בלי חוט החלב

הילד בחדר השני קורא לי: בואי. לילה והוא מיילל, מתוך שינה, לא מסוגל להסביר. למחרת הוא נכנס הביתה בצהריים וקורא לי: רוצה אמא, רוצה… רוצה משהו. הרגל? אינסטינקט? געגוע? אני מושיבה אותו על ברכיי ומערסלת ארוכות. הוא יודע במעורפל שהוא רוצה משהו שלבטח היה שם קודם, אבל לא בטוח מה בדיוק. כבר כמעט שכח, שהוא לא יונק מזה כמה שבועות. הוא בן שנתיים ושלושה חודשים, וגמלתי אותו מהנקה, כי נגמר לי. לא החלב, הסוס.

והוא בכלל לא ילד! הוא מקסימום פעוט. ובעצם תינוק לגמרי. עולל שלי, שבבת אחת ניתקתי מהחוט העבות ביותר שחיבר בינינו. גם אם היה משתובב, או מגלה עצמאות חדשה, או סתם לא דומה לי (והוא לא דומה רוב הזמן), ברגע ההתחברות להנקה היה נמחק המרחק: הנהו, חבל הטבור המעודכן. עכשיו כבר לא. יש פה פעוט בבית, מצחיק ומתוק, שלי ואיתי וחלק מעצמי, אבל לא מחובר אלי יותר בחוט הזה. רגשות אשם כמעט אין. למרות שברור לי שהתינוק עצמו עדיין זקוק להתחברות הזו, אני כבר לא מחברת.

ואני מה? מאז 2004 אני בהריון או מיניקה או גם וגם. עכשיו כבר לא אף אחד מהם. אני תוהה אם החשיבה תחזור להיות צלולה יותר עכשיו, או שמה שאבד בהריון הראשון כבר אבד לגמרי. מה יעשה הגוף עכשיו במשאבים שהתפנו לו ומה כבר נוצל ממנו בלי שוב. עד כמה הרגשות, התחושות, היצרים, באמת הושפעו עד עתה ממפלי הורמון האוקסיטוצין, ואיזו צורה ילבשו בלעדיו. איזה ניקיון חדש יש ביחסים עם ילדון שלא מבקש לינוק אוטומטית פעם בשעתיים, ומה צריך עכשיו ליצור שם יחד, שימלא את הצורך שלו במגע. ובכלל, איך תיראה ההורות שלי בלי החלק המגדיר העקרוני הזה שליווה אותה כל כך הרבה זמן. כבר לא האמא המיניקה אגבית, אלא סתם אמא.

עכשיו יתחזק האור המחמיר על הקשיים שלי לעמוד לילדיי כמודל לחיים, לשמש דוגמא ולא רק לדרוש, להסביר להם בפעם האלף ובסבלנות, לאבד סבלנות בדיוק כשצריך, לדעת יותר טוב מהם אבל לא להפסיק להקשיב. עכשיו נגמרו כל התירוצים הקודמים למה לא להתפנות למערכת יחסים, לנסיעה של יום שלם, ללמידה חדשה, לשעות של מבוגרים. המחוגים כבר זזו, אני איתם, ואחורה בזמן לא אחזור.

(זה פוסט אישי. לא מתאימות פה תגובות בעד ונגד הנקה ממושכת או הנקה בכלל. בבקשה חסכו לי אותן).