי יחד עם אלי מזרחי שהיה סו-שף שלי. 35 מקומות ישיבה. בסוף 2001 היתה פה תופת בערים הגדולות, והרבה מסעדות טובות נסגרו, 'רושפלד', 'קרן', 'תפוח זהב'… כפר רות היה בעלויות של כלום. חצי השנה הראשונה היתה ממש 'לגרש זבובים'. עד שיצאה ביקורת חיובית עלינו במקומון ירושלמי ואנשים התחילו לנהור. המקום לא היה נורא יקר, חומרי הגלם היו בסיסיים מאוד, והעלויות השוטפות כל כך נמוכות שיכולנו להרשות לעצמנו להוריד מחירים מתחת למחירים רגילים".

מי הגיע לחור הזה?
"בצהריים היו מגיעים ערימות של זוגות לא נשואים שבאו לאכול שם, במקום שבו לא יזהו אותם. היו גם חבר'ה עם ג'יפים שעוברים בשבת בדרך לטיולים. הרבה אנשים שהגיעו מרחוק ונדהמו לגלות שאין מקום. כל הזמן האמנתי שאם האוכל יהיה מספיק טוב, אנשים כן יעשו נסיעה של 25 דקות, לחוות את החוויה. וזה הצדיק את עצמו. השנתיים האחרונות היו הצלחה. זה לא היה כסף ענק, אבל בלי בעיות הרישוי של תל אביב, בלי שכנים ובלי עירייה. אתה יוצא החוצה ושומע רק צרצרים. ואני לא בליין, לא איש של מועדונים ובארים, אוהב שקט".
"היינו שם שלוש שנים מדהימות, היתה זרימה והתפתחות של האוכל, והמחירים עלו לאט לאט. הכנסנו עוד חומרי גלם. בערב הייתי מוציא דניס ובורי, כשהיום ב'כתית' אין בורי אפילו בעסקיות. התחלנו עם אוכל צפון אפריקני, השפעות של אמא וסבתא, שעד היום יש לי מינונים עדינים שלו".

מה סיים את הסיפור שלך בכפר רות?
"אני נוטה להשתעמם מהר מאוד וסף הריגוש שלי עולה כל הזמן. יום אחד בא אלי קבלן שאני מכיר, עם הצעה למסעדה מוכנה קומפלט בנצר סירני. התלהבתי כמו ילד קטן שהכניסו אותו לסניף של טויז אר אס. כולם התחננו שלא אעשה את זה. נכנסתי יחד עם השותף הקודם, אבל היו בינינו חילוקי דעות ואחרי חודש קניתי את החצי שלו.
"סגרנו את כפר רות ברוב טמטומנו – כי כשאתה סוגר נכס הוא גמור, יורד לאפס בשווי שלו. לקחו את זה בכלום כסף. אני טיפוס של אמוציות, מקבל החלטות בדקה. שמונה חודשים לפני שעזבנו עשיתי שם חדר פרטי בהשקעה מטורפת. אבל זה לא עניין אותי, מהרגע שראיתי את המטבח בנצר סירני. אפילו לא עשיתי בדיקה כלכלית אם אני מסוגל לקיים מקום כזה.

"מצד שני, האזור של כפר רות מת כי הוא נטול רישיונות – זו רק שאלה של זמן עד שסוגרים שם את כל המקומות. גם זה ישב לי בראש כל הזמן: מודיעין מתפתחת והרישיונות שם עולים המון כסף, והם רואים שבכפר רות ושילת התשלום לרשויות אפסי. עזריאלי בונה עכשיו קניון במודיעין. אם הוא מעוניין לחסל את התחרות הוא מרים שני טלפונים, וכל המקומות בכפר רות ושילת נסגרים".

"נצר סירני היה אשליה תלושה מהמציאות"

למרות שפתיחת "כתית" בנצר סירני נראתה כהבטחה עצומה, היא היתה הרפתקה קשה ומפוקפקת עבור אדוני, שהתרגל לתפוסה מלאה. "זה עבד תקופה מסוימת, אבל הקהל שכיוונתי אליו לא הגיע בתדירות שציפיתי שיגיע. פתאום הבנתי שהמבנה הזה מפלצתי, שהוא בכלל לא מותאם לסוג המסעדה שרציתי. 3 קומות ובחוץ שטחים לגן אירועים. ואני בסך הכל מעוניין להאכיל 50 איש".

הלחץ הכספי השפיע גם על האווירה במקום. "זה היה בעוכריי – גם לנהל וגם לבשל, בלי כוח פיננסי שיכול לתת לי שקט גם אם המצב לא טוב. המטבח התפתח שם לכיוון יותר מודרני, יותר מורכב. אבל חדוות היצירה נעלמת במצב כזה. לצערי הייתי סגור בחוזה שלא היה אפשר להשתחרר ממנו יום לפני סוף החוזה. לו הייתי רוצה לצאת הייתי צריך למשכן את הבית שלי ואת המכונית שלי. אין לי תלונות על אותו אדם, הוא מאוד ישר ופשוט, אבל אני בטמטומי חתמתי על חוזה כזה. תארי לעצמך ששילמתי לו אחוזים מתוך המחזור ולא מתוך הרווחים, ואחוז כזה שלא היה לי מצב, גם אם אני עובד הכי נכון בעולם, לקבל כסף לעצמי בסוף החודש. אז יצא שהבאתי כסף מהבית כל היום. ובסך הכל, הרי בניתי את עצמי מכלום. ההורים שלי עזרו לי בלימודים בחו"ל, זוג רגיל שלא היה להם כסף לחתונה שלהם אפילו. אז כשאתה נכנס לחובות של איש עסקים, 100-120 אלף דולר חובות, אתה לא מבין בכלל איך הגעת לזה. אז אבא שלי לקח הלוואות, האחים שלי לקחו וגם אני לקחתי".

שנה וחודש עברו על אדוני בנצר סירני. "ואני זוכר כל יום. בסוף ממש ספרתי את הימים. הייתי מרוסק נ
פשית וכלכלית". לא היתה ברירה, אלא לסגור ולהתקפל, אבל עדיין נותר מכשול אחד – סילוק החובות הרבים שהצטברו.
"אבא שלי אמר, לא משנה לאיפה הגעת, ויש לזה מחיר קשה, תיישר קו עם כולם. וכל הספקים שלי, כולם קיבלו את הצ'ק שלהם חודש אחרי סגירת המסעדה. שילמתי לכולם ויצאתי עם אפס חובות, 60 אלף שקל לספק דגים, 80 אלף שקל לספק אחר… אבל הרבה כבר לא יכולתי להחזיר – חילקתי לטבחים כבר מתנות במקום פיצויים. אגב, הם היחידים שהבינו ולא באו בטענות. אחר כך, כשרווח, נתתי לכל אחד מהם עוד משהו קטן כי הרגשתי צורך".

לוי חוזרת בפעם השלישית, עם רוטב הסלק שנוסף לו כמון. הפעם כבר פוסק אדוני, שהוא יבוא להשלים את הכנת הרוטב בעצמו. 

מה למדת מהחוויה הקשה בנצר סירני?
"חטפתי סטירה רצינית, ירדתי מהאולימפוס. הבנתי שצריך לעצור ולחשוב לפני שעושים משהו. לא שהיום אני מיישם את זה (מחייך)… אתה פתאום מבין שאתה עלה נידף ברוח, שגם אם אתה שף מדהים – עדיין צריך מזל. לכפר רות באתי וידעתי ש'זה זה', נצר סירני היה מקום שהתעקשתי עליו למרות שלא התאים מבחינת העיצוב. זו היתה אשליה תלושה מהמציאות ולא רציתי להכיר בזה. אם הייתי משקיע בזה שבוע מחשבה, לא הייתי לוקח".

"אני שמח שיש לי בקרה עסקית"

אחרי ש"כתית" בנצר סירני נסגרה, שקל אדוני לעזוב את הארץ. "כבר התחלתי להוציא ויזות. הייתי ממש כעוס ומאוכזב, חשבתי שאולי אני חי במדינה הלא נכונה, שאנשים לא פתוחים לקבל אוכל שלי. ואז בא לקוח שלי, יואל אדמי (מנכ"ל חברת דנטלון. א.מ), ואמר לי: אסור ש'כתית' תיסגר. הוא אמר, בוא תמצא עוד 2-3 לקוחות שרוצים להשקיע, תכין תוכנית עסקית. חודש אחרי שסגרתי בנצר סירני, עוד שני לקוחות טובים אחרים קיבלו תוכניות עסקיות, ואחרי שעות של דיונים אמרו לי, בוא תחפש מקום בתל אביב".

אחרי חיפושים מצא אדוני את המיקום שחשק בו, ברחוב היכל התלמוד, שם עמדה מסעדת "דודה". "במאי 2006 התפנה המקום. העמדנו תאריך יעד בלתי הגיוני, ותוך שלושה חודשים המסעדה היתה פתוחה".

באיזו מידה המשקיעים שלך מתערבים במקום?
"רק בפוד קוסט ובלייבור קוסט. מעבר לזה הם לא מתערבים בתפריט. למרות שהם כולם פריקים של אוכל. אם יש להם הערות אישיות על הטעם, בבקשה.

"בכלל, הם לא חלמו שהמצב יהיה כזה כ"כ מהר. הם היו ערוכים לסחוב את המסעדה על הגב שלהם עוד הרבה זמן. היתה בתוכנית העסקית מחשבה, מה עושים בשנתיים הראשונות במצב שלא מרוויחים, וכמה כסף צריך להזרים. והמצב הרבה יותר חיובי. 'כתית' של תל אביב היא סיפור ההצלחה הכי גדול שהיה לי עד היום.
"עדיין יש בקרה חודשית, לראות שלא השתוללתי עם חומרי גלם שרציתי או עם עוד קונדיטור שרציתי,
ואני שמח שיש לי את הבקרה הזו. תפקיד השף הוא בניגוד אינטרסים מוחלט לניהול המסעדה. הם מרסנים אותי בכמות הפינוקים שאני שולח לשולחנות, בכמות הצוות שאני רוצה, במכשור. ואני כמו ילד, אני אוהב לקנות צעצועים מחו"ל, כלים יקרים. זה חלק מלהחזיק מקום כזה".

שיפצתם את המבנה, אבל העיצוב כאן אירופי קלאסי, לא מתאים לגמרי למנות המולקולריות והחדשניות שאתה מגיש.
"כן, זה בניין לשימור. אי אפשר לעשות כאן משהו מודרני כמו בניו יורק. אבל זה אותנטי. ומצד שני, לא אגביל את האוכל לרמת העיצוב של המסעדה.
"אני מתפשר בדבר נוסף, שהוא רמת השירות – אין אפשרות לתת שואו בשולחן. למרות שזה החלום שלי, אני לא יכול לבקש ממלצר לשפוך חנקן נוזלי מעל הצלחת, מול הסועד. העובדים שלי הם מלצרים שבאים לשנה וחצי, ונשארים עד שהם גומרים את התואר. הם מדהימים, אבל כשהם מגיעים אלי הם לא יודעים דברים בסיסיים. אז נכון שהמרקים בכל זאת נמזגים מקנקנים לצלחות, ולפעמים יש קלוש על הצלחת שהמלצר מסיר, אבל זה הקצה שאני יכול ליישם מבחינת המקצוענות של המלצרים בארץ. לקוחות שהם שועי הארץ שואלים את המלצר שאלות כמו 'מה זה טונקה', ושאלות על האויסטר, והוא לא יודע. טוב, יש דברים שהשלמתי איתם, למרות שלפעמים אני עדיין מפנטז. אני איש של קיטש".

"להגיע גם לאנשים בגדרה"

השואו והפרסום הפכו לחלק חשוב בעולמו של אדוני, למרות הצניעות ונועם ההליכות של האיש. הוא מסמיק עד שורשי השיער, כשהוא מקבל מחמאות לבביות מלקוחה מתמוגגת. למעשה הספיק לו מהפרסום, הוא אומר, לאחר שבחצי השנה האחרונה שכר משרד יח"צ ונחשף לא מעט בעיתונות ובטלוויזיה.

התוכנית "קרב סכינים" ודאי עשתה לך שירות טוב.
"בהחלט. באו גלים של אנשים, גלים זה בלשון המעטה. הכפלנו את עבודת המסעדה לאורך חודשים.
רק לאחרונה גיליתי שזה חלק מהמשחק שצריך לשחק. נמנעתי מהתקשורת ומהטלוויזיה עד שהגעתי לת"א. כאן הבנתי שאתה צריך לקחת חלק במשחק של לבנות את עצמך, יחסי ציבור, תדמית… צריך להגיע גם לאנשים שגרים ברחובות, גדרה וכאלה. ופתאום דרך הטלוויזיה הגעתי גם לאנשים האלה. אנחנו עדיין מסעדה מאוד יקרה, לא מתאימה לרוב האנשים אבל לפחות כן סקרנתי, ובאו הרבה שמעולם לא אכלו אוכל כזה ורצו לראות".

איך התרשמת מאלפרדו רוסו, השף האיטלקי של התוכנית?
"סטפן, הצרפתי, לא רואה אותו ממטר. למרות שההפקה מנסה להוציא את אלפרדו יותר טוב. אלפרדו הוא שף מצוין, יש לו מטבח איטלקי בפשטותו. אבל יש לי בעיה עם המינימליזם הזה, לא מספיק לי ארטישוק בצלחת, אני מחפש מעבר לזה. אני אוהב את התעוזה של סטפן, אם כי לפעמים הוא over גם בשבילי. הוא מכונה. כמות האנרגיות שיש לבנאדם הזה והיכולת לשלוט על סרו
יסים מטורפים של 15 מנות יחד, היא מדהימה.

"הפסדתי לאלפרדו, וזה כאילו מוציא את סטפן יותר קטן כי ניצחתי את סטפן. אבל סטפן הוא תותח בעיני. בארוחה אחרת הוא יכול היה לפרק אותי. אוכל זה גם עניין של יום ביומו, ותלוי מי השופטים שלי באותו יום. אני מאחל לעצמי חצי מהיכולות ומהניסיון שלו בבישול".

השיחה עם אדוני מתקיימת ערב נסיעתו לשיקאגו, למסעדת "אלינה" הנחשבת, בכוונה לעבוד שם קשה וללמוד הרבה. "חשוב לי להישאר מעודכן במה שקורה בעולם. גם כשאני חוזר הביתה בלילה גמור, אני יושב על האינטרנט. בחרתי בדרך החיים הזו, שהיא מאוד קשה. אני בנאדם מאוד פאנאט. ככה חונכתי.
כשאני נוסע לחו"ל, זה לאכול – שבוע מסעדות בפאריז או בניו יורק. את מעט הכסף שיש לי אני מוציא על זה. זה מטריף את אשתי, היא היתה רוצה למשל בית יותר נורמלי".

"שף הוא עמוד התווך של המסעדה"

איך אתה רואה את התקופה הקרובה בענף? אומרים שיהיה מיתון.
"לדעתי הולך להיות מיתון עולמי. אבל כיוונתי להכי גבוה שאפשר, לאלפיון ולעשירון העליונים. ואז גם במיתון, הקהל שלי יוצא למסעדות יוקרה, אולי לא שלוש פעמים בשבוע אלא רק פעם אחת. כשהחלשים משלמים את המחיר, החזקים רק מסתדרים טוב יותר. והקהל שלי ימשיך לחיות טוב, גם אם ירסן את עצמו טיפה בגלל האווירה. הוא יכול להרשות לעצמו לחיות כמו שהוא רוצה".

מבחינת מחירים, "כתית" היא סמן קיצוני.
"נמאס לדוש בזה, למה לאכול אצלי עולה 40-60 שקל יותר מאחרים. זה לא רק האוכל – זו העלות של מפות כפולות, מנורות שמן, כוסות קריסטל, סרוויסים, והדרך היחידה שלי לגבות את עלות הקיום במקום הזה היא דרך הפוד קוסט. למה שאול בן אדרת מ'קימל' מגיש סטייק ברמה שלי ויכול לגבות 50 שקל פחות למנה עיקרית? כי אני מגיש את זה עם דברים יותר יקרים מסביב, אצלי כוח האדם משולש מזה של קימל, והכלים והתפאורה עולים כסף.
"אני לא מצטדק, מי שלא רוצה שלא יאכל. אבל מי שרוצה, משלם גם על ישיבה בכיסא הספציפי ושתייה מהכוס הספציפית. והגעתי לשלב שאני כבר לא צריך להצטדק. פעם היו אומרים, הפלצן הזה. היום הקהל שלי, שאוכל ברוב העולם, יודע להעריך את מה שהוא מקבל. אני מסעדה שרוצה לרגש, לספר סיפור, לא רק מנה טובה ומדויקת אלא משהו שמעבר לחוויית האכילה וההסעדה.

"סך הכל יש היום שתי מסעדות בקו הקיצוני מבחינת הסגנון, חומרי הגלם והמחירים היקרים מאוד – אני ו'מול ים'. ואני חושב שיש מקום לשתי מסעדות שמאכילות יחד 120 איש בערב בכל המדינה. זה לא הרבה. ויש מספיק קהל".

"בכלל, מסעדות מהסוג שלי לא עושות כסף. מי שנכנס צריך לדעת שזה לא בשביל השקעה אלא כי בא לו, כיף לו והוא רוצה להוכיח שמקום כזה יכול להתקיים לאורך שנים. אני לא מבין את מי שמשקיע כספים במסעדות שנסגרות ונפתחות כל הזמן. מקווה שהבינו שזה לא עובד ככה. כל איש היי-טק לשעבר פותח מסעדה, מביאים שף יועץ ומנהל שעושים עליך קופון ענק, ואחרי זה לוקחים את המקום בחצי מחיר ועושים עליו עוד מכה כזאת. מצד שני יש לי קולגות מדהימים, שכל יום שהם בלי מסעדה זה עוול. והם מחפשים משקיע ולא מוצאים חיבור עסקי לאיש הנכון". 

מי למשל?
"רועי סופר, עודד שוורצברד, עופר אלמליח וקובי בנדלק, יאיר פיינברג. אנשים שהשוק צריך לחטוף אותם, שפים שחייבת להיות להם מסעדה.

מה עוד מעצבן אותך?
"הורג אותי חוסר הבנה בסיסי שיש לאנשי עסקים בהתייחסות לשפים שלהם. שף הוא עמוד התווך של המקום. המשקיעים שמים מיליונים על מסעדות, שופכים דליים של כסף, אבל עושים מטבח פיצי עם מכשור מינימלי, חונקים את השף, מקצצים לו בצוות, נותנים לו לפרפר כמו פורפרה רק כדי להוציא את האוכל שהוא רוצה. וכל זה כדי לחסוך עוד 2,000 שקל בחודש במשכורת שלו.

"השותפים שלי, למשל, עשו לי ביטוח חיים על העסק. הם אומרים, אתה העסק. אם אתה הולך, 'כתית' שווה שקל על הנייר. נמכור את הצלחות והכוסות בכמה שקלים".

"אתה רוצה מקום לטווח ארוך? תשקיע בשף. אחרת, המקום לא מצליח כי השף לא מרוצה. כל כך הרבה לא מבינים את זה. שף טוב זה אוכל טוב, הוא ידאג שהספקים לא יגנבו אותך, הוא חוסך לך כסף בלי שאתה יודע בכלל. היום משלמים 8-15 אלף נטו לשף טוב. ואני שומע שפים ממורמרים, לא מרוויחים, שקורעים אותם בעבודה. זה הטמטום הכי גדול – שופכים מיליונים על כיסאות, עיצוב ולא על המטבח".

מצד שני, רמת המסעדנות בארץ עלתה מאוד בשנים האחרונות.
"בהחלט. גם האוכל. ויש ערך לכסף – מסעדות כמו 'צפרה', 'רפאל', 'טוטו', 'הרברט סמואל', 'מסה', לא רואות ממטר את המקומות באותה רמת מחיר בחו"ל. ברמת מחיר בינונית אנחנו מספר אחת בעולם. לכי תאכלי ב-200 שקל בפאריז, ניו יורק או לונדון – אין מצב לאכול אוכל נורמלי. כאן כל הקהלים, ב-400 שקל לזוג, חווים אוכל טוב, יצרי, עם רשאד, צנונית, נתח קצבים טוב ופוקצ'ות. גם בבתי קפה בארץ – בבראנץ' יש דג מלוח, איקרה, יוגורט… בניו יורק בבתי קפה אוכלים אוכל שמן מטוגן, חתיכת נקניק עם מלפפון וחרדל בצד.
"אני משוגע על האוכל שיש בארץ הזאת. אין לנו במה להתבייש, בסך הכל יש בשוק חומרי גלם טובים, ויש אוכל צעיר, כייפי וטוב".

נאמר שמחר אתה פותח מזללה למזון מהיר. מה תגיש?
"אני רוצה דוכן ברוטשילד, קיוסק של בויאבז. עם סיר בויאבז גדול, עם 3 צירים, מסננות כמו של פסטה עם פירות ים לבחירה. כל אחד ירכיב לו את הבויאבז שלו עם תוספות בתשלום. יקבל כלי עם בוי
בז ולחם לבן שאני אופה, עם פנכה של איולי או חמאה. אני רוצה לראות אנשים מפרקים בידיים את השרימפס.
"בקיץ – אותו הדבר עם גספאצ'ו, שני סוגים, עם פלאנצ'ה ופרוסת לחם טוב. עם שני סוגי יין זול בכוסות כאלה, או פסטיס ופרנו.
"זה רעיון שיושב אצלי המון זמן. אולי לפנסיה. זה האושר".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מישהו שעבד בכתית  On 21 באפריל 2008 at 5:44 pm

    אדוני מעביד את הטבחים והקונדיטורים שלו מבוקר ועד ערב ומשלם להם גרושים. בכלל, ככל שהמסעדה יוקרתית יותר כך השכר יהיה נמוך יותר והתנאים רעים יותר.

  • אריאלה  On 21 באפריל 2008 at 10:18 pm

    אכלתי אצלו פעם אחת והאוכל היה בסדר, לא נרשמו אורגזמות קולינריות.
    והבישול המולקולרי הזה, מונדייה, איזה הפלצה.

  • סנטה מאוס  On 21 באפריל 2008 at 11:16 pm

    מסעדה גדולה, שף גדול, אכלתי אצלו בכל הגילגולים – מכפר רות, דרך נצר סירני (החוויה הפחות טובה שבהן) ועד לכתית התל-אביבית – ולא, אני לא אלפיון עליון, אני לא אגיע לאדוני יותר מפעמיים-שלוש בשנה טובה, אבל בכל פעם שהגעתי, אדוני מעולם לא הכזיב ותמיד סיפק חוויה קולינרית מצוינת עד בלתי נשכחת, במחיר שאכן, בהשוואה לרמות קולינריה דומות באירופה, לחלוטין מתגמד. שרק יחזיק שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: