שלושה רגעי אמהות

שחזור
התינוק הישן לידי מתעורר, קצת אחרי שנכנסתי לשינה עמוקה, ומתלונן בקול. צועק וצועק ומוחה עד שאני מתעוררת, ומבינה שהוא בוכה. צריך לפתור את זה. אני צריכה לפתור את זה. כן, אין ספק שאני שהתעוררה משינה עמוקה היא זו שצריכה לפתור. איך? מה מציק לו? אני לא יודעת, רק זוכרת שגם אתמול, או בכל אופן לא מזמן, היה גם כן בכי מהסוג הזה בדיוק, באותן נסיבות, והצלחתי לגלות מה מקורו ולפתור אותו. איך? מה מציק לו? לא יודעת. צועק צועק. מה נעשה? לא זוכרת. אולי נרים אותו ונחבק אותו, כי רק הגוף זוכר. מרימה אותו ומחבקת. החיבוק צמוד – גרעפס עמוק יוצא ממקום עמוק. אה, זה מה שהיה לו. באמת כמו בפעם הקודמת. אפשר לחזור לישון.

דיאדה
יולי תל אביבי, ויצא שאני מוצאת את עצמי מתנהלת מיוזעת עם ילד ותינוק בחזרה מנמל תל אביב, ברגל, בדרך לתחנת האוטובוס. בדיזנגוף עוצר אותי איש מבוגר, תייר שמדבר אנגלית במבטא צרפתי, אולי בלגי, ושואל אם שמעתי על מקום בשם "די-איידה". מראה פיסת נייר מקומטת עם הכיתוב Dy-a-da. אני אומרת – אה, כמובן, תיכנס פה ותיכנס שם, תלך הנה ותפנה שם. ואז הוא מתחיל: שמעתי שרק שם מוכרים מזון משומר לתינוקות. מזון משומר לתינוקות? כן, הוא אומר, בקופסאות כאלה, מזון משומר אבל לא פירות. חיפשתי כבר בכל מקום, הוא ממשיך מיוגע, ורק שם מוכרים את זה, אין למצוא כאן מזון משומר לתינוקות, זה ממש מגוחך!

ראשי מתאמץ עד שתמונת מוח אחת ,מהבהבת, נשלפת אלי: צנצנת זכוכית ובה מחית אפונה, עוף טחון ותפוחי אדמה. כאלה. גרבר כאלה. אני צוללת ישר אל תוך תחילת שנות התשעים, בסתיו אמסטרדמי אחד, עם תינוקת אירופית מפונפנת, בבית אירופי מפונפן, ואני המטפלת מוציאה מהמזווה המפונפן קופסת גרבר אחת מבין מאה, בלי לבחור, ופותחת לה מחית אפונה ועוף. אני טועמת קודם, לראות אם התחמם דיו, ובטני הענייה, למודת כריכים זולים של ממרח כבד נחות וחמאת בוטנים, משתלהבת – לטעום עוד! אני טועמת עוד. בקושי מתאפקת. לא ידעתי בכלל לבשל אז.

אמרתי לתייר: אנחנו פשוט מכינים להם אוכל מבושל. אבל הוא הביט בי שוב במבט מיואש, ופנה לנמל.

קרקפת
… ובפעם האלף אחרי קיטור של התינוק, אולי שיניים? ודווקא אחרי הצהריים, ודווקא יש לי בדרך כלל זמן וסבלנות וכייף אחרי הצהריים, שוב לא הבנתי מה הוא רוצה מחיי הפעם. זה היה בסלון על הספה, ליד הטלפון שמעל קופסאות הדיסקים, ורכנתי לרגע עם ראשי בין ידיי כדי לחשוב מה יהיה אתי ובכלל. והידיים נגעו בקרקפת, בדיוק בקו שבין השיער למצח, וראיתי פתאום בצלילות איך הייתי יכולה להפריד, להסיר, לפשוט את מסיכת הקרקפת הזו ולהיחלץ לרגע ממסלול החיים הזה, ולהיות משהו אחר – בחיזיון צבעוני שאין לו ולא כלום עם בקיעת השיניים בגיל שבעה חודשים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי כהן  On 24 ביולי 2009 at 10:20 pm

    כל כך עדין, כתוב מצויין. אפשר לבקש שיתארח גם באמהות אובדות? בעצם אשאל במייל

  • ריקי כהן  On 24 ביולי 2009 at 10:22 pm

    אבל התוכן, התוכן כואב מאוד, ומוכר מאוד.

  • ימימה  On 24 ביולי 2009 at 10:42 pm

    מהיופי.

  • ח ל י  On 24 ביולי 2009 at 11:10 pm

    רק הגוף זוכר…

    גם הגוף, והרבה הרבה הלב.

    כמה עדנה ואהבה
    ומרחוק זה מרגיש הרבה יותר משבעה חודשים,למרות שאני בטוחה שאת מרגישה היטב כל יום – ולילה -בשבעה חודשים האלה 🙂

    עוד קצת ושניהם גדולים. עוד קצת א.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: