יומן ישן, עיר זרה

סדר בארונות. שלפתי שקית מאובקת ובה תיקיות תיקיות, מזכרות מתקופת חיים שהיתה. ארבע שנות מגורים באמסטרדם, הולנד. כולל צילומים, כולל ציורים, יצירות שלי, מכתבים של חברים חדשים וישנים, גם של המתים שהיו יקרים לי, וכולל ספר קשיח אחד ובו היומן.

הנה היומן, היומן שלי מאז! חשבתי להביא הנה כמה קטעים בשלמותם כפוסט בפני עצמו, אבל זה לא יקרה: ברוב המקומות הכתיבה פשוט לא מעניינת. חופזנית מדי, מנסה להספיק לתאר הכל, איזה אנשים ראיתי ובאיזה מועדונים ביקרתי, רשימת מצאי על חשבון התיאור המעמיק. פשוט כי הכל היה עמוס כל כך, והשתנה כל רגע. במקומות אחרים יש תובנות והגיגים מעניינים, אבל הם קשורים לאירועים אישיים מדי שלא אחשוף כאן. בכל זאת, זה בלוג והכל נשאר ברשת ועולה בחיפוש.
(כן, גם אני תוהה, בעקבות כמה פוסטים אחרונים, על מידת החשיפה הרצויה לי כאן. בינתיים זה יישאר בכיוונון קדימה-אחורה עם תיקון הטעויות באמצע נגינה. ולא שאין טעויות).

חזרה ליומן. רוב הטקסט הקדחתני הזה, שנים 94-96, פשוט גורם לי לרצות לחבק בחמלה – ושמא להרחיק בדחייה? – את הילדונת שכתבה את כל הדברים האלה. היא/אני מתארת בפירוש כמה היא סחוטה, כמה היא מתרוצצת, מה היא מתכננת להספיק, אילו ערימות של קשיים היא צופה ולמה זה ממש חשוב שהיא תתגבר עליהם. ולי בא לקרוא לה: תפסיקי! לא היה לך מושג איך זה נגמר! חשבת לעלות על במה, חשבת להבריק בעיסוק שלא מתאים לך, האזנת למחמאות מהאנשים הלא נכונים, שכחת שיש להם אינטרסים לגבייך, והם גם מימשו אותם, ואז חזרת לעוד, היית בטוחה ששם זה החיים היחידים, רצית להישאר בסביבה שאותה בחרת בעצמך, כדי שתוכלי להתגבר על הקושי שבבחירה הזו. למה לך?

ציטוט: "את בחרת בזה, בכיוון הזה, ואת תחזיקי מעמד כי כל דבר אחר יהיה כישלון. רק איך לא להגיע לפאתטיות, אלוהים, אני צריכה להפסיק ללכת למקום הזה (מועדון X) לכמה שבועות, לנסות במקומות אחרים ולהכיר אנשים אחרים".

הרבה ממה שעשתה היה מבורך, פורה, מסעיר, חד-פעמי ומהסוג שמשאיר זיכרונות לנכדים. תערוכת יחיד, תערוכה קבוצתית, הופעות קברט, פעילות אנרכיסטית, הצטרפות לחוגים ספרותיים, עבודות מזדמנות, דילוג מפרח לפרח, מפגשים סהרוריים עם אנשים שהבליחו לרגע. חלקים אחרים בחייה דאז היו מיותרים, טיפשיים, חוזרים על עצמם ומשחזרים כאב. למה לך, חמודה? ככה היא רצתה. היום, עם קצת יותר גיל וניסיון, לא הייתי טורחת. כבר למדתי לא רק להתרגל אלא גם ליהנות מהעצלנות הטבעית שלי. למה לישון בשתיים ולקום בעשר עם סיגריה, לכתוב שירה נוגה שאולי תתפרסם ולרוץ לבקר ידידים רחוקים באיזה חלל אמנותי שאולי פעם תתקבלי אליו? נבצר מבינתי. ככה היא עשתה.

ציטוט: "חיה את הפרסונה החיצונית שלי, או יותר נכון מנסה לחיות לפיה, שוכחת קצת מה בא לי באמת, הדברים שאני עושה הם טובים, צריך רק להישאר מחוברת לעצמי, ברגע שאני מרגישה את לפיתת הציפיות של אחרים – אני נאטמת".

זה קצת מצחיק, גם קצת פאתטי, לראות כמה היא חשבה שהיא תיכף תידע, וכמה היום אני בטוחה שאני לא יודעת. כל פלירט עם בלונדיני נחמד גרם לה לראות באור צלול יותר את כל יחסי המינים לדורותיהם באנלוגיה לתורת קארל יונג, והופ, לאבד את כל ההחזקה הזו אחרי פעם וחצי שלא התקשר. מתוסכלת נאחזה בסימנים קטנים, בתחושות מטרימות, בצירופי אותיות ומספרים אקראיים, כדי לנסות לעשות סדר במרק הכאוטי שיצרה מחייה. לא שמשהו מהסימנים האלה היה עוזר לקבל את פני העתיד טוב יותר, אולי רק היה מזהיר לפעמים, אולי מבטיח טובות. הייתי יכולה לספר לה שאין מה להבין וחבל לפרפר, עדיף לשחות פנימה, במילא נמות טיפשים. אבל איך יכולתי לדעת היום שתעשה כך אז? ואז, כמו היום, ניסתה לגשר בין תפיסה מבריקה והבנה חושית מעמיקה, לבין חיבוטי הנפש הרגשיים שלה, שלא הסתדרו במשבצות מסודרות, כי רגשות משתנים והמשבצות לא.

ציטוט: "ט' אמרה: את נראית יותר רגועה, יותר עם הרגליים על האדמה, בפעם שעברה היית לגמרי (מה המילה שהשתמשה בה? משהו שקשור לחוסר מנוחה). אבל שוב – אין לי מושג. הרבה טלפונים (א', מר פ', א'), פגישות, לילה עם א' בווינסטון ובפרנקרייק, י', א'. אני לא מרגישה לבד, רק לפעמים את הצורך להעביר יותר נימים עדינים מעצמי למישהו, לספר את הפרטים הקטנים הנחבאים, לחשוב שמישהו אדיר ונהדר. אוי! רק לא לרצות להתאהב שוב!… להתרענן קצת, יש חיים מחוץ (ואחרי) המעגל המצומצם הזה… עם גברים זה שדה קרב. חיבוקים הם מאבקים".

בטח. הכל הוא מאבקים, ילדונת. איזו נקודת פתיחה מעולה. פלא שבסוף היא חזרה לארץ. עדיין לקח לה זמן לסדר את הראש (לא, היא אף פעם לא סבלה גראס, תירגעו). עיסוקיה, חוג חבריה, תפיסותיה, התרוממו אט אט מעל רמות המחתרת הרגשית ששמרה קודם, והתייצבו פחות או יותר ברמת לחץ אוויר שיכלה לשאת. עכשיו היו ייסוריה אחרים, מותשת משנים של בעירה היא דעכה קצת. מי לא היה מתעייף. ואז נשמה עמוק והתחילה לבנות את עצמה מחדש, הפעם בהרבה יותר עבודה אבל עם קצת פחות מאמץ. היום, יושבת בסלון שרצפתו זרועה דוקים, גירים וחלקי פליימוביל זעירים, אני שואלת את עצמי לאיזה מהלך חיים היתה יכולה להגיע, לו היתה בוחרת בפנייה שונה בפעם ההיא או בפעם אחרת. אבל השאלה הזו לא מטרידה אותי באמת בערב הספציפי הזה; היא רק דרך אפשרית לסיים פוסט.

ציטוט: " בפתיחת התערוכה של ג', שהרימה לי את ההרגשה. שירים ואהבת חיים. את יכולה לשאת את זה אם יהיה יותר גרוע? התאמנת הרבה. את יכולה לקפוץ מעל הגשר השבור? … מסלול החיים שלי מנתב את עצמו. אני דוחפת, אבל רק מה שרוצה לזוז זז. ומתי שבא לו".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יסמין  On 29 במרץ 2011 at 10:58 pm

    יופי. אפשר ממש למשש.

  • איריס קובליו  On 29 במרץ 2011 at 11:29 pm

    וואו אביבה, כל כך מורכבת ותזזיתית כתיבתך. פתאום עלה בי ציור של ג'קסון פולוק. ולגבי יומנים מן העבר- אני לא מעזה לקרוא. לרוב אני שורפת. כל כך מביך לי לפגוש את עצמי בהקשר של כתיבה, אך לא בהקשר של ציור או תמונות. ומאד יפה מה שכתבת על חמלה לילדה ההיא שהיית. זו באמת הדרך לגעת בכל הרבדים של עצמך, שכבות הגדילה שלך. אהבתי.

  • דבורית  On 30 במרץ 2011 at 4:40 am

    אני לא מעזה לקרוא מה שכתבתי "אז". למה לי לשנוא את עצמי יותר?
    אז כבוד על האומץועל החמלה.

  • doritshilo  On 30 במרץ 2011 at 12:45 pm

    אביבית,
    אני לא מנהלת יומנים, אבל צערי כמו לשמחתי יש לי זכרון די טוב.
    לדעתי נהדר שאת מחבקת את הילדה הזאת, רק לא מבינה למה חמלה. היא היתה נהדרת, היא אהבה, היא חיה, היא התנסתה. נכון היה לה גם עצוב. והיום לא גם עצוב?
    תנצרי את המילים היפות שלך, זכרונות יכולים להיות מתוקים בלי שום גוון חמצמץ של רוטב סיני.
    נוסטלגיה יכולה להיות גם שמחה.
    בכל אופן זה מה שאני מנסה לעשות
    (דרך אגב, לדעתי בין המכתבים צריכים להיות אחד או שניים שלי, לא?:)

  • avivamishmari  On 31 במרץ 2011 at 5:13 am

    תודה יקירותיי.
    דוריתי, את כמובן צודקת. הבלוג העכשווי שלך מוכיח שנוסטלגיה יכולה להיות שמחה 🙂 הקדחתנות של הטקסט ההוא פשוט הכתה בי שוב. והתקופה ההיא היתה מעצבת בכל כך הרבה מובנים, שכל מה שקרה בה היה בקנה מידה גורלי, לא פחות.

    דבורית, מתים עלייך פה. יסמין, תודה!

    איריס, גם אצלי – קצת מוזר למצוא יצירות של "אז", אבל הוויזואליות יותר טובות מהטקסטואליות. חלק מהן עדיין ראויות בעיניי, חלק כבר קימטתי וזרקתי מזמן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: