ורד שקט פיל כתף קרה. גלעיני אמת בכתיבה

1. הפוסט הזה מתבשל המון זמן. שבועות. כמו ביצה סרבנית מתרנגולת מתאמצת. נושאו הוא "למה בוער לי לכתוב", וכל כך הרבה זמן לא כתבתי, פה או בכלל, שלא מובן למה בוער לי לכתוב על כך שבוער לי לכתוב. אבל בוער. מי שהנושא משעמם אותו, מוזמן לנטוש עכשיו.  

2. בדרך כלל אני עוברת על הטקסט שלוש, ארבע וחמש פעמים, מחליקה קצוות. הפעם, שיהיה חלוק נחל אחד משונן קצת.

ו-עכ-שיו.

א.      רוני פתחה בשאלה "למה לכתוב", אינדי תהתה על שינויים שהכתיבה שלה עוברת בגלל המעבר לפלטפורמה טכנולוגית שונה. בואו נפיל את חיילי הבאולינג המעצבנים הללו אחד-אחד. קודם כל, למה כותבים:

חוסר הנחת. הרעב המציק הזה, הקשר בבטן. מה שמריץ אנשים מסוימים למסעות בעולם, מריץ אנשים אחרים לקחת את העט ביד, המקלדת באצבעות, ולהוציא את עצמם החוצה.

הרצון שיידעו, שישמעו, שכולם יידעו! זה מוליד גם כתיבה מאוד אקספרסיבית, להוציא החוצה, להתנקות, להתבטא. ומהצד השני גם כתיבה מיסיונרית משהו, מטיפה ומשכנעת – מי עדיין לא ראה את האור? הנה הבאתי קצת. וגם מצית!

אני רוצה לספר לכם הכל. הכל אני רוצה שתדעו. שכל העולם ישמע! אבל אני יודעת כל כך מעט, ורק חלק מזה אפשר לגלות לכם, וחצייכם ממילא יקרא בדברים בדיוק את ההפך. וכך נשאתי עם 1.55% של תמצית גלעיני אמת מרוכזת בתוך הפוסט. באותיות האלה. האם לחישה באוזן קרובה ומוכרת תסגיר יותר? אולי.

ב.      כששלמות ואהבה מקיפות אותי, אובד הצורך לכתוב החוצה. הוא הופך להמיה פנימית. לפעמים עדיין נותר רצון כלשהו לכמת ולדייק את היופי, רצון שרוב הפעמים אני מנסה להתנגד לו. לא רוצה מילים. עכשיו טוב. טוב זה שקט, וטוב שכך. בטוב אין ייחוד אישי. אין צורך להתאמץ ולחפש מילה שתגדיר אותו. פשוט להרגיש.

ואז שוב מגיעה מנת חוסר נחת. אז אני פונה החוצה וכותבת. משליכה יהב. אולי מכם, שיש לכם עוד עשרה דברים לעשות אחרי שתסיימו לקרוא פה, אולי מכם שקמתם הבוקר על צד שמאל, אולי מכם שטוב לכם עכשיו, אולי מכם שהגעתם הנה במקרה ומשקיפים בזלזול, אולי מכם זה יבוא. תקראו אותי. תקיימו אותי בעיניכם.

ג.       אבל מי אתם? ומי הייתי רוצה שיקרא? מיהן העיניים הקולקטיביות האלה, שאני מרשה לעצמי לסמוך עליהן שייתנו בי את האמון שאני נותנת בהן?

"כולם" הוא מונח מעורפל. הוא אלפי מבקרים באצטדיון, הוא מבטו של המוכר בחנות, הוא ידיעתה השקטה של קוראת סמויה. ייתכן שאני חיה תחת הרושם הרומנטי שאם כל אלה יידעו את הקוד הסודי, יזוז משהו. ברגעים אחרים אני חושבת: מי האנשים האלה לי? אני עם קרוביי ויקיריי. זה כל מה שיש. לכו מפה.

בפייסבוק כתבתי לא מזמן: "תובנה קשה נחתה עלי. רציתי לכתוב אותה כסטטוס אבל זה היה נהפך לקצר ומזולזל מדי. פוסט בבלוג היה מאלץ אותי לחשוף יותר ממה שכדאי. לכתוב למגירה – מי יקרא את זה? טוב, אז אספר לחברה טובה. באמת צריכה להתקשר אליה פעם".

ד.      מה הכי קשה בכתיבה? הכי קשה זה, שיקרא מישהו ולא יבין שאני היא הכותבת. כלומר, הכי נורא שלא יהיה לי קול אישי. ועוד יותר נורא זה, שיבוא מישהו ויזהה מייד את הטון והסגנון, ויחשוב שזה כמו מאה טורי אביבה אחרים שכבר קרא, והיא מתחילה לשעמם.

מסכימים? טוב. אז זה לא נכון, סתם אמרתי את זה, למשוך זמן. אלה לא הדברים הכי נוראים בכתיבה. הכי נורא מתרחש אצלי ולא אצלכם – הכי נורא זה לכתוב מניפולטיבי.

אין לכם מושג כמה קל לעשות מניפולציות בכתיבה, ובכתיבה ברשת זה מוקצן עוד יותר, בגלל האפשרויות הטכניות. בפייסבוק למשל אפשר להעלות סטטוס שנועד לעיניי אדם אחד בלבד, ולהציג לו מצג שווא. אפשר להעלים סטטוס מעיניי אדם אחד, ולהסתיר ממנו עובדות. למרות כל הבכיות על אובדן הפרטיות: אין עוד מקום שבו אפשר לסנן, לצנזר, למדר, למחוק, להעלות זמנית בלבד, ובקיצור לשלוט, במיני-עולם הזה, כמו בפייס. תנו לעולם כתף קרה או חיבוק חם, הכל שם. אבל שוב אני מתפייטת כדי למשוך זמן, למצוא ניסוח לאמירה הבאה.
מה זה "כתיבה מניפולטיבית"? זו כתיבה שיש בה משהו מתחנחן, אינטרסנטי, קורצני, מכוון לנמען (אחד או רבים) שאינו כלל הקוראים. כתיבה שאינה טהורת לב.
מודה, חטאתי בכתיבה כזו לא מעט פעמים. זה מבאס. והכי מבאס זה, שעלולים לקבל על זה תגובות חמות, ואף מקבלים.
ואם נדמה לכם שהפוסט הזה שונה, עדיף שלא תקראו אותו שוב. "טהור" אני יכולה לקרוא רק למכתב שכתבתי לעצמי לפני עשר שנים, שלא היה מיועד לפרסום בשום מקום, ולא הקפדתי עליו בשום ניסוח. קראתי אותו שוב לא מזמן. אין מה לעשות עם הטקסט הזה. היום או בכלל. הוא שימש כניקוי כללי של המערכת, וברגע שנכתב יכול היה לעוף לפח.
אז מה עדיף – טהור או מזוהם? נו טוב. אז אני לא מתביישת להתלכלך, ממילא לא קבעתי שום דבר אחר להערב.

 ה.      ועל מה אני כותבת? התשובה בתוך השאלה ולה שלוש אותיות.
העולם הממשי, ובתוכו האקטואליה, הוא קרום דק (הדימוי לא שלי אלא של נורית זרחי), עור מתוח המכסה על פצע ענק. בתוך תהום הפצע, מכוסים, זזים עתידים אפשריים, שאסור להביט בהם. אני כרגע מתרחקת מן השוליים ועומדת על קרקע בטוחה יחסית. חוגגת על הנושא החד פעמי – הפופיק שלי. על עצמי תמיד אפשר לכתוב. אני מתנדבת. חיי תמיד מעניינים. אותי. גופי, נשמתי, סופות העוברות עליי, תמיד גלויים לחקירה. שלי. מה יש, לא שילמתם גרוש, אל תתלוננו, לא נעים לכם, לכו לקרוא על צחצוח שיניים, או מצפון, של מישהו אחר.

ו.        לאן אתם חושבים שהגעתם? לפעמים אני מתחלחלת כשרואה איזה מונחי חיפוש הובילו לבלוג שלי (העיקרי הוא, אגב, "התנתקות מהוט", אתו דווקא אין לי שום בעיה). ויש כאן גם מגיבים אנונימיים, השם ישמור. הכרתי אותם. הם יכולים להציע ורד, או תקווה, ויכולים לשסף. וזאת בניגוד לפייסבוק, שבו גם מי שחושב עלייך רעות נוצר את לשונו כי לא אומרים דברים כאלה בזהות פתוחה. רחמו נא עלי.

אבל אל תחניפו. אל תגיבו כי נדמה לכם שאני מחכה לתגובה שלכם אישית. יש לכם פתק ממני לא להגיב. הערכת הקוראים יכולה לכבול מאוד, גם כשהם לא מבטאים אותה היא מרחפת שם. הם רוצים שתצחיקי. הם רוצים שתרגשי. הם רוצים שתחכימי אותם. הם רוצים שתביאי אמת. לא איכפת להם בכמה דמעות זה עולה, כמה זמן ומחיקות, איזה שיעורי חיים מעציבים עברת בדרך כדי לבוא אליהם חכמה יותר, כדי שיגיבו "אהבתי" ומייד ישכחו מה זה היה. או יותר גרוע: יעבירו קישור לחברה, תקראי איזה קטע. לא איכפת להם אם תשנאי אותם, הלא את ממשיכה לכתוב, בלעדיהם תגוועי.

אז אני שונאת אתכם, בעיקר מפני שאתם פה כשיש לי מה לומר לכם. וכשיש לי מה לומר לכם זה סימן לחוסר נחת, ראו ב'. ואני שונאת אתכם כי אתם מזכירים לי שכולנו פה לזמן קצרצר ולא מחייב, כי הבלוג הזה הוא פנאי, והוא אינו חיי ולא חייכם. ועוד אני שונאת אתכם כי אתם רבים, מרווחים ומלאי חללים. אין מה לתפוס. אתם לא אנשים אלא קהל. עוד לא נולד הקהל שיגיש לכותבת את מראה עיניו הנעצמות בעונג ונפקחות שוב אליה, אישית: את זה *את* אמרת. זה מספיק לי. גם אם תשתקי. שקט כבר.   

ז.       הכתוב לעיל אינו המלצה.

 

…הולכת על הקרום, אני
עוצרת את כל כבדי. איני מעזה לבדוק
על שקר מי
האדמה עומדת?

אבל אחת לאלף, מעל למכתש
מפציע אור יום נדיר מאהבת פילים,
ואני מעזה לפול אל התחתית,
לשמוע את רווחת האמת.

(נורית זרחי).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 7 בדצמבר 2010 at 9:52 am

    אביבה, זה טקסט נדיר ביושרו ובחוכמתו. תודה.
    (גם אני שונאת אותך לפעמים, כשאנחנו מהפכות תפקידים)

  • מרמיט  On 7 בדצמבר 2010 at 10:03 am

    ובפרפרזה על אלג'יר:
    אני כותב רק כשאני צריך, אף פעם לא יותר ממה שאני צריך.
    (אם היה לי כוח הייתי קם והולך, צורח מתפרק אף פעם לא חוזר יותר?)

  • שרית פרקול  On 7 בדצמבר 2010 at 10:21 am

    אני לא קהל, אני אנשים 🙂

    יפה כתבת

  • הופ  On 7 בדצמבר 2010 at 12:05 pm

    אני חושב שאני כותב מילים מאותה סיבה שאנשים צדים פרפרים. ואז מבינים שפרפר ניצוד הוא לא מה שהם רצו. בפראפרזה על פרוסט, פרפר הוא מה שהולך לאיבוד כשצדים אותו.
    מזדהה מאוד עם מה שכתבת על כתיבה מניפולטיבית. כשאני מרגיש קצת שם, אני מזכיר לעצמי שגם בתוך המניפולציה יש אמת (ואולי אמת כואבת במיוחד, כזו שנזקקת לעטיפות). ושיכול להיות שהתגובות החמות שאני מקבל כן מזהות את המניפולציה, אבל מגיבות לאמת.
    וזה אולי הדבר הכי מציק לי – הרצון שתמיד, אבל תמיד, זו תהיה אמת טהורה ולא נגועה באינטרסים. הדרך היחידה שמצאתי עד עכשיו לעשות את זה היא פשוט להוציא הכל החוצה, ולסמוך על החוץ שיפריד את המוץ מהבר.
    אני מתנצל אם באמת לא רצית שיהיו פה תגובות. התגובה הזו במובן מסוים היא שיחה ביני לבין עבור עצמי, שהפוסט המדויק שלך דחק בה לצאת. תודה על כך.

    • רוני  On 7 בדצמבר 2010 at 12:56 pm

      לא יודעת מה עם אביבה, אבל אני מאוד שמחתי על מה שכתבת כאן. רזוננס חזק של דיוק.

      • avivamishmari  On 7 בדצמבר 2010 at 1:29 pm

        הופ, ודאי שאני רוצה תגובות. מתה לתגובות. רק לא רוצה שיגיבו כי מרגישים חייבים, כמו שעושים לייק בפייסבוק, אתה מבין?

        שמחה על התגובה שלך ולא רק בגלל שדייקת – גם בגלל שאנחנו בד"כ במסלולים מקבילים.

      • הופ  On 7 בדצמבר 2010 at 1:59 pm

        רוני, תודה. אני מניח שדיוק מוליד דיוק.
        אביבה, עכשיו אני מבין לגמרי. ונדמה לי שגם את מה שאת אומרת על המסלולים המקבילים (הנה, לאחרונה גיליתי את "סאדוסנציטיזם" הנפלא של אבידן http://blogs.atraf.co.il/post/EDIFL.aspx, ועכשיו הפוסט הזה). אבל אם המסלולים מקבילים, איך זה שאני מרגיש לפעמים (כמו כאן) שאנחנו נפגשים?

  • כרמלה הכן שלומי  On 7 בדצמבר 2010 at 12:43 pm

    תמיד,אבל תמיד מרתק לבדוק מה עובר לך בראש. תני לעצמך דרור. מחכים כאן.

  • כרמלה כהן שלומי  On 7 בדצמבר 2010 at 12:45 pm

    כהן,כהן. מה נסגר איתי.
    אז זהו. אל תפריעי לעצמך. רק תמשיכי

  • chellig  On 7 בדצמבר 2010 at 1:56 pm

    רוצה רק תגובות שרוצים לתת.

    פעם, מזמן, עשרות שנים של מזמן, התלוננתי בפני מי שקבלה אותי ללבה פעמיים בשבוע לחמישים דקות, שאם אני צריכה לבקש ממנו חיבוק – בטח שאני זוכרת מי זה היה – אז אין טעם, החיבוק לא שווה לי כלום, והיא ניסתה להסביר לי שאם אני צריכה חיבוק, אז זה כל כך בסדר להגיד אני צריכה חיבוק, זה לא מוריד מערכו, להיפך, זה מראה שמשיבים לי ממש …לך דע, מי צדקה.

    זה מה שחשבתי עכשיו משום מה.

    ואני מאד מאד, מאד אוהבת את הכתיבה המפורטת שלך, ככה, כאן,העומדת בניגודיות לחיציך, הכה מחייכים אותי, בפייסבוק 🙂

  • זו ש  On 7 בדצמבר 2010 at 2:00 pm

    אחח, כמה מדויק ונקי את כותבת. תודה. השארת את הטקסט הזה שלך מתנתי – הוא כה מהודק שקשה לגשת אליו בלי לקרוע משהו, אז אני מסתפקת בהתענגות עליו.

  • מרב  On 7 בדצמבר 2010 at 5:06 pm

    "ובכלל לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים. אם הספר שאנו קוראים איננו מעורר אותנו כמהלומה הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו? … קפקא (27 בינואר 1904, מכתבים).

    אביבה, תודה שדקרת.

  • avivamishmari  On 7 בדצמבר 2010 at 8:02 pm

    תודה לכם על התגובות. אין סיכוי שאצליח לענות אישית, אבל התודה אישית.

    ואני באמת מתכננת להגביר תדירות כתיבה בבלוג, ולהרחיב מנעד נושאים. יגיע.

  • mooncatom  On 3 באפריל 2011 at 8:30 am

    עשיתי גוגל ל'אני רוצה לקרוא משהו שקט' ואכן זה היה מקום ראשון, ואיזה מזל שהשתעשעתי, כי הגעתי לכאן וזה מסוג הדברים שברור שאני צריכה לקרוא. אבל אחר כך, בשקט, בבית, בריכוז.
    בינתים – תודה.

  • תמי ברקאי  On 3 במאי 2011 at 7:15 pm

    יש פה הרבה אמת. כמה טוב להגיע לכאן. תודה

    • תמי ברקאי  On 3 במאי 2011 at 7:16 pm

      להגיע לכאן שוב, התכוונתי.
      זה מעניין איך יש קטעים שאני זוכרת שקראתי כבר ויש כאלה שנדמים חדשים לחלוטין.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: