פינוי

היא יצאה עם הקפה הראשון למרפסת ועמדה רגע להביט למטה. הכביש לא היה שחור.

נשלי נחש, פיסות ארוכות מנומרות באפור-צהוב, נחו בערימה באמצע הרחוב, ממש מול הבניין שלה. לא היה קשה לזהות מה אלה, שכן הערימה התגבהה עד הקומה השנייה. ומהקומה השלישית, בה גרה, ירדו שערות שולמית וגבעולי עגבניות השרי וכמעט נגעו בהר השאריות. אף אדם לא היה ברחוב, אף שכן לא התלונן. קודם הם לא אוספים אחרי הכלבים שלהם, ועכשיו זה, הרהרה. אבל מי באמת מחזיק פה נחשי מחמד? המון-המון נחשים. מאיפה כל זה.

מה השעה? האם משאית הזבל עברה כבר? אולי עוד יספיקו לאסוף. אבל כבר היה שש וחצי, הרבה אחרי שעת האיסוף הקבועה. הילדים ישנו עדיין, במפתיע.

טרטור. הליקופטר. מסוק. מסוק! הגיח מעל שורת הבניינים שממול וייצב את עצמו באוויר, ממש מעל הכביש. טייס בקסדה הניד ראשו אליה לשלום. ספל קפה אדום עמד על לוח המחוונים שלו. גם בתנאים האלה היא זיהתה עליו לוגו מסחרי. לפני שהבינה דבר, נחת המסוק על הכביש, בשולי הערימה. הטייס קפץ ממנו החוצה, הסיר את קסדתו וחבש בזריזות משקפי מגן. זו היתה טייסת. טייסת עם שיער גלי ועור זית. היא שלפה שואב אבק רחב פייה, דרכה על כמה גלדים ארוכים כדי להגיע למרכז הערימה והחלה לשאוב. צינור הוואקום היה מעוגן אל צד המסוק, וקצהו השני היה מחובר לשקית סופר ירוקה שנתלתה בצד. מנוע המסוק עדיין דלק בזמן שהטייסת שאבה עוד ועוד נשלי נחש אל תוך השקית. הערימה הלכה וקטנה, והשקית הלכה והתמלאה, אבל נשארה בגודל של שקית סופר.

הילדים הגיעו נרגשים למרפסת, בפיג'מות. אמא, מה זה? מה הם עושים? היא ענתה תשובות חסרות, את כל מה שידעה. אבל למה הלכלוך הזה פה? מי שם את זה פה? אני לא יודעת! די לטרטר לי בשכל.

הטרטור נמשך עוד דקותיים, עד שהטייסת סיימה לשאוב את כל הנשלים, ורק פיסות עקשניות מועטות נותרו על הכביש. השקית שהכילה אותם היתה עכשיו דחוסה עד אפס מקום, אבל עדיין בגודלה המקורי. הטייסת ניתקה אותה מהצינור, עשתה קשר בקצה השקית וזרקה אותה בתנועה מורגלת על המושב שליד תא הטייס. שוב חבשה קסדה, קפצה למקומה והמריאה. המסוק כבר החל לחוג, ואז, כאילו שינתה דעתה, התקרבה שוב אל חלונם. רוצים לבוא? צעקה אליהם.

הילדים סוככו על עיניהם, מהרוח ומרעש המנוע. מה?

רוצים טיול? בואו! טיול!

לא, נענע הגדול בראשו לסירוב. והקטן, שהביט בו לקבל אישור, הצטרף לנענוע: לא. הטייסת קרצה אליה, כאומרת: ניסיתי, הניפה יד בוטחת לשלום והמשיכה בדרכה. לידה עמד ספל הקפה האדום. סיבוב באוויר. בבניין ממול שכנה פתחה תריס עץ בתנועה חדה, וקפאה במקומה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • avivamishmari  On 12 במרץ 2011 at 9:18 pm

    אין שיר – לא מצאתי כלום. שיהיה 🙂

  • ארנון  On 13 במרץ 2011 at 2:12 pm

    אם לא היית אומרת שחסר שיר לא הייתי חושב שחסר. עכשיו תקעת אותי מהבוקר עם רשימת פסילות נישתיות שעושות עוול וגו'.

    התמודדו ונפסלו:
    ביורק – איטס או סו קוויט
    ניל יאנג – און ברודווי (גירסת האלבום – לא מצאתי)
    ביטלס – לוסי אין דה סקיי
    בצירטוב – כשבאתי לקחת אותה מהעננים

  • לידור  On 13 במרץ 2011 at 2:50 pm

    נו, באמת. יש רק שיר אחד מושלם לזה, גם מילולית ובעיקר אוירתית:

  • לידור  On 13 במרץ 2011 at 2:50 pm

    אה, ויפיפה. אבל זה לא חדש.

  • avivamishmari  On 13 במרץ 2011 at 3:49 pm

    תודה חמודים. אני התחלתי לחפש קודם כל מ-Rattlesnakes של לויד קול, אבל החלטתי שהחיבור לטקסט סתמי מדי. ומשם זה רק הלך והידרדר.

  • חגית  On 15 במרץ 2011 at 9:28 am

    יופי.
    הזכיר לי את אם החיטה.
    http://www.text.org.il/index.php?book=0601087

  • עידית פארן  On 18 במרץ 2011 at 2:26 pm

    יפה כל כך
    (הנעימה של מקארתני הכי התאימה)

  • avivamishmari  On 18 במרץ 2011 at 6:49 pm

    תודה חגית! קראתי את "אם החיטה" לפני שנים ואהבתי מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: