מה מגדיר אותי כפמיניסטית? פרויקט הפמיניזם הדיאלוגי (2)

נשמתן עמוק? הנה המשך פרויקט הפמיניזם הדיאלוגי (שאפשר למצוא גם באתר "מחשבה שנייה").

ימימה עברון

איש אחד, במקום רחוק, בשפה זרה, אמר לי זמן קצר מאוד אחרי שהכרנו, “כשאת מסרבת, ברור שאין מקום לשאול שוב.” הוא בטח ניסח את זה אחרת אבל זו היתה רוח הדברים.

מוזר שאני נזכרת דווקא בו כשאני מתבקשת לענות על השאלה מה מגדיר אותי כפמיניסטית, כי הוא היה הסיוט הגדול של הרבה נשים. טיפוס מטרידן. אבל אף על פי שניסה להתקרב ולפעמים חצה איזה גבול בלתי נראה, זה שכל אישה יודעת בדיוק איפה הוא עובר, ורוב האנשים – למעט מטרידנים – רואים אותו ברמה כזו או אחרת ושומרים מרחק, ולמרות ההזמנות שלו (שלא נענו) לביתו, ואף על פי שפעם אחת אפילו צלצל בפעמון דירתי הצנועה ועלה לראות “אם הסתדרתי” כי הוא היה הבוס שלי והייתי לבד לגמרי בעיר זרה, הצלחתי לחמוק ממנו, ולעבור את תקופת העבודה המשותפת שלנו בלי פגע, גם כשנהיה לי יותר ויותר ברור לשם מה הביא אותי לשם.

ולמה אני מזכירה אותו? כי כשאני חושבת מה מגדיר אותי כפמיניסטית אני נזכרת באמירה שבה פתחתי. הידיעה שבכל זמן נתון, בכל מקום, מול כל אדם, אני יכולה לעמוד על שלי ולדעת שלא יקרה לי כלום, שלא אזרק לרחוב, שאמצא עבודה אחרת, הידיעה שאני עצמאית לבחור לעשות מה שאני רוצה – ורק את זה (גם אם הבחירה הזאת היא להיות בתקופה הקרובה בעיקר אמא, ושאת רוב רובו של הכסף יביא בעלי הביתה), היא מה שמגדירה אותי כפמיניסטית.

איילת עוז

לפני כמה חודשים למדתי לראשונה על קיומה של המילה "דיבידואל" – ההפך מ"אינדיבידואל". "דיבידואל" הוא מי שאינו חי באופן נפרד מהחברה, אלא שזהותו מורכבת ממכלול של קשרי-שייכות ומערכות יחסים עם אנשים אחרים. מה שמגדיר אותי כפמיניסטית, בעיני, הוא השיעור החשוב שלפיו גם כשאני רוצה ומקווה ומשתוקקת להיות אינדיבידואלית, אדם חופשי ומשוחרר, אני תמיד דיבידואלית.

אני לא בונה את מרכיבי החיים שלי בעולם מופשט, מנותק מכל הקשר. תמיד יש נקודת-מוצא, ברירת-מחדל, שהייתה שם קודם. יש קשר בין העובדה שאני חסרת-ביטחון בפני העמיתים שלי, לבין העובדה שכל כך הרבה נשים מעריכות את עצמן בחסר; מערכת היחסים שלי עם בן הזוג שלי מתפתחת על רקע מקומן של נשים בחיי המשפחה במקומות אחרים.

לא משנה עד כמה ארצה – הנשיות שלי ממקמת אותי בתור מבנה חברתי קיים, עם ציפיות מוקדמות והנחות-מוצא. והיכולת לבחון את נקודות המוצא הללו, להתעמת איתן או לקבל אותן – וראשית בכלל לראות אותן – היא מה שהופך אותי לפמיניסטית.

קרן צוריאל

פמיניסטית? אני? מה פתאום. כבר התבגרתי והתפייסתי מספיק כדי להימנע מהגדרות מחייבות של כל מיני 'איזמים', ואלוהים יודע שאני לא יכולה להרשות לעצמי לשרוף את החזייה ולהסתובב בלי. התנתקתי סופית מהטייטל לפני כמה שנים, כשנפגשתי עם כותבת שלא עובדת בדרך כלל ומצהירה על עצמה "פמיניסטית". היא נשאה נאום נלהב על חובותיי למהפכה – ונעלמה לטיול בן שבועיים בחו"ל באדיבות חשבון הבנק של בעלה.

מה אני כן? חופשייה, לא תלויה באיש. גודלתי להאמין שאני יכולה להשיג כל מה שאני רוצה בזכות עצמי. אני חיה את עצמאותי הנפרדת גם בתוך זוגיות ושלושה ילדים, מצפה לחלוקה שוויונית במשימות החיים והבית, ואם הבית שוכח אז החופשה השנתית שלי – עשרה ימים לבד בניו-יורק – מזכירה. ואולי יותר מהכול, הדבר הכי פמיניסטי אצלי הוא הצורך להתפרנס בכבוד פלוס, להיות תורמת שווה ככל האפשר לחשבון המשותף, כך שארגיש שמבחינה כלכלית אני מסוגלת לעמוד בזכות עצמי. לא תלויה באף אחד. חופשייה.

גלית ראב"ד

חשבתי וחשבתי על זה, ומצאתי שמה שמגדיר אותי כפמיניסטית הוא המחשבה שלי. החופש שלי לחשוב בצורה השבורה, המוזרה, ההגיונית רק לי. חופש המחשבה הנשית. החופש לחשוב שטויות. החופש לחשוב דרך הגוף שלי, דרך האמהות שלי, דרך הידיעה שלי על חיים ומוות כפי שאני חווה אותם בגופי ובנשמתי.

בעבר קראתי כמה טקסטים מיסטיים שכתבו נשים נוצריות בימי הביניים. לנשים האלה היתה שמורה הזכות לדבֵּר קדוּשה דרך הגוף שלהן. הן תיארו את הפגישות שלהן עם אלוהים כמעין אביונה מתמשכת. הגבול בין קדוּשה לפריצות היה דק מן הדק. זכות וחובתן היו לחשוב קדוּשה בלבד. אני משערת – בדרכי הלא-אקדמית וחסרת ההוכחות המדעיות – שמחשבות שבשבילי הן מובנות מאליהן היו בשבילן בלתי נחשבות, ולו משום שלא היתה להן שפה לחשוב אותן. ואם חשבו אותן – חשבו אותן לחטא. אני מדברת גם על מחשבות פשוטות ומובנות מאליהן בשבילי. למשל, "היום אני רוצה לעבוד בגינה, כדאי ללבוש את המכנסיים הקרועים"; למשל, "עכשיו אני רוצה לכתוב, אבקש מאבא של הילדים לקחת אותם לטיול".

היום אני יכולה לחשוב מה שאני רוצה. יתרה מכך: אני יכולה לעשות עם המחשבות מה שאני רוצה: לכתוב אותן, לומר אותן לחברות, לשתף בהן את בן זוגי, להנחיל אותן לילדַי. אני יכולה לעשות מהן סרט, להפוך אותן לפעילוּת פוליטית, לעבוד בהן, להרוויח בהן כסף. אני יכולה להתערסל בתוכן בבטלה גמורה.

אבל אני חושבת שחובתי הפמיניסטית האחת היא לחשוב על הנשים שאינן יכולות לעשות עם המחשבות שלהן מה שהן רוצות. לחשוב ולהיות תמיד מודעת לקיומן של הנשים העניות מדי, המדוכאות, חסרות הזכויות, הנשים שבחרו לעזוב חיי נישואים רעים ומצאו את עצמן חסרות כל, נלחמות על הילדים ועל הפרנסה; לחשוב על הנשים שמחשבה של מישהו אחר כובלת אותן לחיים ללא בחירה. חובתי לחשוב עליהן, ובמידת האפשר גם לעשות.

אריאלה רביב

"אמא," אמרה בת השלוש שלי בתקופת החגים, "אני רוצה ללכת לבית כנסת." "לא, כפרה עלייך, אנחנו לא הולכות לבית כנסת. את יודעת למה? כי מצופפים שם את הנשים בקומה שנייה, ואסור להן להיות יחד עם הגברים, ואני לא הולכת לשום מקום שבו חושבים שצריך להפריד נשים."

"אמא," סיפרה הקטנטונת בהתלהבות, "אני ועידו מאוד אוהבים לשחק ברופא וחולה." "באמת? ואתם מתחלפים בתפקידים לפעמים? כי גם נשים הן רופאות."

"אמא," אמרה הדיווה המיניאטורית במבט מצועף, "כשאני אהיה גדולה תהיה לי שמלת כלה לבנה מדהימה!" "את יודעת, אני אף פעם לא הייתי כלה, וזה בסדר גמור."

ככה נראה הפמיניזם שלי, במאות שיחות קצרות, כבדרך אגב, אבל בהבהרה בלתי פוסקת שגם היא יכולה, שהיא לא פחות, שאסור לה לגרום לאף אחד להרגיש שיש משהו שסגור בפניה רק כי היא ילדה, שבעתיד תהיה אישה.

אני לא נלחמת בטחנות הרוח הוורודות. מאז שיש לי ילדה אני יותר ויותר מאמינה בזה שההבדלים בין המינים הם גנטיים ולא תרבותיים, אבל העובדה שעיניה מצטעפות בכל פעם שהיא רואה משהו ורוד, פרוותי, ורצוי עם נצנצים לא אמורה למנוע ממנה להפוך לאישה שמודעת לכך שהיא יכולה לבחור להיות מה שהיא רוצה להיות, ושהעולם פתוח בפניה בדיוק כמו שהוא פתוח בפני כל גבר. אני מאוד מקווה שזה יצליח.

יפעת שחם

שיעור ספרות. נושא השיעור הוא הסיפור "העיוורת" מאת יעקב שטיינברג. המורה שאלה "מהו המסר שהסופר רוצה להעביר בסיפור?".
ממקומי בפינה המרוחקת בכיתה עניתי, "בחירתן של הנשים בעיוורון".

בהמשך השיעור המורה סיפרה על כך שהיא סטודנטית ללימודי מגדר באוניברסיטה, אך מיהרה להתנער מהתווית המאיימת להידבק על מצחה, באומרה: "אבל אל תחשבו שאני פמיניסטית, כי אני לא".

אל תדאגי, אחרי משפט כזה, לא רק שלא נחשוב, אלא גם לא נאמין לך אפילו אם תירשמי לתואר ראשון בלימודי מגדר. אה, אופס.

"כמובן שאת לא פמיניסטית, הרי כל הפמיניסטיות הן גבריות, מכוערות, לסביות ושעירות", הפטרתי לעברה (ופוצצתי את השיעור).

"את לא יודעת עד כמה את צודקת", היא ניסתה להשחיל מבין הצעקות שעלו בכיתה. בעיקר צעקות שוביניסטיות מצד הבנים ושתיקתן של הבנות, שבהחלט ביטאה הסכמה איתם.

בחירתן של נשים כיום בעיוורון לא שונה בהרבה מבחירתן של הנשים במאה הקודמת, כדוגמת חנה מהסיפור "העיוורת". אם בעבר הסיבה המרכזית לבחירה בעיוורון הייתה חוסר מודעות, כיום ניתן לתלות את הסיבה בדימוי שיש לפמיניסטיות. במאה ה-21 ובעיקר אצלנו, הצעירים, השיווק הוא זה שמכתיב את הלך הרוח בכל תחומי החיים, ואיך לומר בעדינות, שיווק הפמיניזם הוא לא משהו. משופמות? שורפות חזיות? אללי.

מה שמגדיר אותי כפמיניסטית הוא הרצון להעמיד אלטרנטיבה לבנות גילי, לקיים שיח פמיניסטי לא מתלהם; כן לפרום את שרוכי המחוך; לא לנסות להכניס לתוכו את הגברים ולחנוק אותם בעזרתו. במילה אחת: העצמה.

כל זאת מתוך הבנה ששוויון זכויות לא יקודם על ידי הגברים המעונבים המשזפים את כרסם באחת ממרפסות החלונות הגבוהים, אלא על ידי שבירת הקונספציה אצל בנות מיננו שלפיה אנו פרדוקס מהלך.

מירי שחם

הפמיניזם שלי מתממש במפגש המרתק בין השפה לגוף, מפגש שהוא לעיתים אסוני ולעיתים מענג מאין כמוהו. כבר מזמן הבנתי שהדרך שלי בעולם אינה מתבססת על שלל הרפתקאות מסמרות שיער(*) בים הרה-סכנות, ומן הסתם אף מפלצת לא תוכרע ארצה בלהט חרבי המתהפכת. המסע שלי הוא מסע פנימי מתמשך, השפה שלי היא שפתו של הגוף, הכוריאוגרפיה היסודית שלי היא של התמלאות והתרוקנות – ויחד עם היותה מחזורית להפליא, היא אף פעם לא מונוטונית.

 הדבר הראשון שהפמיניזם שלי לימד אותי הוא, שהחופש הוא קודם כל עניין פנימי. ממש כמו השעבוד, אגב. הבנתי שאף אחד לא ישחרר אותי אם לא אטרח לשחרר את עצמי שחרור מקדים, לפחות ברמה התודעתית. לכן, כשאני מביטה בעצמי ובנשים אחרות, אני משתדלת ככל יכולתי לרכך את המבט עד כמה שזה אפשרי, ולהתנתק מהמבט האומד, הביקורתי, הגברי, המצמית. אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה מבט לא-טבעי שהמדיה הטביעה בנו, בכדי לייצר דרכו מנגנון דיכוי פנימי והרסני, במילים אחרות: דיכוי-פיצוי המתבסס על דישון רגשות אשם. הניתוק מהמבט הביקורתי  מאד מאד קשה לי, והמאבק היומיומי בו הוא חלק חשוב בהוויה הפמיניסטית שלי. הדיבור והכתיבה על המבט הזה תופסים חלק משמעותי בשליחות המיסיונרית הסמויה שנטלתי על עצמי. צא דיבוק, צא.

 הפמיניזם שלי כמעט ואינו טרוד בשאלות טכניות כמו שוויון בשכר וזכויות תעסוקתיות –  כי התשובות לשאלות האלה מאד ברורות לי, ולכן מבחינתי אין טעם להתעכב באזורים הללו. הפמיניזם שלי מצוי בכתיבה על נשים, לעיתים העלאה באוב (=ספורט נשי אתגרי של ימי קדם) של דמויות נשיות נשכחות. הפמיניזם שלי קצת חריג כי יש בו מימד מהותני – לתחושתי, הדרישה הבלתי מתפשרת לשוויון מלא עלולה לפגוע בייחוד הנשי ולטשטש אותו, ולפיכך הפמיניזם שלי מבקש להבליט דווקא את המקומות בהם התודעה הנשית נבדלת מהתודעה הגברית, מבלי לוותר על שיווין פרקטי בשכר, בהזדמנויות וכולי. בשנים האחרונות אני מלמדת את עצמי שפת נשים. המורות שלי רבות ומגוונות. חלקן הוגות שאת ספריהן אני קוראת, חלקן אמניות שעבודתן מעוררת בי משהו, חלקן נשות יום-יום, כמוני וכמוך. הלימוד הזה מתבצע בכל מקום, בכל זמן, תוך הפריה הדדית, ורגעים של צחוק ודמע, כמו שאנחנו יודעות. אני מקווה שהלימוד הזה לא ייפסק לעולם. …ואת השפה הזו אני משתדלת להנחיל לבתי (יפעת שחם המופיעה כאן מעליי), ברוח הציווי 'והגדת לבתך'.

יודית שחר

כדי להתמודד עם השאלה מה מגדיר אותי כפמיניסטית עלי להגדיר מהו פמיניזם בעיניי. הפמיניזם שלי אומר שאישה שווה בשכלה לגבר, ואף יותר. ואכן, כבר כשהייתי ילדה קטנה, והייתי מגיעה לבית הכנסת להתפלל עם משפחתי, הייתי מזדעזעת מהחדרון הנידח והחנוק בו החזיקו את הנשים. באופן הכי טבעי זיעזע אותי שהגברים מתפללים באולם הגדול המואר סמוך לספר התורה, יכולים לגעת בו, בעוד הנשים מודרות לירכתי המבנה, מוצנעות, מושתקות, מועלמות. ידעתי שאין אלוהים שרוצה באמת להסתיר ולהעלים מחצית מברואיו. חשבתי שאם יש אלוהים כזה, הוא לא האלוהים שלי.

זו התפיסה שהתוותה את חיי והפכה אותי למה שאני, אישה עצמאית, אם, מורה ויוצרת.

להיות פמיניסטית מבחינתי אומר שאני בוחנת בשכלי ובחושי את העולם ומנסה למצוא את דרכי הנכונה בו. את מחשבתי הנכונה המקורית. זה אומר שאני יכולה לגדל את עצמי ואת ילדי מבלי שאהיה תלויה בגורם זכרי שיקיים אותי. זה אומר שאני יכולה להנהיג. זה אומר שאני רואה בנשים אחרות את אחיותיי לאחווה הנשית. שאני מצפה מנשים אחרות להיות חלק מהאחווה הזאת, ואם הן לא, להצטער בשבילן שאינן מבינות עד כמה קשה להתנהל יום-יום בחברה שעדיין מתנהלת על פי חוקים זכריים, ותפיסת עולם זכרית. חברה בה נשים מותקפות ומוטרדות מינית בכל יום ויום. חברה שבה נשים מקבלות מסרים שהן אזרחיות סוג ב' במקרה הטוב. חברה ששליטיה הזכרים בחרו להם אלוהים בדמות זכר שליט נוקם ונוטר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורית עריף  On 16 במאי 2011 at 2:32 pm

    אני מאלו שהוזמנו להשתתף ונבצר מהן…
    רציתי לאייר את ההסתובבות שלי פה בדשא המרכזי בטבעון, לפני 5 שנים, עם תנוקת ובקבוק סימילאק. זה לא היה פשוט אבל מאוד מאוד נכון. לי. ולה.

    רב הדברים שנכתבו כאן ובחלקו הראשון של הפרוייקט דורבנות אחד אחד. כל הכבוד על המיזם אביבה! ותודה.

  • נורית גילת  On 16 במאי 2011 at 6:08 pm

    איזכור לפרויקט של אביבה משמרי הופיע בטורה של דבורית שרגל. מאחר והפמיניזם הוא נשמת אפי, כל מה שנכתב על הנושא ומגיע לתשומת לבי, מיד נקרא. שאלו אותי פעם מהו הפמיניזם בעיני ואני השבתי "מה היא היד בשבילי, העין, או כל חלק אחר בגופי?" כל חלק בגופי זה אני. הפמיניזם הוא אני בלעדיו מי אני? כן כן, המילים נשמעות אולי פומפוזיות אבל כאחת שהיתה פמיניסטית עוד לפני שהמילה נוצרה, הרי עלייתה של האידאולוגיה הפמיניסטית בסוף שנות ה-60 תחילת ה-70 במאה הקודמת היוותה אושר גדול עבורי. פתאום היתה תשובה לכל מאות השאלות שהציפו אותי מאז ילדותי. מדוע הנשים מקופחות? מדוע הן שותקות? מדוע הן מנוצלות, חיות בצל הגברים ועוד ועוד. גם היום אין לי עדין את מלוא התשובות וכנראה גם לא תהיינה לי אבל גם אין אין כרגע תשובות, זה לא חשוב. כל אשה היא פמיניסטית ברגע שיש לה מודעות כלשהי על מעמדה. כאשר אשה משכילה עומדת בפני קהל שומעות ואומרת : אני לא פמיניסטית, אבל….היא עבורי מסכנה.
    תודה על הפרויקט המענין והקריאה היתה חוויתית.

  • עידית פארן  On 16 במאי 2011 at 6:20 pm

    לא הייתי מצליחה.

    וכל כך אהבתי את מה שימימה ואריאלה כתבו

  • נעה  On 18 במאי 2011 at 10:25 pm

    כל הכתיבה הנ"ל מעוררת בי רצון לכתוב בעצמי.
    כשהייתי קטנה לא ידעתי מה זה פמניזם.גדלתי בבית עם שוויון מוחלט בין ההורים. ניתנה לי הבחירה לשחק באיזה צעצוע שבא לי. כשאני מסתכלת אחורה הפמניזם שלי היום נגזר מאז. זה החופש שלי לשחק עם בובות באבא אמא וילד בזמן ששיחקתי גם במכוניות אבא אמא וילד.
    החופש של אחי להסיע את המכוניות על הרצפה וניסיונו להסיע גם את הבובות.
    והחופש של אחותי לשחק עם בובות במשפחה ועם מכוניות במירוצים.

    הפעם הראשונה שנתקלתי בחוסר שיוויון מובהק היתה כשבחרתי להגביר בתיכון מקצועות שנראו ליועצת גבריים והיא ניסתה להניא אותי מכך. דבר שלא עשתה עם אף אחד מעמיתי לכיתה מהמין השני. זה היה נראה לי הזוי לחלוטין בזמנו.

    היום כקצינה בצבא אני מגלה שדווקא הקצינים הבכירים הגברים מסביבי לא מפלים אותי כלל כאישה, ואני לא מסתירה את תכונותי הנשיות כלל.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: