שוב פוסט אחרון, עוד אחד

1. זה לא בדיוק פוסט אחרון. אבל הבלוג הזה לא ממשיך, וגם לא נפסק. בסך הכל מחכה למעבר לוורדפרס (הנה עברתי!), אם כי גם שם לא אמשיך ככל הנראה להיות בלוגרית פעילה. בעיקר רוצה להעביר לשם תכנים שחבל למחוק, כמו מאמרים וכתבות על ביוטכנולוגיה, יומן החלומות שלי, מקצועות שמתו… לא הרבה יותר מזה.

2. כרגע אפשר למצוא אותי די הרבה בפייסבוק. שם הכל קצר ומהיר. חבל שכך – אחד התענוגות של תגובות בבלוגים הוא לקבל תגובות מאנשים חדשים. בפייסבוק כולם חברים, או מכרים, או מכרים של חברים, או אנשים שגרים מטר ממני ואני רואה אותם רק באינטרנט. אנשים שאני חושבת שהם חושבים שמעניין אותם לקרוא מה אכלתי בבוקר או לאיזה אלבום הקשבתי. עוזר להעביר את הזמן בשעות העבודה. אבל בחיים לא אקבל דרך פייסבוק מייל פותח ראש ומאיר עיניים בנושא מרתק, או סתם הצעה מגונה (לא, אני לא בעניין של סקס וירטואלי, אמרו לי שזה לא דומה לדבר האמיתי), ממישהו שלא היכרתי לפני כן. ועוד קוראים לזה רשת חברתית. זה חברתי כמו חבר'ה מהפלמ"ח שנסגרו בסלון ושרים בציבור עד אור הבוקר. גם אם יש להם 549 חברים. על טוויטר אני בכלל לא מדברת. שם אני בטח לא. זו סטייה של ממש מן העולם כפי שהוא צריך להיות. אני רוצה שהעולם יהיה כמו סרט של אריק רוהמר, שם מדברים המון (ואף אחד לא רוצח ולא אונס ילדים).

3. מה לי ממאתיים חבריי בפייסבוק? גם כך אני בקושי משתלטת על החברים הישנים שלי, הבשר והדם. האם אתם שמחים כשנוספים לכם חברים חדשים? או מבכים את האקסים שהתאיידו, חברי העבר שנעלמו, אנשי המשפחה האורבנית שפעם באתם לאכול אצלם כל שישי בערב והיום אתם לא בקשר? אני לא שמחה לחידושים. כבר לא שמחה לכלום. לקראת גיל 42 אני מודה: אני מלנכולית, סנטימנטלית וחרדתית. כשקורה לי משהו, חדש או משומש, אני חושבת: הגעתי לרגע הזה בזמן, מעולם לא היה כמוהו. לאן זה ימשיך? מי יודע לאיזה גיל אגיע ולאיזה גיל יגיעו בניי, ואיך העולם ייראה כשיהיו בגילי, אם מישהו יראה אותו בכלל במצב תקין. כן, אני מפחדת, בלי קשר לכותרות הזוועה בעיתונות או לספר "הדרך" (שגם ממנו אני מפחדת). אולי הפסקתי להאמין בחיים? לא, זה יהיה ממש טיפשי לאור הביוגרפיה שלי עד עתה. אז זה מה שנשאר לי, אופטימיות כי לא נעים.  

4. עכשיו קשיים אמיתיים, לא אינטרנטיים. קשה לגדל ילד בן חמש. נורא קל לגדל תינוק. מה זה כבר להיניק ללא סוף ולשאת במנשא ולנחם על כל שטות ולקחת לכל מקום ולא לישון בלילה? שטויות, קטן עלי. תינוק זה אלף בית. אבל ילד, הו ילד. קשה לגדל מישהו שמתווכח וגם צודק, שספג כבר המון השפעות אחרות וקשה לראות אם זה הגרעין הטהור שלו או ציטטה של חבר מהגן. מפרך לזכור שהוא לומד ממה שאני עושה ולא ממה שאני אומרת. עצוב לחשוב שרגשות האשם שלי מוצדקים. מייאש לראות איך אני נופלת שוב לאותן מלכודות ומשמשת דוגמא רעה (נא לא לכתוב "אבל את אמא מצוינת"). אם לא היו לי ילדים הייתי יושבת כל היום על הספה וקוראת ספר.

5. פרקתי מספיק. נכון שלקח לכם דקה להתרגל אלי שוב? רק דברים טובים תביאו לי. בכלל אין לי שום מערכת יחסים אתכם, אתם קוראים וירטואלים. פייסבוק אתם כולכם. לילה טוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מתביישת להזדהות  On 26 בפברואר 2010 at 12:33 am

    אני בת גילך בערך ומרגישה בול כמוך. לפעמים אני צריכה לסלק בכוח את המילה "מרירה" מהראש, ואני מחליפה אותה במילה "עצובה" שאיכשהו נראית לי קצת פחות איומה וקצת יותר פוטוגנית. אחר כך אני יוצאת החוצה ומכריחה את עצמי לראות את העולם בעיניים חדשות. עץ יפה, או פרצוף זר ומעניין, כל דבר שיצדיק. כי אם נשארו עוד ארבעים שנה כאלה………….
    לילה טוב אביבה

  • יולי  On 26 בפברואר 2010 at 3:48 am

    בת 40 ומסכימה עם כל מילה, והילדים המתווכחים והצודקים הם הילדים שאנחנו רוצים לגדל.

  • אפופידס  On 26 בפברואר 2010 at 9:54 am

    תענוג (ומעציב מעט) לקרוא. סה"כ אני נוטה לאופטימיות באשר למין האנושי, לדעתי על סמך נתונים מוצקים, גם אם כמה אנשים שאוהבים להרגיש מפוקחים לא אוהבים את זה. בכל אופן, בקירוב טוב יהיה טוב.

    כמו לחלק גדול מן האנשים המוכרים לי מספיק טוב, גם אותי תוקפות חרדות מתונות עד בינוניות פעם בכמה זמן. שמתי לב שלא ברור תמיד מה מקפיץ את החרדה דווקא באותו הרגע, אך כשהתחושה שם, היא מתחילה לקבץ סיבות, שגוררות עוד סיבות וכן הלאה. לפעמים מחמיצים את התהליך בו בעצם לקחנו עשב פרא מחזורי, ובמקום לעוזבו לנפשו עד שיקמול (דקות עד ימים), אנו משקים ומדשנים אותו ואף עוזרים לו להתרבות לאזורים נוספים.

    חוץ מזה גיליתי שהרבה מן המנהלים (ולא רק) סביבי משתמשים בציפרלקס, פרוזאק, חומרים פחות מותרים וסדנאות רוגע. אבל זה כבר סיפור אחר.

    מקווה שתפיצי את מעונך החדש למנויים ותיקים, גם אם לא מתמידים כמוני.

    אגב, הנה ביקורת שכתבתי על "הדרך": http://cafe.themarker.com/view.php?t=1088742

  • ד.ט.  On 26 בפברואר 2010 at 11:37 am

    גם אמרת שלגדל אותו זה נורא קל?

    אני אוהב את הכתיבה שלך בבלוג.

  • איתמר  On 26 בפברואר 2010 at 12:48 pm

    חבל שאת לא כותבת לפחות פעמיים בשבוע. כתיבה של בלוג הרבה יותר מעניינת מהקצרים האלה שאנחנו נסחפים אליהם בפייסבוק
    חוץ מזה, יש הרבה דברים שכתבת כאן ומובן שאני מזדהה עמם. את, למשל, אדם שהייתי סקרן להכיר פנים אל פנים. זה מה שאני מחפש אצל כותבים
    לילה טוב

  • ח ל י  On 26 בפברואר 2010 at 1:15 pm

    את בעצמך פייסבוק.

    זה הרבה יותר קל, הרבה הרבה יותר קל לגדל ילד/ה בן חמד מילד/ה בת ארבע עשרה. הרבה הרבה הרבה יותר קל.

    אבל לרגע באמת, כל מדרגה כזו קשה. הפרידה ממה שהיה, שהיא פרידה לתמיד + אדם ההופך לבעל דעה וטעם והחלטות שזה משמח ומעצבן באותה מידה….

    ובאמת חבל שאת נישבת בקסם התמצות, למרות שיש בו קסם רב, מודה, ולא כותהת כאן יותר…

  • נוסעת סמויה  On 26 בפברואר 2010 at 4:19 pm

    תראי מה קרה,
    את מאלצת אותי לצאת מבין הצללים
    ולהגיב.
    מה עכשיו פייסבוק? לא הצלחתי להבין מה הקטע שם
    ולמי יש זמן להבין דברים חדשים כרגע
    (בגיל 40 עם תינוק וילדה בת 5 :))
    תישארי פה או איפה שהוא זמין
    זה עוזר לקרוא
    זה מעניין
    וכשאת ככה כמו היום
    זה אפילו מעולה.
    יודעת מה, לפחות אם את הולכת למקום אחר תגידי לאיפה הולך?

  • אביבה  On 26 בפברואר 2010 at 7:59 pm

    תודה על הדברים הנעימים שלכם.

    הבלוג הזה התחיל כחצי-מקצועי, ואני לא מרגישה בנוח להפוך אותו למשהו אחר. אני גם די שחוקה מכתיבה באופן כללי, וגם כפי ששמתם לב, סקפטית לגבי התכלית של כל העניין הזה. אולי בפלטפורמה החדשה התחושה תשתנה.

  • הנני  On 27 בפברואר 2010 at 5:29 am

    גם אני סביב הגיל הזה, כ"כ כ"כ מזדהה עם מה ואיך שכתבת! ממש ניסחת לי את המחשבות, שדווקא היום, דווקא בפורים ואולי בגללו, תקפו אותי. הילדים נותנים כנראה משנה תוקף ועוצמות מועצמות לתהליכים שאנחנו עוברות בעצמנו. ובמיוחד אני רוצה להודות לך על: "אם לא היו לי ילדים הייתי יושבת כל היום על הספה וקוראת". אני לגמרי כזאת, ולפעמים מתייסרת ברגשי אשמה ולפעמים מצטערת שאני לא באמת יכולה לעשות את זה. אז אם תמשיכי לכתוב, רק תדעי שזה לא לשווא. משפטים כאלה עושים הרבה

  • chellig  On 8 באפריל 2010 at 7:37 pm

    באתי להגיד שלום.

    אם את צריכה כוס חלב, או בייביסיטר לרגע,
    את יודעת שבשביל זה יש שכנים. וחברים…..

  • avivamishmari  On 17 באפריל 2011 at 9:07 am

    עברה כמעט בדיוק שנה מהפוסט הזה. ודווקא אחרי כמה חבטות וגלגולים, אני הרבה יותר אופטימית מאשר בשנה שעברה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: