מה מגדיר אותי כפמיניסטית? פרויקט הפמיניזם הדיאלוגי (1)

הרעיון לפרויקט הזה נולד כשרציתי לכתוב על פמיניזם לא לוחמני, לאחר מספר דיוני רשת סוערים (למשל זה) שעסקו בפמיניזם ונגזרותיו, אבל לא הצלחתי לנסח פוסט עד הסוף. לצורך סיעור מוחות הפניתי שאלה בנושא לנועה אסטרייכר, שמצדה הציעה להגדיל את מעגל הנשאלות.

פניתי אם כך לנשים יקרות, כולן כותבות מוכשרות ומוערכות, שאת חלקן אני מכירה אישית. כולן אוחזות בתודעה פמיניסטית, הנחשבת מתונה יחסית (או לפחות כך חשבתי – נכתבו גם דברים שהפתיעו אותי). כל אחת מהכותבות התבקשה לענות בנימה אישית על השאלה: מה מגדיר אותי כפמיניסטית?

את המושג "פמיניזם דיאלוגי" טבעתי אד-הוק, ואני לא חותמת על כלום בקשר אליו. אולי הכי טוב להגדיר מה הוא לא. פמיניזם דיאלוגי אינו רדיקלי, אינו משפטני, אינו אקדמי, אינו פוסט-פמיניסטי בנוסח "סקס והעיר הגדולה" (אולי הוא גם יותר סטרייטי מקווירי, אבל לא בדקתי לעומק. הנחתי שרוב הפמיניסטיות הקוויריות הן גם רדיקליות ואולי אני טועה). מעבר לזה אין לו קול אחיד, מלבד העניין המשותף בהגדרה מחודשת של העצמי, של ההתמודדות עם היות אישה והיות פמיניסטית, ושל הניסיון לתרגם את כל אלה לעשייה חברתית כלשהי.

רשימת הכותבות לא "ממצה" ולא "מייצגת", מפני שהמעגלים שבהם אני נעה הם לא העולם, ואני לא מינה צמח. יש כמובן עוד כמה שמות שמאוד רציתי לראות כאן, אבל לא יכלו להשתתף בגלל סיבות טכניות ואחרות. אני אסירת תודה לכל מי שהרימו את הכפפה! הכותבות מופיעות לפי סדר הא'-ב' של שם המשפחה (לא בגלל שזה פטריארכלי אלא כדי לאפשר לאם ולבת לבית שחם, המשתתפות שתיהן, להופיע זו לצד זו).

הכוונה היתה לא לפרסם מניפסטים, אלא לתת מספר נקודות התחלה לדיון, ולהמשיך משם. אם נהניתם, הנהנתם או התרגזתם, זו בהחלט התחלה טובה.

קריאה נעימה! הפוסט מחולק לשניים, ומומלץ במנות קטנות. (ועלה גם באתר "מחשבה שנייה").

*

נועה אסטרייכר

הפמיניזם שלי מאוד פשוט: אני מאמינה שלנשים שמורה הזכות לכל אופציה שגברים זכאים לה.

אני לא חושבת שפמיניזם משמעותו אישה רמטכ“ל – אלא שלכל אישה תהיה האופציה להפוך לרמטכ”ל, ולשם כך להימדד על סמך כישוריה ויכולותיה ופעולותיה בלבד, ולא לפי שום דבר אחר.

שלנשים תהיה האופציה לעשות המון ילדים ולהישאר בבית, ולא כברירת מחדל. שתהיה להן גם האופציה להיעשות קרייריסטיות ולהעביר את הטיפול העיקרי בילדים לבן/בת הזוג. או לא לעשות ילדים בכלל ולא לעשות קריירה בכלל, וכולי. כל אישה לפי בחירתה.

שלכל אישה תהיה שמורה האופציה להיעשות אקדמאית, פיראטית סומאלית, חוקרת פאלוסים ניאוליתיים. וכל אישה תוכל לבחור באופציה זו או אחרת, כמו גבר בדיוק, רק לפני השיקולים הנקיים של יכולות, כישורים, אמצעים ועוד.

כיום, לכל גבר בינוני מינוס שמורה האופציה להיעשות כל מה שיבחר, בעוד שנשים צריכות להצטיין מעל ומעבר (בעיקר מעל ומעבר ליכולות אנושיות) כדי לזכות לאותן אופציות כמו ששמורות לגבר בינוני מינוס. לתינוק זכר שנולד במזבלה יש יותר אופציות תיאורטית מאשר לאישה שנולדה למשפחה מהמעמד הבינוני. נשים נעצרות בשלב הילדים, כי שתי האופציות היחידות שלהן הן או ילדים או קריירה. או התאבדות איטית לאורך שנים ומירוץ מופסד מראש נגד השעון.

בקיצור – נשים וגברים אינם זהים, אבל השוויון ביניהם צריך להתבטא בדבר אחד שמשנה הכל: שוויון הזדמנויות. שיוכלו לבחור, איש או אישה, לפי רצונם ויכולותיהם האישיות, לא המגדריות.

גילי בר-הלל סמו

מעולם לא חשבתי על עצמי כעל פמיניסטית, לא השתייכתי לאף ארגון שמתויג כפמיניסטי ולא יזמתי אף פעילות בשם הפמיניזם. אבל כשהאשימו אותי שאני פמיניסטית, התבוננתי בעצמי היטב, והגעתי למסקנה שבהיותי מי שאני, אני לא יכולה אלא להיות פמיניסטית.

עם השנים למדתי ששוביניזם גברי הוא לא נחלתם הבלעדית של הגברים, ודווקא כשנשים לוקות בו זה הרסני הרבה יותר, כלפי עצמן וכלפי נשים בסביבתן. בחברה שמפלה נגד נשים, גם נשים מפלות נגד נשים, בלי לחשוב פעמיים.

אני לא מאמינה שנשים שוות בכל דבר לגברים. נשים שונות ועוד איך מגברים. ובהחלט חלק מהשוני נובע מהבדלים מולדים, כגון הבדלים פיזיולוגיים. עם זאת אי אפשר לבודד את השוני מההשפעה הסביבתית המכרעת של החברה על עיצוב תפישה של הבדלים בין נשים לגברים, תפישה שהיא לא פעם בגדר נבואה שמגשימה את עצמה. יש הבדל כי אנחנו רואים הבדל, יש הבדל כי אנחנו מאמינים שיש הבדל, יש הבדל כי יש הבדל.

אני פמיניסטית כי אני מאמינה שההבדלים בין גברים לנשים אינם הבדלים שאפשר לכמת ולדרג. אני פמיניסטית כי אני מאמינה שהבדלים בין גברים לנשים בתחום אחד אינם מצדיקים אכיפת הבדלים בתחומים אחרים. אני פמיניסטית כי אני מאמינה שגבריות ונשיות אינם עניין שמובן מאליו. אני פמיניסטית כי אני מאמינה שאת התפישות שלנו באשר להבדלים בין נשים לגברים צריך לבחון מחדש, פעם אחרי פעם, בכל פעם שמנסים לקבוע או להבין את ההשלכות הנובעות מאותם הבדלים. אני פמיניסטית כי כשאני נתקלת באפליה נגד נשים, על אחת כמה וכמה כשהיא לא מודעת, אני כועסת.

אני פמיניסטית כי אני לא סותמת את הפה. כשכוניתי “פמיניסטית ידועה”, לא היה לזה שום קשר לנושא הוויכוח: המטרה היתה לרמוז שהטיעונים שלי אינם לגיטימיים כי יש לי אג'נדה. ובכן, אדוני, אתה תקשיב לי כי אני צודקת. גם אם יש לי כוס וציצים. אנשים כוחניים מזהים כוח ומזהים חולשות, והם יודעים שאם מטיחים את הכוח שלך בפנייך כאילו היה דבר שיש להתבייש בו, לא פעם את תתקפלי ותתביישי, ותכחישי, ותעשי כל דבר כדי להתנער מהתווית שהודבקה לך. אבל אין שום בושה בלהיות פמיניסטית.

אני פמיניסטית כי אני לא מבינה למה עובדת היותי אישה צריכה לקבוע באיזה מקצוע אעבוד וכמה ארוויח בו, ואם אגדל ילדים או לא ומה אהיה מוכנה להקריב למענם, ומה אני צריכה או לא צריכה לאהוב, ואיזו איכות של טיפול רפואי אקבל בבית חולים, ואיזו הגנה אקבל בבית משפט. אני פמיניסטית כי אני מבינה שהנשיות שלי היא קרדום לחפור בו בין אם ארצה ובין אם לא ארצה, כי אם לא אחפור בו בעצמי, יחפרו בו אחרים. אני פמיניסטית כי אני לא נכנעת לתכתיבים של מה זה להיות אישה. אני אני, ואני אישה. לכן אני פמיניסטית.

תמר המר

את הסירוס השוביניסטי במיטבו פגשתי כשהייתי סטודנטית לאמנות. לא מזג אוויר קל ולקח זמן להבין. זה היה מזמן, ופמיניזם אז, מבלי לקרוא לו בשם – היה עניין הישרדותי, מלחמה על הבית.

היום, כשאני עוסקת בעיקר בכתיבה, אני מרגישה הכי פמיניסטית, כשאני מצליחה לכתוב על נושאי גברים-נשים-עולם, מבלי לקחת בחשבון מה תהיה דעתם של גברים, או של נשים, על מה שכתבתי. גיליתי שעבורי – בנקודה שבה התחימה המגדרית מתפוגגת, נולדת הזדמנות איכותית לפרישת כנפיים. לא מובן מאליו, או קלי קלות להגיע לשם, אבל כשזה קורה זה – ממכר, מתקן, מאזן, נעים מאוד וגם פמיניסטי, במובן המאוד פרטי של המילה.

נטליה ויזלטיר

ככל שאני מתעמקת ברחשי לבי כלפי הפמיניזם, מתחוור לי כמה כפוי טובה יחסי אליו. ברור לי שבלעדיו הדברים היו ממש לא משהו, והרבה בזכותו הגענו עד הלום. אבל  בתחושת הבטן עדיין רוצה להיפטר ממנו. כמו גשר בשיניים, שבלעדיו היה לך חיוך של סוס, או גלגלי עזר שברגע הקריטי לא היית מגיעה רחוק בלעדיהם, הפמיניזם הוא חיובי ותומך, אבל את לא רוצה להיתקע איתו לכל החיים. שיישר את מה שבא ליישר וייצא מהפריים בלי עדויות מרשיעות. שהרי כל אפליה מתקנת באה לספר לי שהייתי פעם מקולקלת, Nigger of the world, סוג של גטו הפוך. שלא לדבר על אפליה מתקנת אחרים, כי לא ניחא לך עם מי שאת. זה מזכיר לי את דברי חברתי ענבל שובל, "מי שמגדיר את עצמו היטב, אף אחד לא יכול להגדיר אותו." אם הייחוד של הגבר כגבר מעולם לא הפריע לו להיות בנאדם שלם, למה הייחוד שלי כאישה צריך להפריע לי? תנו להיות כפי שאנו, על המיוחד שבנו כנשים, אל תפחדו למצוא את ההבדלים.

הפמיניזם שאני יכולה לחיות איתו מכיל את הזכות לשמר את הקוטביות ולהפיק את מלוא הכייף והעוצמה מההבדלים בין המינים, ובטח שלא לתת לבידול הזה משמעות מנמיכה עבורנו כנשים. הלחץ הסמוי להיות כמו גבר לגמרי מלחיץ, וגרוע מזה, ההשפעה של המאמץ הזה שלנו על הגברים בלתי נמנעת.

כנראה יש משהו בקלישאת הגול העצמי של הפמיניזם, במלחמתנו לשנות את האחרים, זאת אומרת הגברים, סירסנו את אלה שמולנו, מה שהשאיר אותנו עם גברים פחות גברים. כל כך רצינו להרוג את ההבדלים, שנשארנו בלי הקוטביות שנותנת את הכייף שבלהיות אישה. מה שזורק אותי לסצנה מסרט די ותיק, העולם לפי גארפ, שבו הגיבור נורה למוות לאחר שהתחזה לאישה כדי להשתתף בכנס פמיניסטיות. יופי, אז הפכו את אשתו האוהבת לאלמנה. מה יצא לה/להן מזה?

מבחינתי הפמיניזם הוא כמו שירות תיקונים, צריך אותו היכן שעדיין מקולקל. בתור שכזה הוא חיובי ותומך – חקיקה בנושאים שנוגעים לגוף האישה ולבריאותה, ליכולתה לקדם את עצמה במקומות עבודה וליהנות מתנאים שמאפשרים לה את תפקודה השונה כיולדת ואם טרייה (וזה לאו דווקא שוויון, כידוע האישה יולדת והגבר לא). קידום האינטרסים  של נשים, מתוך ראיית צרכיהן ורווחתן הפיזית, הנפשית, החברתית והכלכלית. אבל הרי זה פשוט היגיון בריא! באותה מידה החוק צריך להעניק תנאים לאבא טרי שמתפקד כמשפחה חד הורית או חד מינית.

לעומת זאת, הקישור של הפמיניזם הלוחמני עם התייחסות משפטית ואנושית הוגנת לאישה שנפגעה מהטרדה מינית, הוא עירוב תחומים מניפולטיבי מסוכן. לפשעים יש להתייחס כפשעים, בצורה המעוגנת בחוק. עצם המחשבה שההגנה הראויה לאישה במובן זה היא עניין פמיניסטי היא מטרידה ומעליבה. הטרדה מינית היא הטרדה מינית, פמיניזם או לא.

דפנה לוי

רבקה ווסט, הסופרת והעיתונאית הבריטית, אמרה שאנשים מכנים אותה "פמיניסטית" בכל פעם שהיא נוקטת בעמדה שמבדילה אותה מסמרטוט ריצפה או מזונה.

זאת הגדרה חיננית ונעים לי להתחיל בה, משום שגיליתי שכל ניסיון שלי לדבר על פמיניזם נגמר בהצהרות פומפוזיות מדי או סרקסטיות מדי או מיליטנטיות, ולא לשם כך התכנסנו.

האמת היא שברמה האישית, האפשרות שמישהו חושב עלי כך או אחרת רק בגלל היותי אישה נראית לי כל כך מופרכת, שאני לא תמיד יודעת איך להתמודד איתה.

גדלתי בבית שהיו בו גם שני אחים גדולים ממני. ההורים שלי והם מעולם לא הצביעו על הבדלים בינינו, שאינם הבדלים אישיים לגמרי, בהעדפות, בכישרונות, בנטיות הלב. אף אחד לא עיקם את האף כשרציתי לשחק כדורגל ולגדל צבים ולעבוד בעץ במקום לסרוג, ורק שנים אחר כך הבנתי איזה צל"ש מגיע לאימא שלי שנלחמה במקומי עם המורה למלאכה שחשבה שמדובר בשערורייה.

בהמשך הדרך אף אחד גם לא לחץ עלי ללדת ילדים. להפך, אמא שלי אמרה לי את אחד המשפטים הכי אנושיים שאימא יכולה לומר לבת שלה: "הבנתי מזמן שאנחנו מאוד שונות, וזה בסדר". ולא ידעתי שמדובר במשפט פמיניסטי, כי אז עדיין לא ידעתי שאפשר אחרת.

אני משתדלת לחיות את החיים שאני באמת רוצה, צריכה ויכולה. אני בהחלט לא תמיד מצליחה, אבל כשזה קורה בגלל השריטות האישיות שלי זה מטריד אותי, ובכל זאת לא נורא. כשזה קורה בגלל שאכפת לי מה חושבים, מה מצפים ממני וכולי – זה חבל לי מאוד מאוד.

אביבית משמרי

האם המאבק הפמיניסטי לא מעניין אותי יותר? אי אפשר לומר דבר כזה, כי הפמיניזם אף פעם לא "נגמר". אבל עבורי, אחרי שנים של עשייה פמיניסטית, הוא כבר הנחת יסוד שאין צורך לדקלם אוטומטית.

אכן, יש המון דברים איומים שגברים עושים לנשים ממש עכשיו ומעבר לפינה, ושמצדיקים מאבק מתמשך בזירות שונות. השאלה היא, מה אני עושה עם זה בחיי היומיום שלי? האישי הוא הפוליטי – האם הוא גם צריך להידחק לכל מפגש יומיומי שלי עם כל גבר שהוא?

מודל האמזונה הפמיניסטית כבל אותי לא מעט בעבר – למשל, לא הרשה לי לחשוף חלקים פגיעים ושבריריים מעצמי, כפי שהייתי רוצה, מול גברים ובכלל. גם האג'נדה הנחרצת יכולה להיות סוג של רעלה, שמאחוריה אישה מסתירה חרדה, טינה, בדידות, ניכור ועוד. ובעיקר כעס על גברים. כעס גנרי מהסוג שעלול להתעורר למשל אחרי התנדבות של כמה שנים במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית (ההתעוררות של כעס כזה היתה הסיבה העיקרית לכך שעזבתי את ההתנדבות במרכז, לפני שנים רבות).

האם אפשר להתנהל ביומיום מתוך מודעות לאי-צדק ההיסטורי הידוע כלפי נשים, אבל לא להיות מוכתבת לפיו? אני שואלת אך לא עונה נחרצות. אני רוצה להיות אדם שלם, ולא להימדד רק דרך הפריזמה החונקת של הנשיות. מצד שני, אין לי כוונה לבטל חלקים עצומים וארכיטיפיים בתוכי, להסתיר את השאיפה להתמסר לקיומי כאישה (ואם) ולנסות להיראות נייטרלית מבחינה מגדרית. זה הפרדוקס הפמיניסטי, כנראה.

הייתי רוצה להיווכח שאפשר להמשיך את המאבק הפמיניסטי בדברים הדורשים שינוי, ועם זאת לעבור מהלך הרוח של האמזונה השוצפת, לדיאלוג בין-אישי פתוח ולא כעסני מול גברים. להפוך את הפרדוקס לשביל הזהב.

אסתי סגל 

לא מגדירה עצמי כפמיניסטית. מגדירה עצמי כמי שמשתייכת למין האנושי.

ככזאת אני מאמינה בשוויון. בין גברים לנשים, בין שחורים ללבנים, בין סטרייטים להומואים, בין יהודים לערבים, בין עשירים לעניים.

– אז למה את לא מצהירה שאת פמיניסטית?

ולמה אני לא מצהירה שאני אישה? רואים את זה, ושומעים את זה, ומרגישים את זה. לא צריך להצהיר. בעובדה שאני אישה כלולה גם העובדה שאני פמיניסטית. בהיותי בן אדם כלולה העובדה שאני אשת שמאל. מהעובדה הזו נגזר קיומי כאן.

– אז את כן מצהירה?

זהו, שלא. אני לא מצהירה שום דבר. אני לא מאמינה בהצהרות. אני מאמינה במעשים ובעבודה. קשה. זה מה שאני עושה כל חיי. בעצם קיומי. ואני נמצאת בחזית כל המאבקים החברתיים האפשריים. גם במה שנקרא המאבק הפמיניסטי. אבל לא רק, ולא במקום הראשון, ולא קודם כל, ולא על חשבון מאבקים אחרים, וגם לא במקומם.

לא מאמינה באפליה מתקנת. לא לי כאישה, ולא למזרחי – כמזרחי, ולא לצעירים – כצעירים, ולא לערבים – כערבים. הבעיה הכי גדולה, כנראה, של כל המגזרים המקופחים ובעיקר שלנו הנשים – היא הפרטת השמאל ושימת מאבק אחד כמאבק העיקרי על חשבון מאבקים אחרים. העובדה שאני אישה לא תגרום לי להעדיף אישה רק בגלל שהיא אישה, כי זה אותו העוול רק הפוך.

ובינתיים, בעודנו מתעסקים במילים והגדרות, העוול רק הולך וגובר ואיתו האפליה, הפער בין משכורות הנשים והגברים, הקידום במקומות העבודה, באקדמיה, בפוליטיקה, הביזוי וההשפלה. אז קדימה לעבודה – השיר לא תם, הוא רק מתחיל.

המשך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נועה אסטרייכר  On 15 במאי 2011 at 6:57 pm

    כל הכבוד, אביבה.

    • אסתי  On 15 במאי 2011 at 7:44 pm

      כמה מדוייק נועתי:

      כיום, לכל גבר בינוני מינוס שמורה האופציה להיעשות כל מה שיבחר, בעוד שנשים צריכות להצטיין מעל ומעבר (בעיקר מעל ומעבר ליכולות אנושיות) כדי לזכות לאותן אופציות כמו ששמורות לגבר בינוני מינוס. לתינוק זכר שנולד במזבלה יש יותר אופציות תיאורטית מאשר לאישה שנולדה למשפחה מהמעמד הבינוני. נשים נעצרות בשלב הילדים, כי שתי האופציות היחידות שלהן הן או ילדים או קריירה. או התאבדות איטית לאורך שנים ומירוץ מופסד מראש נגד השעון.

  • נועה אסטרייכר  On 15 במאי 2011 at 6:57 pm

    וכמובן למשיבות. מעניין ומחכים.

  • נטליה ויזלטיר  On 15 במאי 2011 at 7:10 pm

    תודה אביבה על ההזדמנות להימנות יחד איתך בין שורות המין האנושי / נשי וכן, גם פמיניסטי 🙂 חחחח, היה כיףףף!

  • נטליה ויזלטיר  On 15 במאי 2011 at 7:11 pm

    וכמובן עם כולכןןן, מרתק מרתק היה לקרוא, פותח פצפצים באונות.

  • אסתי  On 15 במאי 2011 at 7:39 pm

    איזה תענוג. ואיזה פרוייקט. ואיזה כבוד היה לי להניח את משפטי הצנועים ליד ההגדרות המדוייקות והשנונות שלכן למחשבות שאצלי היו רק בגדר חצי אפויות.
    תודה אביבה.

  • ריקי כהן  On 15 במאי 2011 at 7:44 pm

    מצוין. קראתי הכל ונהניתי לקרוא זוויות מרעננות, אנושיות ומורכבות. לבושתי הוזמנתי ולא הצלחתי לנסח את המניפסט האישי שלי, עדיין חושבת עליו.

  • מירי שחם  On 15 במאי 2011 at 8:24 pm

    נהניתי לקרוא ולהנהן, תודה לאביבה שסיפקה אפשרות להציץ קצת לתוך הדשא של השכנה.

  • דקלה  On 15 במאי 2011 at 8:59 pm

    פרויקט מקסים. קוראת ומתבוננת בעצמי.

  • תמר המר  On 16 במאי 2011 at 4:34 am

    נהניתי מאוד לקרוא – מרתק.
    ו-תודה אביבה, על הזמנה להשתתף.

  • מרתה סטיוארט  On 16 במאי 2011 at 5:26 am

    הפמיניזם שלי הוא בלי הרבה פלצנות לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לעשות עבודה שפעם הייתה שמורה בעיקר לגברים, להרוויח כסף, לפרנס את שלושת ילדי,להזדיין עם מי שבא לי, ללמוד, לקרוא, לרוץ, לחיות כמו בן אדם חופשי על פני הפלנטה ובעיקר לא לזיין את המוח כל היום לכל העולם כמה אני פמיניסטית

  • חגי  On 16 במאי 2011 at 2:25 pm

    אני מודה שקראתי והופתעתי. למשל, האמירה "אני לא פמיניסטית, אני שייכת למין האנושי". נכון, היא מהדהדת את האמירה המפורסמת "פמיניזם זה להבין שנשים הן בנות אדם" אבל היא אמירה מאוד מתממת. אפילו ג'ון סטוארט מיל, שכתב את שעבוד האשה, וללא ספק היה ליבראל (ולא, אי אפשר להאשים אותו ברדיקאליות) הצליח לצייר תמונה יותר מורכבת מזאת. ההבחנה בין "רצון" ובין הבניה חברתית היא אבחנה עמומה, גם אם נסכים שהיא קיימת (רק בשביל לא לצאת רדיקאלים).

    הייתי לא פחות מופתע מהפתיחה וההערה הקצרה על הפמניזים הלסבי ה"רדיקאלי". אני לא יודע כמה פמיניסטיות לסביות את מכירה, אבל עצם הסיווג של "פמניסטית לסבית / פמיניסטית ראדיקלית" כאילו הנטיה המינית משפיע על הדעות הפוליטיות חברתיות הוא סיווג דיכוטומי בעייתי בעיני (בלשון המעטה, בכנות, אני חושב שאבחנות על בסיס נטייה מינית זהות לחלוטין לשוביניזם).

    ואז הגיעו הטקסטים על הביולוגיה של האשה ושל הגבר (האמת, הם הגיעו קודם, אבל לקח לי זמן לעכל). אני לא חושב שצריך לעשות דוקטורט אצל פרופ' דפי יואל (מומחית לחקר המוח) בשביל ללמוד עד כמה ההבדלים, אם ישנם בכלל, הם הזניחים שבזניחים.

    ובסוף נזכרתי שעוד משהו ציער אותי. שוב בפתיחה. התיאור הזה של הזרם השפוי מול ה- (השלם את החסר – הזרם הרדיקלי, הזרם המשפטי, הזרם הפוסט פמיניסטי וכו' וכו'), הוא תיאור די מקומם. מהכרות קרובה עם חלק מהנשים הללו, עם שתיים מתוכן אני גם כותב ועבור אחת אני עובד, אני יכול להעיד שאלו נשים מתונות ושפויות שעושות לילות וימים למען נשים. האם זה אומר שכולן צריכות להיות ככה? כנראה שלא. אבל נראה לי קצת מגוחך להציב אותן בקוטב הלא נכון של הדיכוטומיה.

    בכל מקרה, ההצעה שלי היא להפסיק לדבר על מה הופך מישהי לפמיניסטית, כשאלה של זהות, ולהתחיל לשאול "איפה אני פמיניסטית?" או "כיצד אני פמיניסטית?". ברור שכולנו לפעמים מקדמים מאבק כזה או אחר, ובפעמים אחרות סתם רוצים לפתח ריבועים בבטן או להוריד שערות מהרגלים (אני באופן אישי לא חסיד של פיתוח ריבועים בבטן, לפחות לא בבטן שלי, אבל ניחא). ממש כמו שאפשר להיות מרקסיסט ועדיין שיהיה לך חשבון בבנק הפועלים (כי ככה זה בחיים) אפשר לעשות הרבה דברים לקידום הפמיניזם, וברגעים אחרים לא להתעסק בזה.

    ובסוף בסוף, מעציב אותי שאין אף כותב ברשימה. לי זה נשמע מאוד לא מתאים לרוח הפמיניזם הדיאלוגי.

    • רוני  On 16 במאי 2011 at 3:31 pm

      מסכימה עם חגי.

      גם אני מאוד נעצבתי לראות פה שוב ושוב את ההתעקשות להימנע מלהיקרא פמיניסטית (יש מי מהכותבות שאף הגדילה וכתבה שהיא התפייסה עם עצמה, ולכן היא כבר לא "צריכה" את ההגדרות הללו, וחזרה לקלישאה הכי ישנה בספר על שריפת חזיות. סורי, מעולם לא שרפתי חזייה, כמה שזה מפתיע עבור פמיניסטית רדיקלית שכמוני). יש מספיק סיבות טובות לקרוא לעצמך פמיניסטית אם כך את תופסת את עולמך, וההרחקה של המושג מאיתנו רק מעידה על תחושות על אי נוחות שמעורר המושג הזה מבחינה חברתית.

      כמו כן, אמנם לא מינה צמח, אבל אני בטוחה שבכל זאת אפשר היה לכלול ברשימה כמה גברים, וגם אנשים ונשים ממגדרים שונים -קווירים ולהט"בים ועוד. הרשימה, בסופו של דבר, הומוגנית להחריד, וכך גם פירותיה דומים. השיח בכל התשובות נסוב כמעט אך ורק סביב יחסי נשים-גברים, על אף שהפמיניזם כבר מזמן הרחיב את המנדט שלו לעוד הרבה מגדרים, הרבה יחסי כוחות שיש לתת עליהם את הדעת, הרבה אנשים ששייכים לקבוצות אתניות ולאומיות שונות. הפמיניזם שלי, על אף היותי רק אני, כולל הרבה יותר מיחסי הכוחות המוטווים שוב ושוב בתשובות המוצגות פה. היריעה קצרה מלהכיל את האתיקה הפמיניסטית שדנה בקבוצות מוחלשות שאיננו רואים ורואות רק "על פני השטח". חייבים להרחיב את המבט, ולו רק כדי לא לחטוא לתנועה שלמה שחרטה על דגלה להמשיך להרחיב אותו שוב ושוב, לערער על מונחי יסוד ברורים מאליהם עבור רוב האנשים.

      ולבסוף, העיוורון התרבותי שחוזר על עצמו: "לא נלך לבית הכנסת כי מדכאים שם נשים," – התעלמות מוחלטת מקהילה שלמה של נשים דתיות שהולכות גם הולכות לבית הכנסת, וגם בתוכן יש קבוצות שונות של דתיוּת, ושל נשים חזקות, מועצמות ולמודות. כאילו אין נשים שהן גם פמיניסטיות וגם דתיות. כאילו דת לא שווה לעולם פמיניזם. כאילו אפשר לשים טריזים שכאלה בעולמנו המורכב. "אני נגד אפליה מתקנת," בתשובה אחרת. משום מה, התקשיתי להאמין שמי שבאותה נשימה נמנעה מלהגדיר עצמה פמיניסטית, באמת רואה את כלל האנשים שזקוקים נואשות לאותה אפליה מתקנת.

      "איפה אני פמיניסטית?" חגי שואל. וצודק. העולם לא יכול להכיל או פמיניזם או לא. למען האמת, אין סיבה שכך נראה את העולם בכלל. זה הופך אותנו בנשימה אחת, לפי התשובות פה, או ל"אויביות הגברים" או לשותפות שלהם לפשע, אך גם לאהבה, קרבה ואינטימיות. או לנשים ליברליות ומשוחררות מכל כבלי תרבות ודת, או נשים מסכנות ומדוכאות היושבות בקומה שנייה של בית כנסת. ההפרד ומשול פה זועק מכל מילה ומילה, ואני אומרת – די. בואו נפתח את העיניים ונראה את הדברים נכוחה. העולם הוא מורכב ואין לו התחלה ואין לו סוף שמילים והגדרות יעזרו לנו לתחום. אבל כן, אני פמיניסטית, וזה אומר הרבה יותר ממה שאי פעם אצליח לכתוב או לומר.

      • avivamishmari  On 16 במאי 2011 at 5:51 pm

        רוני אהלן,

        מודה גם לך על הביקורת.

        יש מספר דברים שציינת ואולי בצדק, אבל נראה שאת מתייחסת לכותבות כמקשה אחת. אולי לא הובהר מספיק, שרובן מכירות זו את זו באופן רופף בלבד, וודאי לא תיאמו ביניהן דבר שקשור לפרויקט ולא קראו זו את דברי זו עד שהפוסט עלה. לכן, אני חושבת שייקל לענות אם כל ביקורת ספציפית שתיכתב כאן (נניח על פמיניזם ודתיות) תופנה ישירות לכותבת הספציפית של אותו טקסט, ואז אולי היא גם תוכל לענות בשם עצמה.

        לגבי הכללת קבוצות וזרמים פמיניסטיים שונים עניתי לחגי, אבל אוסיף גם לך: במשך כמה שנים טובות הייתי מצויה ומעורה, בארץ ובחו"ל, בחשיבה ובפרקטיקה פמיניסטית מזוויות שונות, החל מהעצמה של נשים מהגרות, דרך תמיכה בנפגעות תקיפה מינית, אקו-פמיניזם, יחסי כוח מגדריים בשפה הקולנועית, וכלה בפמיניזם קווירי (במובנו שהגדרתי בתגובה אחרת). כבר מספר שנים שאני לא ממש "בעניינים" אבל סוגיות פמיניסטיות לא חדלות להעסיק אותי, מעצם הקיום שלי פה ב"גלקסיית גברים לבנים שמרנים אך חביבים 6334R". התבשלו, התבשלו, עד שכמה דיוני רשת שנערכו לאחרונה הציפו אותן עוד יותר אל פני השטח. במקרה, דיון הרשת האחרון עסק ברדיקליות מול זרמים אחרים של פמיניזם, ושם הסתקרנתי.

        אז נכון, למרות שהכותבות יוצרות קליידוסקופ מרתק וצבעוני מאוד, הפרויקט מוגבל מראש לשאלה האישית שהצבתי, מה לעשות. ועם זאת, אני אשמח לגמרי לראות טקסטים שנכתבים כתגובה/המשך/ביקורת לו, ומשקפים זוויות נוספות ושונות.

  • avivamishmari  On 16 במאי 2011 at 5:30 pm

    חגי, תודה על הביקורת. אענה בנקודות.

    1. יש לי הרושם שקראת לא מעט מהרהורי לבך. היכן ראית שהתייחסתי לנטייה המינית של מישהי?! דיברתי על פמיניזם קווירי, הכולל תיאוריות ופרקטיקות אקדמיות קוויריות שאתה ודאי מכיר היטב, ו"קווירי" בא כאן במובן של קריאת תיגר על הגדרות המגדר המקובלות. במובן הזה, "סטרייטי" הוא כל מה שאינו קורא תיגר עליהן.

    וכן, יש רלוונטיות להבחנה הזו, מהטעם היחיד שהפרויקט הזה הוא אישי שלי ולא ממלכתי, עירוני או מטעם קרן קרב. כיוון שהוא אישי, הוא עוסק בנושא שתהיתי עליו בשבועות האחרונים: המתח המובנה שבין היות פמיניסטית לבין ההתנהלות של אישה סטרייטית בשדה הגברי. (ונכון, גם הלסבית וגם הסטרייטית יכולות להיות מופלות בשכר, או להיאנס, במידה שווה. יש סוגיות פמיניסטיות מסוימות שתקפות לשתיהן כאחת).

    2. מעניין אותי מאוד לקרוא גברים פמיניסטיים, בין היתר, כולל אותך. אבל נושא הפרויקט, לו הייתי צריכה לסכם אותו ככותרת של הרצאה עבשה, אינו "זרמים עכשוויים בחשיבה הפמיניסטית – סיכום ומיצוי" אלא "סוגיות בהגדרה העצמית שלי כפמיניסטית".

    3. אתה שוב קורא מהרהורי לבך כשאתה מכניס את המושג "שפיות" לביקורת. אני לא נחשבת קיצונית בפמיניזם שלי, אבל בהחלט קיצונית בתחומים אחרים (נושאים הקשורים להורות למשל), ולכן שערותיי סומרות כשהמונח "שפיות" מגיע לדיון. אין לי כל כוונה לתייג מישהו כ"שפוי" או אף כ"קיצוני", אני לא רואה בזה טעם ואני גם לא חושבת ש"קיצוני" היא קללה. המונח "רדיקלי" כאן הוא במובן הכי פשוט שלו, זרם הפמיניזם הרדיקלי – לא כיוון שהוא קיצוני בדעותיו אלא כיוון שהוא שואף להפוך סדרי עולם מסורתיים. לתומי חשבתי שזה מושג יסוד שאין צורך להסביר. וכן, מה שעניין אותי היה בדיוק הגוונים האפורים האלה, של מי שמרגישה פמיניסטית אבל קשה לה לתייג את עצמה בזרם מובחן כלשהו או להתחייב לתת-זרם אידיאולוגי כפי שהוא מנוסח בספר תיאוריות כלשהו.

    שוב תודה על התגובות שלך ושל רוני – ביקורת שלילית היא תמיד משב רוח רענן 😉 אמנם יותר בתחילת הקיץ מאשר באמצע ינואר, נניח, ובכל זאת.

    • רוני  On 17 במאי 2011 at 9:49 am

      היי אביבה,
      תודה על התגובה לתגובות. את צודקת שהכללתי את כלל הכותבות למקשה אחת, אבל אני חושבת שזה נובע מתוך תחושה שעל אף שהבנתי שהן אינן מכירות זו את זו באופן שישפיע על תשובותיהן, עדיין הרגשתי שקיבלנו אפשרויות מצומצמות בתור תשובה לשאלתך. אני מודה שהן לא סיפקו אותי, בלשון המעטה, וחשתי שרובן לוקות באותו חוסר ברוב המקרים. לכן עשיתי הכללה שאולי איננה הוגנת כלפי כל כותבת אינדבידואלית.

      הפרויקט, כמובן, מבורך, ועורר גם מצדנו דיון פנימי בבלוג. ואני שמחה שתגובותינו התקבלו כמשב רוח רענן בתחילת הקיץ ולא כרוח סוערת באמצע ינואר…

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: