יום ריבה

היום עמד בסימן ריבת תאנים. היה לי עצוב. התאנים לא היו טריות. רגע לפני מותן. היופי הרך והחשוף של הפרי לא עזר לו ביום הזה. הוא לא יצלח לאכילה ישירה, כך הוחלט. הוא נכנס לסיר עם סוכר ומסמרי ציפורן, שיתנו לו ארומה של פציעה. ומעט מיץ לימון, כי מתוק מדי זה קצת קשה מדי. איך אפשר לחיות במתוק מדי? כל הזמן כתום-ורוד וסוכר ומחניק. הן יהיו טעימות לגמרי מבושלות בסוכר ולימון על פרוסת לחם.    

הריבה משמרת את הטעם ולפעמים אפילו את המרקם. אבל הפרי כבר לא כאן בעצם, נכון? ריבה היא חוויות מיד שנייה שחלקנו עם רק היומן, או שסיפרנו לידיד חדש שלא מכיר את השמות והמקומות. והלימון הזה אחראי שלא נהיה לאחד עם הריבה שלנו, שלא תלכוד אותנו לגמרי בסמיכות הדביקה. כל הזמן נשארים שם לימון ומסמרי ציפורן, והמתכון מדויק ופוגע.

אז עמדתי וערבבתי. הסרתי קצף מיותר. הנמכתי אש. עכשיו אין לחץ. שתבעבע. בדקתי בדיקת סמיכות (כשיהלומים ניגרים מן הכף זה מוכן, אמר לי מישהו שפעם שימח והעציב אותי מאוד). וכל הזמן רציתי את התאנים האלה ככה, ישר מהעץ, כמו שהן ובלי חשבון ובלי לתת להן שמות. אבל כיוון שעברו כך וכך ימים ולילות מתוקף הנסיבות הן כבר לא התאימו ולא ידעתי איך וזה המצב וכך הוחלט.