המובנים מאליהם

א. תכירו, קוראים יקרים, היישר מתוך חיי הנפש שלי: ברייה חיוורת, ארוכת גפיים וממש ענוגה. היא חושבת שנולדה במאה ה-19 ואולי זו אמת. עד שעה מאוחרת, לאור עששית, היא קוראת רומנים עם גיבורות שחפניות, ועם גיבורים שכותבים להן מכתבים ארוכים לאחר הפגישה החטופה בבית המרפא הדרומי. יש עליה כסיות, התאמינו? אני קוראת לה "המתעלפת" כי לא פעם דרושים מלחי הרחה כדי להשיב לה את עשתונותיה.

והיא בעיקר מתייסרת. כל הזמן מתייסרת. כי פה ושם וזה וגם כך קרה וכולי וכולי, והכל כה קשה ותובע. הו, מה מתוקה ההתייסרות. עושה לה נעים במורד הנפש. מאפשרת לה להרגיש שהיא קיימת. למרות שבינינו, גם היא בעצמה מבינה לפעמים, שמה שהיא באמת צריכה זו כאפה הגונה שתעלים אותה מהשטח. הייתי טורחת, אבל המציאות עושה את זה בשבילי שוב ושוב. תודה.

ב. יש עוד כמה בריות שגרות בי, כבמין דירה להשכיר: הנערה השובבנית, הצחקנית. הילדה הדווקאית הכועסת, ששוברת את כל הכלים. המלומד הנזירי, המתבודד, שממתין לשעת השקט כדי לכתוב בנוצתו. האישה הממתינה המעבירה אצבעות עורגות. התמה-תמימה חסרת הטקט ורבת האמון. הקלפטע המרוחקת. כל מיני כאלה.

יש המייעצים לי לחבר, להשלים בין כל הדמויות. גישור אישיות בזיל הזול. תרגישי אז הרבה יותר טוב! תהיי מודעת יותר! תהיי שלמה! מה איפה איזה. בחיי שניסיתי. לחבר בחוטי תייל, בהלחמה, בליפופי רפיה, בלדחוף את כולן לאותה שקית מחוררת. זה לא מתחבר, חברים. אולי עדיף להתמקד במציאת אשנבי הצצה לכולן, שימצאו להן מקום מספיק, בלי לריב ביניהן, להתבונן במציאות.

ג. רגע, אבל איפה המציאות? הרגע היתה. נשבעת לכם, הרגשתי. נדמה שמי שאומר לנו את האמת הוא רק החושים. אבל אלה הן כמובן שלוחות עוד יותר מתעתעות של תודעתנו. יותר מתעתעות מהזמן, יותר מהזיכרונות, מנקודות המבט השונות, מבחירת המילים, מכל דבר. היד שנטבלה במים קפואים תמיד תשקר לי לגבי טמפרטורת המים הפושרים. כן כן. אבל האם זה אומר שאני צריכה להסתובב עם מדחום? כי הייתי מעדיפה לקחת איתי לדרך סטטוסקופ פנימי. או מיקרוסקופ לאיתור דפוסים חוזרים.

(מה לעשות שגם הדפוסים משתנים בכל רגע, שנייה אחרי שאיתרתי אותם: אחרי שני כאבים ומבט מגיע צחוק וחצי. בין 60% אופטימיות ל-14% עיתוי מעולה, נדחק לו פלח של מזל ביש. כשילד הלך לישון מוקדם, חזקה שאחיו יקום באמצע הלילה וההפך. כל מיני גרפים יפים כאלה. נחשו מי טורחת לשרטט את כולם).

ואולי, קוראיי, כבר קרה שגם אתם הכרתם וידעתם: מתוך התעתועים המכזיבים של החושים צף לפעמים ועולה, בכל זאת, קסם מיטיב. קסם הדברים הבסיסיים, היומיומים, שאין בהם כל קסם. אלה שאינם דורשים תיאור ולא תירוץ. המובנים מאליהם. ככה זה. ביום מדויק אני לא רוצה יותר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Uri Baruchin  On 17 בפברואר 2011 at 3:08 pm

    האני כפרלמנט

  • avivamishmari  On 17 בפברואר 2011 at 6:28 pm

    תודה, אורי, אבחנות יפות היו לך שם.

  • איריס קובליו  On 17 בפברואר 2011 at 6:53 pm

    אוהבת את הכתיבה שלך
    בחלק הראשון חשבתי שאני היא גיבורתך:) איך ידעת

  • רוני  On 17 בפברואר 2011 at 8:02 pm

    את רוב הבנות שם למעלה אני מחבבת, אבל איפה הנער הממזר? מאחורי מי הוא מתחבא?

  • עינב  On 17 בפברואר 2011 at 8:33 pm

    תהיי בריאה. את כותבת מקסים. אשמח לעשות לך הכרה עם הנזירה, הזונה, הטיפשונת, המרגלת המתוחכמת, הרבנית, נערת השעשועים ועוד רבות וטובות (?) שבתוכי…

  • avivamishmari  On 17 בפברואר 2011 at 8:48 pm

    תודה עינב ותודה איריס.

    רוני, עלית עלי 🙂

  • dovratya  On 18 בפברואר 2011 at 4:28 am

    כל כך לא מובנת מאליה..
    אוהבת את כל הדמויות ואת הקסם. הקסם שלך.

  • נטע  On 18 בפברואר 2011 at 7:58 am

    מקסים ומוכר מבפנים. תודה על מלחי ההרחה (:

  • מיטל שרון  On 19 בפברואר 2011 at 6:04 pm

    אחלה פוסט.
    אני נוקטת בשיטת "תכירו, זו השרמוטה חסרת המנוחה, זו בעלת הראייה לרחוק, תפתרו את זה ביניכן ותודיעו לי מה החלטתן". לפעמים זה אפילו עובד.

  • תמי ברקאי  On 20 בפברואר 2011 at 5:31 am

    פוסט מקסים, כמה טוב לפתוח איתו ועם השיר הזה את הבוקר.
    שיהיה יום מדוייק.

  • הופ  On 27 בפברואר 2011 at 3:34 pm

    נהדר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: