חבישה, ניקוי

כמו שלכל הומלס היתה פעם אמא שאמרה לו: קו-קו, יפה שלי, הנה אמא; כך לכל זיכרון רע שלי היה פעם זמן אמת, לימבו שבו עדיין היה תקווה לטוב. תיכף הוא יקרה, שיקרה כבר, הטוב. אבל חטפתי סטירה. סטירות. מזמן, פעם, אי אז.

מכל צריבת עבר כזו נותר משהו, בדרך כלל סגור. אבל לעתים הצלקת לא קשה מספיק, מאפשרת שיחדרו אליה עוד אור שמש ועדינות מגע ומים מחיים, וייתנו לה לצמח רקמת המשך. רקמה… טובה – זה שם התואר המתאים? אנחנו לא בענייני נצרות או צדקה פה. אבל אני לא מוצאת שם תואר אחר.  

נועה אסטרייכר כתבה לא מזמן בפייסבוק: "נכנסתי לאיזה אתר והתחלתי להקליד שם שאלה לאיזשהו פורום. ואחרי 300 מילה הבנתי שיש בי כל כך הרבה כאב וזעם וצער ששום תשובה לא תפיס. מחקתי. סגרתי. ננסה לישון".

כך הם הכאבים וזה טבעם. נועה יודעת אבל אתם לא: יש פיסת בשר שכבר הפסיקה לדמם, אבל עדיין מתקשה להתכסות בעור חדש. כל הזמן חבישה, ניקוי. חבישה, ניקוי. אחרי שיגליד שם אספר לכם. אבל אולי יגליד שם רק אחרי שאספר לכם. אני יודעת שתהיו טובים איתי. אבל בכל מקרה אתם לא צד בעניין, ובכל מקרה תהיו שם. בהזדמנות. 

ובכל זאת אני רוצה לספר לכם – משהו אחר: ערימת חול בחזית בניין שהולך ונבנה ברחוב הרב קפאח בחולון. אנחנו מגיעים לשם עם אמא, לראות איך הבנייה מתקדמת. היא מוציאה כריכים, אולי פיתות? עם נקניק. רחוב אבולעפיה בתל אביב היה אז ירידה אחת גדולה שבה גלשו הילדים הקשישים יותר בקורקינט ואני עמדתי והבטתי. היה שם גג שעליו שיחקנו לפעמים, ובו הסתגרה אמא להכין לנו הפתעה – דבק שקדים להדבקות.

אבל עמדנו לעבור למקום חדש, עם תיבת דואר שעליה נחקק שם הקבלן וגם "1973" ולכן אני חושבת שהייתי בת חמש אז. אבן ירושלמית בחניה ופסיפס בחזית. שכן אחד שבמרפסת שלו נבנה קן יונים, ושהיינו נכנסים אצלו להביט בקן ולקבל קוביית שוקולד. שכנה אחרת שאמרו שהיא מרביצה לילדים, וגם צועקת. באמת הרביצה ובאמת צעקה, ראיתי. שכנה אחרת שבעלה עישן בשרשרת, חצי גופו המגויד עירום, ושאצלם אכלו לחם בפסח. הלכתי לישון אצל בתם פעם והיא שאלה אותי בחשש מה יעשה לה אלוהים בגלל שטעמה מהלחם שהוגש בסלון: המבוגרים צחקו ואמרו לה, תאכלי תאכלי. אמרתי לה שאלוהים בטוח יבין ויסלח.

ובבניין הזה שיחקתי ב"רופא וחולה" וגם ב"מספרה" וב"בית ספר". עלינו וירדנו בין הקומות, וגם לרחבת החניה הגענו, שם גנבו לכולם לפחות פעם אחת ונטילים מהאופניים. אחת-שתיים-שלוש דג מלוח, תופסת צבעים ("ערבי ערבי איזה צבע?"), גומי וחבל וקלאס. תמיד קראו לי מלמטה בצעקה, לפעמים ירדתי ולפעמים טענתי שכואב לי הראש ואני לא יכולה לרדת. בפועל רציתי להמשיך לקרוא בספר שלי. ילדת מפתח שהיתה חוזרת ומדפדפת באנציקלופדיית "תרבות", כרך אחר כרך.

משחקי דמיון בסלון. נסיעות שבת לפארק אנטיפטרוס ולחוף טנטורה. לקום בשבת בשש בבוקר, כשאבא ואמא ישנים, ולעשות צמות בפרנזים של שטיח "כרמל". אני שוכבת חולה בפיג'מת פלנל ומאזינה לרבקה מיכאלי ברשת ב'. חצי לחם עם גבינת "סביון", לוף מהמילואים של אבא, אננס מקופסא. מנסים לשרוף נמלים בזכוכית מגדלת. שיחה משפחתית פעם בשבוע, לפי המלצה ממגזין "אורים להורים" שהיינו מנויים עליו. יש פה הרבה זיכרונות גנריים, קולקטיביים, של שנות השבעים. ויש גם לא: לא שלכם אלא שלי. רק שלי ולמה שלי ואיך יכול להיות שלי. בגיל שמונה כבר משקפיים ואחר כך גשר על השיניים ושיער עקשן ולא גולש, אף פעם לא יגלוש, ואני הולכת עם כל זה ועוברת ברחובי, בעירי, בכיתתי, ולפעמים שוכחת ומעזה לחייך, וכל הילדים אומרים: איזו מכוערת.

אני שם לפעמים. וגם במקומות אחרים. אני בהווה וגופי כאן אבל ענן התודעה שלי הולך איתי. כמו מילוי לשמיכת טלאים, הרובץ תפוח בין שתי השכבות של החזית והגב. כמו יופי שמישהי תפרה, אבל כולו תלוי וקשור בכותנה הדחוסה הזו העשויה זיכרונות קשים. אפשר לקרוא לו בכל מיני שמות ולהמשיך לנסות לתאר אותו, אבל הוא ממשיך לפעום, בהתמדה, מתכווץ ומתרחב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 3 בפברואר 2011 at 10:30 am

    רק להקשיב לכותנה הדחוסה הזו שלך, העשויה זכרונות קשים. להגיד לך: הקשבתי היטב.

  • אורלי  On 3 בפברואר 2011 at 10:30 am

    אוף, אוף. איזה יפָה.

  • דני ססלר  On 3 בפברואר 2011 at 10:44 am

    ואני חנקתי דמעות. זה לא את זה אני וההיפך

  • הלנה (ה) מיתולוגית  On 3 בפברואר 2011 at 11:15 am

    אבל הוא ממשיך לפעום.
    בהתמדה.

  • שי  On 3 בפברואר 2011 at 11:34 am

    נשארתי בלי מלים

  • מיה  On 3 בפברואר 2011 at 11:40 am

    צרבת אותי לגמרי כאן.
    חיבוקים לילדה העדינה, האנינה, היפה ההיא שאת

  • תמי גלילי  On 3 בפברואר 2011 at 5:35 pm

    יפהפה.

  • נטע  On 3 בפברואר 2011 at 9:40 pm

    נוגע ומכאיב. לא רק נועה יודעת 🙂

  • תמי ברקאי  On 3 בפברואר 2011 at 9:45 pm

    …………………………………………………………………
    הכל גלוי ונעלם. מוכר ולא מוכר. ומאד מאד יפה ונוגע בלב.
    כל הנקודות בהתחלה- זה החתול שלי כתב והחלטתי שלא למחוק.

  • חנן כהן  On 4 בפברואר 2011 at 7:32 am

    קשה לנו לתפוס את זה אבל יש אנשים שלא היתה להם אמא שאמרה להם: קו-קו, יפה שלי.

    הכאב העצום שלהם לא מבטל את הכאב שלנו.

  • יולי שפירא  On 4 בפברואר 2011 at 7:11 pm

    כתבת מקסים ונוגע, יפה שכמוך

  • נעמה  On 5 בפברואר 2011 at 3:44 pm

    לפעמים אני נכנסת רק בגלל שם הבלוג. או הפוסט. במקרה הזה שניהם. לא אכזבו.

  • דברתיה_קוממי  On 7 בפברואר 2011 at 4:46 pm

    זה כל כך אמיתי שזה מרגיש מזויף

  • הופ  On 10 בפברואר 2011 at 8:17 pm

    המשפט הראשון דקר אותי בלב. את כל השאר כבר קראתי חסר נשימה.

Trackbacks

  • By גלגל ענק « כותבת מוחקת on 2 באוקטובר 2011 at 1:34 pm

    […] בדרך כלל היה שקט, עד שהוא השתעמם כנראה לרגע, שם לב שהיא שם בין כולם, נפנה אליה והתחיל. הוא לא היה היחיד, אבל היה הבוטה מכולם, המתמיד מכולם, וכמעט אף אחד לא אמר לו, תפסיק כבר. והיא ישבה שם וספגה עלבונות, ושתקה כדי להראות שלא איכפת לה. […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: