הברך הכואבת. ראומטיזם של געגוע

הבכי על הסתלקותו דומה יותר לקינה.

כל היופי והטוב שהיו בשנינו נפגשו והכירו זה את זו מן השנייה הראשונה. זה ממש הרבה. זה לא קורה בדרך כלל. תנסי לזכור את זה, הוא אומר. הכאב והצער יחלפו וזה יישאר.

התקרבנו. הבטנו. היינו. פחדנו. נסחפנו יחד. הפסקנו לפחד. הוא דיבר על הכל. אני נפתחתי. כולל סוד. היה לי סוד. לא משהו מסעיר. אפרוח אפור, עלוב נוצה, שהונח בכיסי זמן רב מדי. הראיתי אותו רק לו. רק למי שעטף והכיל אותי כמו שאף גבר לא עטף לפניו. הוא ידע להחזיק את הילדונת העיקשת הזו בתשומת לב ולכרבל. ואני ידעתי לקבל את הגבר הנעים הזה ברגעי עליבות ובשעות ניצחון.

הפסיק הפחד. ואז חזר. חרדה מועקה ואין אונים: מה קורה פה. משהו משתנה. אולי רק נדמה כך? לא. משהו משתנה. אובד. וכל הפערים האמיתיים והמדומים שנתגלעו, במרחק בגיל ובשעות, בסדר היום ובהבדלי המשפחות. וחייו הקודמים והצל שבאו להטיל עליו. כל אלה גם יחד לא היו בהכרח מפריעים. אבל עובדה, הפריעו. ומשהו גדול מהם התחיל לחסום את לבו אלי. הוא קהה, התרחק, התמסמס.

וכל הסימנים הקודמים שהעידו שזה כבר לא מה שהיה אמור להיות. שהתפוז היפהפה הולך ודומה ללימון מצומק. וכל ההתעקשות שלי להמשיך למרות שקלטתי הכל ומעבר לזה. וכל התכנונים החד-צדדיים שלי: עכשיו, היום, אני אעזוב אותו, יכאב לו. שיתגעגע. הוא לא יודע שבשבוע הצפוף ההוא, בדרך לפגישתנו במונטיפיורי פינת יבנה, התלבשתי יפה והגעתי כדי לומר לו שנגמר ולא מתאים לי יותר כך. אבל ראיתי את מבטו שהיה פתוח וטוב וחשתי את ההתוודעות המחודשת, וכוחי לא עמד לי להשליך את הפרי על קליפתו ותוכו. לא אז, גם לא עכשיו, לא עמד לי כוחי. אני לא באמת מסוגלת לחתוך בחרב חדה, אני לא מסוגלת לסרב לעוד פיסת קרבה בנסיבות האלה, כל עוד משהו אפשרי. בסוף זה בא ממנו: הוא לא יכול סתם. איך אפשר איתך סתם. את לא בחורה של סתם. זה לא מגיע לך. כואב לי הלב.

וכל הפעמים שחשבתי, אולי יתקשר אלי מהדרך, לומר אני בא. וכל הלילות ששכבתי, מכווננת אך ורק אליו, כי בעוד יום הוא יבוא. וכל הפנים שראיתי ברחוב, פנים לא שלו. הוא קורא כאן ולא אוהב את הופעתו פה, מרגיש לא בנוח או רע לו בגללי. אבל כיוון ששום מילה שאכתוב או אשתוק לא ישיבו אותו, מה זה משנה. אמשיך לדבר. איתכם. ואכעס עליכם כי אתם פה, ורק אתם מקשיבים כעת. גם עליו אצליח לכעוס מתישהו.

אי אפשר להצטער על זה, הוא אומר, כי היה כל כך הרבה. גם אני לא מצטערת: נוכחתי בטוב וביופי. גדלתי השתניתי והתמלאתי, והכלתי והוכלתי, ניסיתי וכשלתי אבל לעזאזל ניסיתי. ועם זאת, הלב שנפתח הוא הלב שייסגר. הנוף שנכנס אל הלב בפריחת חורף ממלאת, הוא הנוף שידהה לצבעי קיץ. הגשם המבורך ששטף את כולי ינוקז וייקווה לאגנים סדורים וסגורים, שלא אוכל לשתות מהם עוד. ואני אלך הלאה ואמשיך, ואפגוש את מי שאפגוש, שלא יהיה דומה לו כלל. בימי גשם יציק לי פתאום כאב ישן בברך. על מה שכמעט היה יכול להיות, נתן לי רמז וקפא משותק. ראומטיזם של הכמיהה הישנה.

וכל מילות החיבה והקירבה והלב הטוב שתמיד היה שם, גם בסוף של הסוף. לפני שהלך אמר משהו על זה שהשפתיים שלי יבשות. ודאי שהן יבשות. אני צמאה כל כך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה אסטרייכר  On 6 באפריל 2011 at 11:24 am

    אוי אביבה

  • טלי  On 6 באפריל 2011 at 11:28 am

    אוי אוי אוי

  • יסמין  On 6 באפריל 2011 at 11:48 am

    כל כאב עדיף על כאב ההחמצה. אין כאב צורב יותר מן ההרגשה "אפילו לא ניסיתי".
    לכי לדרכך. השריר שנח זמן רב כל כך כבר התחיל לזוע. ונוע ינוע.
    באהבה.

  • יעל צ  On 6 באפריל 2011 at 12:04 pm

    כתוב נפלא. ומה אפשר להגיד? אולי מה שאמרה יסמין מעלי.

  • זו ש  On 6 באפריל 2011 at 12:12 pm

    הו הצמא. הו אביבה. קודם כל חיבוק גדול.
    ובאמת לא מגיע לך סתם, את אשה של כל כך הרבה יותר מזה (ואם הוא לא מבין את זה, הוא לא האיש. פשוט לא האיש, ולא משנה כמה קרוב לזה הגיע).
    בזמן האחרון אני חושבת על הצמא ועל מקורותיו ומהרהרת בהשקייה עצמית (במובן היותר רחב). ההזדקקות הזו, להיראות על ידי האחר ולהיות מוכלת בו והוא בך – השתוקקות ארורה היא. כמה רגעים ממנה, אמיתיים, יש לנו בחיינו? כמה כאב מוביל לשם ובחזרה? האין השאר הליכה ארוכה במדבר?

    וכמה יפה כתבת, כה יפה שגם הפצע שלי מדמם אתך.

  • תמי ברקאי  On 6 באפריל 2011 at 12:43 pm

    כואב, וחי מאד כתבת, והתגובות שמעליי אמרו את מה שהיה לי לומר בעצמי, והאהבה שמתה אצלי בקיץ שעבר מנערת ראשה ואומרת שהנה, בכל זאת הגיע אביב.

  • איריס קובליו  On 6 באפריל 2011 at 1:09 pm

    אביבה נהדרת הכתיבה שלך
    אני יכולה ללקט, כמו:
    "הנוף שנכנס אל הלב בפריחת חורף ממלאת, הוא הנוף שידהה לצבעי קיץ"
    שירה ממש
    "לפני שהלך אמר משהו על זה שהשפתיים שלי יבשות", כמה כאב אישה יכולה להכיל, היא יכולה, הרבה יותר ממנו, ובקריאה הזו את פותחת גם אצלי צלקות, אפילו אחת טריה טריה
    שפתיך אולי יבשות אך כתיבתך מרטיבה הרבה מסכים עכשיו, אני בטוחה

  • מיכל  On 6 באפריל 2011 at 1:24 pm

    יפה ונוגע כתבת. ואם הלב התעורר אז בפעם הבאה הוא יהיה אפילו עוד יותר מדוייק חיבוק

  • כ.  On 6 באפריל 2011 at 1:45 pm

    זה הוא שפתח את הסכר שממנו שצפו כל המילים היפות והמדוייקות האלה, או שזו הליכתו שהנביעה אותן?

    אי אפשר להצטער על זה. צודקים.

  • כרמלה כ. שלומי  On 6 באפריל 2011 at 2:20 pm

    תיכף אביב. כל כך יפה העברת את הצמא הזה שאין מי שלא מכיר. כל ה כן ולא ואולי הפעם והנה, זה זה, זה לא. שריר הלב הזה. כולה שריר אבל איזה כוח. כישרון, את. ויודעת לאהוב

  • מיקי גוריון  On 6 באפריל 2011 at 4:22 pm

    מרגשת את. כתבת נהדר

  • נטליה  On 6 באפריל 2011 at 5:19 pm

    את איזמלית אבל רכה, איך? ככה.
    מהדהדת את כל שגרונות הלב שלנו, טוב את שלי.
    יש פריחות עונתיות, רוצה להאמין שגם להן יש פירות, לכי תדעי מה יזהיב לך כשתגיע העונה – הרב-שנתי, האמיתי, שההוא רק בישר אותו, שהדגים לך את יופייך, סוג של בקרוב.
    שלא ירחיק אותך ממך.
    ותשקי אותך (בגללך פתאום התחוור, נשיקה והשקייה הן מאותו השורש)
    נשיקות

  • ענת שיזף  On 6 באפריל 2011 at 5:44 pm

    ריגשת אותי. הזדהיתי. רוצה לחבק.
    ואת כל הדברים היפים והנכונים האחרים אמרו לפני.

  • mooncatom  On 6 באפריל 2011 at 7:02 pm

    זיכרון,
    געגוע,
    כאב עונתי,
    מגרד,
    עובר.
    חוזר.
    עובר.

  • chellig חלי גולדנברג  On 6 באפריל 2011 at 7:04 pm

    מה שכולן – כי בדקתי ורק כולן הרגישו לך עד עכשיו – מה שכולן, ועוד. אלופת הלב והמילים את.

  • ג. שמעון  On 6 באפריל 2011 at 9:50 pm

    אביבה, נתת לי להרגיש אותך, חיבוק גדול, שמעון

  • ריקי כהן  On 7 באפריל 2011 at 4:06 am

    מגיע לך, מישהו שירצה להיות שם, בלי על תנאי, בלי ספקות, שיברך את קיומך בעולם שלו במעשים. גם אותי ריגשת עד העצמות הכואבות מאכזבות קודמות.

  • דקלה  On 7 באפריל 2011 at 7:54 am

    מצוין.

  • הופ  On 7 באפריל 2011 at 8:16 am

    וואו. אולי זה מה שעושה הכתיבה: את כל מה שלא הצלחת לחתוך בחרב חדה שם, את פורטת להמון סכינים קטנות ודוקרת פה, אותי, את הקוראים האחרים.
    "וכל הפעמים שחשבתי, אולי יתקשר אלי מהדרך, לומר אני בא. וכל הלילות ששכבתי, מכווננת אך ורק אליו, כי בעוד יום הוא יבוא".
    ואולי זה מה שהיא עושה: לרגע שכבתי שם וחיכיתי יחד איתך. ולא היית לבד יותר.

  • רוני  On 7 באפריל 2011 at 10:24 am

    אביבה אהובתי, מה שהופ אמר, כל מה שהוא אמר. אני אוהבת אותך.

  • לי עברון-ועקנין  On 7 באפריל 2011 at 11:03 am

    וואו, וואו…
    איריס ק. קראה לי ובאתי וקראתי והבנתי כל מילה, בלב מזדהה ובשפתיים צמאות ובהשתאות כמה נפלא הצלחת לבטא את כל זה…

  • דורית שילה  On 7 באפריל 2011 at 1:35 pm

    "היה לי סוד. לא משהו מסעיר. אפרוח אפור, עלוב נוצה, שהונח בכיסי זמן רב מדי". איזה דימוי מבריק!

    מרגישים כל מילה.

    חיבוק

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: