ראשי פרקים לפוסט שלעולם לא אכתוב: ארבעה מסעות התבגרות

גיליתי מוטיב משותף לארבעה סרטים שמאוד אהבתי בזמנו:
ויטנייל ואני, איידהו שלי, זקוף ת'אוזן, חתונתה של מיוריאל.

 (מבין כל אלה, את "מיוריאל" ראיתי הכי הרבה פעמים, כי כתבתי עליו עבודה סמינריונית. לא מזמן ציירו על דפי העבודה הזו חתול, כלב וסירה).

 בכולם עומד צמד במרכז העניינים, צמד מאותו המין (רומנטי או לא).
בכולם דמות אחת אקסטרווגנטית ומסוכסכת יותר והשנייה נורמטיבית יחסית.
בכולם דמות אחת שמתפתחת, צומחת, ואחרת שמסרבת לצמוח, או תקועה בעל כורחה.

 בוויטנייל ואני הגיבור עוזב את הדירה המטונפת שחלק עם שותפו והולך להיות שחקן, במקום להסתפק בדיבורים על תיאטרון. באיידהו שלי, בן המלך שירד אל העניים חוזר לגדולתו, לקשר רומנטי עם אישה ולחיים מיושבים, ומותיר את שותפו לחיי הביבים היכן שהוא. בזקוף ת'אוזן, בן זוג אחד פורח פרא לכל הכיוונים והשני יושב בבית, מרגיש זנוח ומתלונן (זה מגיע לכדי רצח). במיוריאל, הגיבורה שהתחילה כסהרורית משעשעת לומדת על אהבת אמת ועל שלמות פנימית, בזמן שהיא מטפלת בחברתה נכת הרגליים (לזה ייקרא תקיעות). 

כל אלה הם בעצם סיפורי חניכה והתבגרות. הם מועצמים מפני שלמסע ההתבגרות יש עד – חבר, שאינו שותף לו למרות מאמציו להישאר בתמונה. הפער כופה על שתי הדמויות הראשיות פרידה והתרחקות. ועד כאן ראשי הפרקים לפוסט שלעולם לא אכתוב.