עוד חמש דקות: בזכות "אי שם" של סופיה קופולה

סופיה קופולה היא אחת הבימאיות החביבות עלי. היא גדלה בתוך תעשיית הקולנוע אבל בכל זאת טיפה אאוטסיידרית. הסרטים שלה לא בדיוק מיינסטרים, ליד בערך, אבל הם לא מספיק מוזרים כדי להיחשב ניסיוניים. משום מה היא גם מושמצת מאוד. על הסרט האחרון שלה, "אי שם", אמרו שהוא משעמם, ריקני, יומרני. אומרים גם שהיא כל הזמן עושה את אותו הסרט, ואכן "אי שם" ו"אבודים בטוקיו" שנעשה מספר שנים לפניו הם אותו הסרט. אבל כאן אנסה להסביר מדוע בעיניי, "עושה את אותו הסרט" הוא דווקא מחמאה גדולה ליוצרת המעניינת הזו.

הדמויות הראשיות ב"אי שם" ו"בטוקיו", כמו גם ציר העלילה, אכן נוצקו על פי אותה התבנית: מפגש אפלטוני אך מטלטל בין גבר בגיל העמידה לעלמה טהורה ותמימת עיניים. אלא שב"אי שם" קופולה הולכת שני צעדים קדימה אל הנאראטיב האמיתי שהיא רוצה לגלול: ראשית, היא "מאפשרת" לגיבור להיות האב ולגיבורה להיות ילדה, כלומר מודה שזה לא רומן אפלטוני אלא סיפור משפחתי. שנית, היא ממשיכה את הסרט בערך חמש דקות אל מעבר לנקודה שבה נגמר "אבודים". בחמש הדקות האחרונות של "אי שם" צפיתי דרוכה לגמרי, כאילו קופולה עשתה "על החיים ועל המוות", פתחה את הז'קט שלה בבת אחת מולנו וחשפה צלקת.

וכל כך למה: כי "אבודים" מסתיים בפגישת-הפרידה של שני הגיבורים, רגע לפני נסיעה, ובלחישה חטופה של הגבר באוזנה של הבחורה. את תוכן הלחישה אנחנו, הצופים, לא שומעים. ואולי דווקא לכן הרגע ההוא היה רומנטי, הרעיד נימי נפש ויצר התעלות של ממש. ב"אי שם" קורה כמעט אותו הדבר: הלחישה היא צעקה של האב, שאותה הילדה לא שומעת בגלל רעש הליקופטר. אבל הפעם אנחנו הצופים (אך לא הילדה) שומעים את המילים: "סליחה שאני אף פעם לא בסביבה". זה תקדים של חשיפה לקופולה. האם אלה המילים ששמעה פעם מהאב הנעדר, או המילים שרצתה לשמוע? לא נדע. בהמשך סופו של הסרט היא גם מרשה לגיבור להישבר, לבכות, לבקש במפורש סיוע מצד שלישי, ולגלות שאין לו אף אחד שבו יוכל לבטוח. כל אלה פעולות שהגיבור של "אבודים", אלגנטי ומעודן, עדיין לא הרשה לעצמו.

מה ששני הגיבורים כן חוו היה החשיפה למינונים בלתי נתפסים של צרכנות חומרית והחפצה. ב"אבודים" הגיבור ביל האריס בוהה כלא מאמין בדוגמאות צבעים של פרקטים לבחירה, שאשתו שלחה לו בברינקס עד ליפאן; או נאלץ לעשות צחוק מעצמו בתוכנית אירוח יפאנית לשם קידום מכירות. ב"אי שם" ג'וני מרקו נרדם מול מופע חשפנות פרטי, של שתי חשפניות קבועות שאת שמן הוא לא מצליח לזכור. המעמד הכלכלי של שניהם עומד בעוכריהם: הם כבר לא צריכים להיאבק על שום דבר בסיסי, לא כסף, לא מין, לא בית. הנוחות הכלכלית מציפה, למורת רוחם, את הקונפליקט העיקרי כעת: הקהות הרגשית שנקלעו אליה. עד סוף הסרט, שניהם מצליחים לזהות אותה ולרצות להיפטר ממנה.

העזיבה של ג'וני מ"אי שם" את המלון היא מן הסתם צעד נוסף בדרך לנאראטיב גלוי ומשוחרר יותר (לעומת גיבור "אבודים" שעצר צעד לפניו), אבל הרבה פחות מעניין, כי המהפך הנפשי היה חשוב בסרט הזה יותר מהיישום המעשי. הוא ימשיך כנראה להיות כוכב הוליוודי, וכל כוכבניות העולם ימשיכו לפלרטט איתו, אבל נפשו עברה שינוי. את שלושים השניות האחרונות של הסרט לא הבנתי ולא אהבתי (הוא יוצא מהאוטו, הצפצוף נמשך, הולך על הכביש המהיר ומחייך) – הן דמו מדי למראות הוליוודיים שגורים מכדי שירגשו.

עדיין, בתום "אי שם" הייתי אסירת תודה לקופולה על גילוי ליבה בפניי, גם אם במנה מדודה נוספת. וקיוויתי שמשהו שמתוכן רמז שאולי את הסרט הבא היא תמשיך חמש דקות נוספות, ובהן תעז לספר לנו עוד פרט מתוך הפאזל החוזר שלה. אני אהיה בין אלה שירצו להקשיב.