בלי חוט החלב

הילד בחדר השני קורא לי: בואי. לילה והוא מיילל, מתוך שינה, לא מסוגל להסביר. למחרת הוא נכנס הביתה בצהריים וקורא לי: רוצה אמא, רוצה… רוצה משהו. הרגל? אינסטינקט? געגוע? אני מושיבה אותו על ברכיי ומערסלת ארוכות. הוא יודע במעורפל שהוא רוצה משהו שלבטח היה שם קודם, אבל לא בטוח מה בדיוק. כבר כמעט שכח, שהוא לא יונק מזה כמה שבועות. הוא בן שנתיים ושלושה חודשים, וגמלתי אותו מהנקה, כי נגמר לי. לא החלב, הסוס.

והוא בכלל לא ילד! הוא מקסימום פעוט. ובעצם תינוק לגמרי. עולל שלי, שבבת אחת ניתקתי מהחוט העבות ביותר שחיבר בינינו. גם אם היה משתובב, או מגלה עצמאות חדשה, או סתם לא דומה לי (והוא לא דומה רוב הזמן), ברגע ההתחברות להנקה היה נמחק המרחק: הנהו, חבל הטבור המעודכן. עכשיו כבר לא. יש פה פעוט בבית, מצחיק ומתוק, שלי ואיתי וחלק מעצמי, אבל לא מחובר אלי יותר בחוט הזה. רגשות אשם כמעט אין. למרות שברור לי שהתינוק עצמו עדיין זקוק להתחברות הזו, אני כבר לא מחברת.

ואני מה? מאז 2004 אני בהריון או מיניקה או גם וגם. עכשיו כבר לא אף אחד מהם. אני תוהה אם החשיבה תחזור להיות צלולה יותר עכשיו, או שמה שאבד בהריון הראשון כבר אבד לגמרי. מה יעשה הגוף עכשיו במשאבים שהתפנו לו ומה כבר נוצל ממנו בלי שוב. עד כמה הרגשות, התחושות, היצרים, באמת הושפעו עד עתה ממפלי הורמון האוקסיטוצין, ואיזו צורה ילבשו בלעדיו. איזה ניקיון חדש יש ביחסים עם ילדון שלא מבקש לינוק אוטומטית פעם בשעתיים, ומה צריך עכשיו ליצור שם יחד, שימלא את הצורך שלו במגע. ובכלל, איך תיראה ההורות שלי בלי החלק המגדיר העקרוני הזה שליווה אותה כל כך הרבה זמן. כבר לא האמא המיניקה אגבית, אלא סתם אמא.

עכשיו יתחזק האור המחמיר על הקשיים שלי לעמוד לילדיי כמודל לחיים, לשמש דוגמא ולא רק לדרוש, להסביר להם בפעם האלף ובסבלנות, לאבד סבלנות בדיוק כשצריך, לדעת יותר טוב מהם אבל לא להפסיק להקשיב. עכשיו נגמרו כל התירוצים הקודמים למה לא להתפנות למערכת יחסים, לנסיעה של יום שלם, ללמידה חדשה, לשעות של מבוגרים. המחוגים כבר זזו, אני איתם, ואחורה בזמן לא אחזור.

(זה פוסט אישי. לא מתאימות פה תגובות בעד ונגד הנקה ממושכת או הנקה בכלל. בבקשה חסכו לי אותן).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דברתיה_קוממי  On 26 בפברואר 2011 at 9:07 pm

    איזה תיאור, אביבה. מעלה בי דמעות. איך, איך את מנתחת וכותבת את זה כל כך מדויק? הייתי אומרת "חד כמו סכין" אבל זה לא רק זה, כי חד כמו סכין זה קר ומדעי וזה מה שיפה ומיוחד ומעורר – שהכתיבה שלך מתארת את המדע של המציאות הרגשית. כמו שילוב של מתמטיקה ואומנות.

  • ימימה  On 26 בפברואר 2011 at 9:38 pm

    כשאני מסתכלת על זה מהצד של מי שמתחילה עוד מעט סבב שלישי, אני מקנאת. אני אוהבת להניק, אני שמחה שאני יכולה לעשות את זה לאורך זמן, אבל אני זוכרת איזה שחרור זה היה להיות בלי זה. דברים קטנים ודביליים כמו ללכת עם חולצה עם כפתורים או שמלה, שהיו לי חסרים כל כך. ומצד שני – הקושי לנתק. כמו שאמרה לי חברה שהפסיקה אחרי שני ילדים – "הייתי רוצה עוד ילד, אבל בלי כל זה, ההנקה והכל. אבל אני לא יכולה בלי."

    נגעת ללבי מאוד.

  • זו ש  On 27 בפברואר 2011 at 12:06 am

    אני לא מרגישה בכתיבה שלך שאבד לך ולו חצי דבר מאז ההריון הראשון. אולי להפך, הפרספקטיבה התרחבה.

  • avivamishmari  On 27 בפברואר 2011 at 7:14 am

    תודה לכן.
    ימימה, בדיוק.

  • nitsanem  On 27 בפברואר 2011 at 10:12 am

    לא סובלת להניק. לא יכולה לחשוב על להפסיק.
    אני משערת שאני גם מקנאת וגם לא.
    גם בעד הנקה ממושכת, גם בעד בכלל, אבל הכי אני בעדך. XOXOX

  • דני ססלר  On 27 בפברואר 2011 at 11:38 am

    אינשאללה! מיומ"י

  • ליטל  On 27 בפברואר 2011 at 4:21 pm

    כל פעם מחדש את מעבירה חוויה שלוקחת אותי לתוכה, שילוב של רכות, אינטימיות ומכה. כל פעם אני חושבת שאוכל רק לרפרף על הפוסט שלך, לא מדמיינת ששוב תצליחי לקחת אותי, ואת עושה את זה מחדש כל פעם. 🙂

  • טלי  On 27 בפברואר 2011 at 4:58 pm

    לא סתם. אמא.

    ואני מאוד מעריכה את הגישה שלך. מאוד.

  • יולי שפירא  On 27 בפברואר 2011 at 6:52 pm

    כל כך מדוייק. יפה שהוא לא מבקש. אצלי עד היום היא עדיין מבקשת "ציצי" פה ושם, על אף שזו בכלל לא המילה ששימשה אותה אז. היא כמעט בגיל של הגדול שלך, אבל מוכנה בכל רגע לחזור לשם, אם רק אתן לה. ואצלי זוכרת, גם היה רגע שחשבתי שפשוט לא יכולה יותר. וגם בצורך שלי לתת מקום לגבר שנכנס אז לחיי. בסופו של דבר זה לא רק הרצון שלנו להניק, זו גם היכולת שלנו לעמוד בזה.

  • מור אסאל  On 28 בפברואר 2011 at 3:32 am

    כמה מדויק. זוכרת כל כך את התחושה של סיום ההנקה בילד הקטן. את האובדן שלי, את התמיהה איך מהר כל כך הוא שכח והפסיק לבקש. זה כל כך מגדיר ומשמעותי – ואז נעלם…

  • avivamishmari  On 28 בפברואר 2011 at 10:43 am

    ושוב תודה.
    ליטל, הרגת אותי 🙂
    יולי, מעניין. אצלי הגדול שכח בכלל שאי פעם ינק. והוא ינק עד גיל 3 בערך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: