טיוטא באדום

עדיין בודקת מחדש את שרירי הכתיבה הבלוגית. בלי חוקים. עם משחקים.

 

כיוון שלא ידעתי מה לא-לומר
אמרתי רק מה שממילא נאמר
ובמקום כל מילה באה רקיעה
קדימה-אחורה בטנגו ישן:
"שופעות עינייך אור ירוק / והן כשתי אבני ברקת"
בשקט ובאי-השקט
הדהד כל מה שאמרתי לא-להגיד
ולא-הגדתי ולא-זזתי
והלחש המרחיק והלחש המקרב
הכזיבו

בתחילה רציתי לכתוב כאן על שאלת הרצון. יש דבר כזה בפילוסופיה, לא? נגיד. אחר כך רציתי לתאר רגע של נוף מרגש, מטבעות עלים בוהקים שנגלו אלי. או לכתוב ניתוח קולנועי של כמה סרטים (מה שיבוא בפוסט קרוב). בסוף נכנעתי כמו שאני נכנעת עכשיו, והתחלתי לפרט: איך לא כעסתי על עצמי ולמה, אחרי תקופה ארוכה שהחמרתי עם עצמי מאוד, ובמקום זאת מחלתי לעצמי ועמדתי פרושת זרועות לקלוט כל טיפת חיים שהורעפה עלי. כן, גשם, כאן. בדיוק כאן. לא משנה ימינה, שמאלה, פשוט רד ותן.

השאר בא לרגע סחרחר, כמו כלי רכב בכביש המהיר
שחולפים וצורבים בפניי.
אני נזהרת בי: שמאלה, ימינה, שמאלה,
ורק אז חוצה את חיי.

יופי. חיי נחצו כבר אלף אלפי פעמים, לפעמים ביוזמתי ולפעמים מצד אחרים, ומה עניין זהירות לכאן? גם הזהירים מתים בסוף, רק חיים באמצע חיים יותר משעממים. אני אתן לכם טיפ איך להרגיש חיים גם כשאתם מתים-מהלכים – עשו שטויות לא-הפיכות, אבל כאלה שמחירן נמוך יחסית, ודברו עליהן עם האנשים שמולם עשיתם אותן. בחרו לשם כך אנשים כנים, נעימים ובעלי יכולת ביטוי. חפרו על זה זמן מה. לאחר מכן המתינו, ונסו שנית. לא יהיה לכם טוב, יהיה לכם חרא, אבל לפחות תרגישו משהו מנחמת זרים. גם זה חלק מהחיים, לא?

לא, זה לא על מה או מי שאתם חושבים. אנא אל תדמיינו עלי דברים מתוך הפוסטים (בעצם, דמיינו דברים חופשי, אבל אל תמציאו ביוגרפיה). גם כך אני מוציאה דם בצחצוח של הכתיבה, כדי לכתוב ברור ומחובר. אז אם כתבתי משהו לגמרי לא ברור, זה סימן שאני מתביישת, במובן "מסמיקה", מתביישת מכם, קוראיי, ומעצמי, בשטויות שעשיתי, ולכן מקודדת.

הנה דוגמא לקריאה שגויה: היו אנשים שהבינו מהפוסט הקודם שתיכף אני מתכננת עוד ילד ר"ל. לאלה אמרתי ואומר: פפף. לא, לא. שש שנות אמהות אינטנסיבית, ושפחתכם רוצה להתקדם משבצת. אתמול עוד הייתי רווקה מיוסרת שהתלבטה אם ללדת לבד, מאז התחלפו לי כבר כל התאים ואני רווקה מפויסת שמחפשת ליפסטיק הולם. העולם עומד בקרוב להיפרש לפניי בלי רמזורים, כולל החיים שאחרי שמונה בערב, ודיר באלאק שלא אעשה שימוש נכון במתנות האלה. כמובן, זה קם ונופל על בייביסיטר לצעיר בניי. אבל מה בוער.

הנה שתלתי, בלי הרבה כוונה, אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה ביטויים ציוריים שצבעם אדום בשתי הפסקאות האחרונות. מצאתם? כתבו אליי.

ולענייננו.   

הלוואי שהיה אפשר לסיים פוסט בסיגריית מחץ, כמו שקראתי פעם שורת סיום בפוסט של איזה גברבר מישרא, "עכשיו סיגריה". אבל פה אין סיגריות כבר שנים. ולכתוב "עכשיו קפה", נניח, זה די חלש. המממפ, גרממפ, אז איך נסיים; ואולי "עכשיו תסלחו לי רגע". תודה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יריב גוטליב  On 17 בדצמבר 2010 at 8:58 pm

    נהדר

  • tsoof  On 17 בדצמבר 2010 at 9:11 pm

    אהא, החופש! רק דברים טובים מגיעים לך, אביבתי.

  • Dovratya Eshed-Komemi  On 17 בדצמבר 2010 at 9:41 pm

    את מתנה, אביבה.

  • יסמין  On 17 בדצמבר 2010 at 9:53 pm

    לא ברור, אבל נוגע.

  • nitsanem  On 18 בדצמבר 2010 at 2:00 am

    עכשיו אני מחפשת דרך סבירה לעשות שטות בלתי הפיכה. אבל אני טיפוס הרבה יותר מדי מעשי בשביל להצליח לדמיין דוגמה מספקת. את מוכנה להוריד את זה אל הקרקע בשבילי?

  • כרמלה כהן-שלומי  On 18 בדצמבר 2010 at 6:53 am

    כיף לקרוא כל מילה שלך,אביבה

  • דקלה  On 18 בדצמבר 2010 at 7:05 am

    מענג

  • avivamishmari  On 18 בדצמבר 2010 at 10:21 am

    תודה!
    יסמין וניצן, הלא הסברתי שיש דברים שאני לא יכולה להסביר 🙂

  • טלי  On 18 בדצמבר 2010 at 1:06 pm

    ני מבינה שאני לא יכולה ולא אמורה להבין הכל, וזה בסדר, בסדר גמור. אבל אני אוהבת את זה מאוד!

  • יסמין  On 18 בדצמבר 2010 at 9:01 pm

    אדרבה, ציינתי שלמרות העמימות וגו'. לא ביקשתי הסברים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: