לחפוף

רציתי פעם ב-כ', אולי רק כגולגולת על החגורה. בחור אמריקאי צנום ונעים, עם תובנות כנות וארסיות. באותו ערב יחיד שבו השתווינו שנינו במידת הרצייה, הגיע לפגוש אותי בבאר. הופעתו עצרה בבת אחת סצינה קולנית ומחויכת של שלושה מחזרים נעריים מסביבי, שנאלמו דום. הרי רק שעתיים לפני כן הבטחתי לו שאחכה לו הערב (מה חשבה הבחורונת של אז? לא חשבה. טרפה את החיים). בכל אופן, כיוון שהיה יותר ידיד מאשר כל דבר אחר, כ' קיבל את זה בקלות, והמשכנו כמעט כרגיל. באותה תקופה גם התאהב בחברה טובה שלו, שמצדה טעמה ממנו קצת ועברה לרומן ממושך עם אחר. נוצרה שרשרת רבת חוליות של ערגה ותסכול.

בקצה השרשרת הייתי אני, שגרתי בעליית גג מיניאטורית, עם שירותים ומקלחת שמוקמו בדירת החברה שגרה למטה. היה חורף אירופי קפוא. היו בירות, היה פיפי. בחורף אירופי באמצע הלילה לא יוצאים מעליית הגג המחוממת בתנור גז מתאמץ, ולא יורדים עשרים מדרגות למטה. לא עומדים לפתוח את הדלת במפתח, לא מנסים להיכנס בשקט כשהבית ישן, להקפיד שהחתולה הפרסית של החברה לא תחמוק החוצה. לא נכנסים לשירותים הקפואים ולא יוצאים כדי לחזור את כל זה חזרה, משקשקים מקור. לא, באותו חורף אירופי לא עשיתי את כל זה. השתמשתי בטריק מגונה שלימד אותי הדייר הקודם והחבאתי צנצנת גדולה לשימוש חירום לילי. מטילים מים ושופכים לכיור המטבח.

כ' בא ללון אצלי לילה אחד, כשהיה בין דירות ושבור לב. הוא חי מנגינה ברחוב, ובחורף לא היתה נגינה ברחוב, כי האצבעות קפואות, ולא היה קהל, כי איש לא עצר – כולם מחפשים את בית הקפה החמים הבא. לכן בכל חורף חי על כספי הקיץ שעבר, מה שאמר שכספו הלך ואזל. ככל שגבר הקור הפך מריר ודלפון כמוני. עליית הגג המטופחת שלי, עם עציצים סדוקים ופוסטרים מקומטים, מפת שולחן גזורה ופמוטים משוק הפשפשים, נבנתה כאחיזת עיניים. עבור תלמידי העברית המהוגנים שבאו אליי יצרתי מצג של בית מסודר, להסתיר את הנואשות. אבל הייתי חסרת פרוטה. והוא – עוד יותר.

לא היה לו במה לחפוף. שיערו השחור דמה כבר לזרדים, והבליט עוד יותר את פניו הלבנים המצוירים. "בקרוב אני מתכנן להשקיע בשמפו טוב", גילה לי כמי שאין לו מה להפסיד. מן הסתם כבר לא יכול היה אפילו לקנות את הזולים ביותר, מותג עצמי של הרשתות הגדולות. הוצאתי מיכל שמפו+מרכך, שעלה כמה גילדנים טובים אבל משום מה לא רציתי בו, ומסרתי לו – מתנה. הוא הלך, בטקס גדול, לחפוף את השיער בכיור המטבח. כשחזר, רענן, סיפרתי אותו.

יישמתי עליו את תספורת הגברים היחידה שהיכרתי, ג'ורג' האריסון מודל 1970. נגעתי, החזקתי, סבבתי סביבו ימינה ושמאלה, לראות איך נופל, איך יושב, איך מסתדר השיער של כ'. ייבשתי, לחלחתי, רחרחתי, שמפו משובח. הוא ישב ועיניו עצומות. זה לקח שעה ויצא מוצלח מאוד. הקצוות הדחליליים שכולם באורך זהה, זכר לתספורת טרובדור שהיתה לו פעם, הפכו לרעמה מדורגת המשתפלת בחן. אחר כך היה כבר ממש מאוחר. לישון כי מחר.

בליל חורף אירופי נדחקנו שנינו למיטה, בלי שום תוחלת סקסואלית, אסירי תודה על החום ההישרדותי. ליטפתי את גבו ליטוף אחד, ודי היה בזה. ובאמצע הלילה היינו שנינו ערים פתאום. איפה השירותים? הסברתי לו בקצרה את מצב הכיור, ובלי תלונות לקח את הצנצנת. כשחזר ונכנס למיטה, ואני אפופת שינה, לא התאפק ועדכן אותי: I filled this thing one and a half time.