עוד חמש דקות: בזכות "אי שם" של סופיה קופולה

סופיה קופולה היא אחת הבימאיות החביבות עלי. היא גדלה בתוך תעשיית הקולנוע אבל בכל זאת טיפה אאוטסיידרית. הסרטים שלה לא בדיוק מיינסטרים, ליד בערך, אבל הם לא מספיק מוזרים כדי להיחשב ניסיוניים. משום מה היא גם מושמצת מאוד. על הסרט האחרון שלה, "אי שם", אמרו שהוא משעמם, ריקני, יומרני. אומרים גם שהיא כל הזמן עושה את אותו הסרט, ואכן "אי שם" ו"אבודים בטוקיו" שנעשה מספר שנים לפניו הם אותו הסרט. אבל כאן אנסה להסביר מדוע בעיניי, "עושה את אותו הסרט" הוא דווקא מחמאה גדולה ליוצרת המעניינת הזו.

הדמויות הראשיות ב"אי שם" ו"בטוקיו", כמו גם ציר העלילה, אכן נוצקו על פי אותה התבנית: מפגש אפלטוני אך מטלטל בין גבר בגיל העמידה לעלמה טהורה ותמימת עיניים. אלא שב"אי שם" קופולה הולכת שני צעדים קדימה אל הנאראטיב האמיתי שהיא רוצה לגלול: ראשית, היא "מאפשרת" לגיבור להיות האב ולגיבורה להיות ילדה, כלומר מודה שזה לא רומן אפלטוני אלא סיפור משפחתי. שנית, היא ממשיכה את הסרט בערך חמש דקות אל מעבר לנקודה שבה נגמר "אבודים". בחמש הדקות האחרונות של "אי שם" צפיתי דרוכה לגמרי, כאילו קופולה עשתה "על החיים ועל המוות", פתחה את הז'קט שלה בבת אחת מולנו וחשפה צלקת.

וכל כך למה: כי "אבודים" מסתיים בפגישת-הפרידה של שני הגיבורים, רגע לפני נסיעה, ובלחישה חטופה של הגבר באוזנה של הבחורה. את תוכן הלחישה אנחנו, הצופים, לא שומעים. ואולי דווקא לכן הרגע ההוא היה רומנטי, הרעיד נימי נפש ויצר התעלות של ממש. ב"אי שם" קורה כמעט אותו הדבר: הלחישה היא צעקה של האב, שאותה הילדה לא שומעת בגלל רעש הליקופטר. אבל הפעם אנחנו הצופים (אך לא הילדה) שומעים את המילים: "סליחה שאני אף פעם לא בסביבה". זה תקדים של חשיפה לקופולה. האם אלה המילים ששמעה פעם מהאב הנעדר, או המילים שרצתה לשמוע? לא נדע. בהמשך סופו של הסרט היא גם מרשה לגיבור להישבר, לבכות, לבקש במפורש סיוע מצד שלישי, ולגלות שאין לו אף אחד שבו יוכל לבטוח. כל אלה פעולות שהגיבור של "אבודים", אלגנטי ומעודן, עדיין לא הרשה לעצמו.

מה ששני הגיבורים כן חוו היה החשיפה למינונים בלתי נתפסים של צרכנות חומרית והחפצה. ב"אבודים" הגיבור ביל האריס בוהה כלא מאמין בדוגמאות צבעים של פרקטים לבחירה, שאשתו שלחה לו בברינקס עד ליפאן; או נאלץ לעשות צחוק מעצמו בתוכנית אירוח יפאנית לשם קידום מכירות. ב"אי שם" ג'וני מרקו נרדם מול מופע חשפנות פרטי, של שתי חשפניות קבועות שאת שמן הוא לא מצליח לזכור. המעמד הכלכלי של שניהם עומד בעוכריהם: הם כבר לא צריכים להיאבק על שום דבר בסיסי, לא כסף, לא מין, לא בית. הנוחות הכלכלית מציפה, למורת רוחם, את הקונפליקט העיקרי כעת: הקהות הרגשית שנקלעו אליה. עד סוף הסרט, שניהם מצליחים לזהות אותה ולרצות להיפטר ממנה.

העזיבה של ג'וני מ"אי שם" את המלון היא מן הסתם צעד נוסף בדרך לנאראטיב גלוי ומשוחרר יותר (לעומת גיבור "אבודים" שעצר צעד לפניו), אבל הרבה פחות מעניין, כי המהפך הנפשי היה חשוב בסרט הזה יותר מהיישום המעשי. הוא ימשיך כנראה להיות כוכב הוליוודי, וכל כוכבניות העולם ימשיכו לפלרטט איתו, אבל נפשו עברה שינוי. את שלושים השניות האחרונות של הסרט לא הבנתי ולא אהבתי (הוא יוצא מהאוטו, הצפצוף נמשך, הולך על הכביש המהיר ומחייך) – הן דמו מדי למראות הוליוודיים שגורים מכדי שירגשו.

עדיין, בתום "אי שם" הייתי אסירת תודה לקופולה על גילוי ליבה בפניי, גם אם במנה מדודה נוספת. וקיוויתי שמשהו שמתוכן רמז שאולי את הסרט הבא היא תמשיך חמש דקות נוספות, ובהן תעז לספר לנו עוד פרט מתוך הפאזל החוזר שלה. אני אהיה בין אלה שירצו להקשיב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רחל  On 20 באפריל 2011 at 11:21 pm

    איזה יופי כתבת. בעדינות רבה כל כך.
    אני ראיתי רק את "אבודים בטוקיו", פעמיים משום מה, כי בראשונה מרטתי שערות מרוב שיממון, ובכל זאת ראיתי שוב. בשנייה הבנתי שהקושי לצפות בסרט הזה הוא כמו הקושי להתבונן לאורך זמן בריק. בחלול. לגלות שהוא מלא, אולי זה הקושי. שמה שאני מסמנת כהעדר נוכחות – הוא דבר מלא. מזמזם. הילדה שמשחקת מולו, זאת מ"הנערה עם עגיל הפנינה" הנהדר, דווקא נוכחת, מתקוממת, מחפשת מוצא. וההבחנה היפה שלך קצת סידרה לי איזה נראטיב חסר: האפלטוניות של היחסים ביניהם היא באמת כמו-משפחתית. ואולי זה מה שיפה בסרט: שקופולה הניחה ביניהם את התבנית היסודית של אב ובת, בלי להצביע עליה, בלי לסגור אותה. וכך העובדה שהרומן הכמו-מתבקש לא מתרקם ביניהם הופכת לעובדה דלוקה יותר, כי הוא לא אמור. משהו אחר אמור, וכמו שהצבעת, הסיבה לאי-מימוש מה שכן היה יכול אולי להתרקם היא "סליחה שאני אף פעם לא בסביבה". וזה מצחיק, לא? כי ב"אבודים" זה כל מה שהם: בסביבה.

  • avivamishmari  On 21 באפריל 2011 at 8:30 am

    רחל, ברוכה הבאה ותודה על השיתוף!

    את צודקת שהיא מניחה תבנית "לא סגורה", מרומזת. אפילו ב"אי שם", שבו לכאורה הדברים ברורים, בכל זאת הילדה היא גם קצת ילדה-אישה: בבילוי עם אביה היא זוכה להשתתף באירוע של מבוגרים, ללבוש שמלת נשף נשית ולבוא בחברה, כאילו זה היה טקס חניכה לבגרות.
    אני חושבת שהטשטוש הזה עוזר לקופולה להציג את האב והבת כשתי גלקסיות נפרדות, שהיחסים ביניהן כמעט אף פעם לא קרובים מספיק. ושני הסרטים הם ניסיון לתפוס את רגעי החסד שבהם כן יש קרבה.

  • לואי לואי  On 23 באפריל 2011 at 7:12 am

    אז אמרו. אמרו גם שהיא היתה איומה בסנדק 3 והיא היתה שם כל כך נוגעת ללב ולא הגיע לה למות בסוף. אז אמרו.

    גם אני ראיתי את מה שנקרא כאן משום מה "אבודים בטוקיו" ואהבתי ורק הייתי רוצה לראות בו את קופולה מביימת את בעצמה. ואולי זה מה שהיא באמת עשתה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: