בשביל לא להישאר בבית

על הזמנים האלה שהנפש קמה באמצע הלילה, מבוהלת, כי הבינה: מה שהיה הוא שיהיה ולעולם לא תצליח לספר את עצמה מחדש לעצמה או לאחרים. מכאן והלאה רק נמשיך לתעות. אבל לאן, חושבת הנפש וכוססת ציפורניים, מדליקה סיגריה, בוכה קצת, מה שנפשות עושות, מנסה לתפוס בשבבי חלום שברח. היה שם צל של אמון. אין חלום אין סיפור, אין שומע. תנו לי מסר, קלף מכוון, סדנת סוף שבוע, העבירו איתי אצבע על קו של רכבת תחתית, הדגימו לי איך, מתחננת הנפש, אבל מלוויה נרדמו כולם.

ואת החרדה הזו אקח
אמעך לגושים, פירורים
ואכין.
את השפיפות, העייפות,
אצוק מן התבנית ולחוץ.
ואת קרבי המתכווץ יבלע החומר
להיות מי שאינה אני.
וכשאצא מתוך חבילת פלסטלינה גדולה
יישאר שקע.

ועל מפח נפש. חשבתי בשבילכם על הביטוי הזה. מפח מהשורש נ.פ.ח, כי המפח הוא נשיפת האוויר, יציאת הרוח שבנו. כמו חמת חלילים מרוקנת, כך עומדת הנפש באכזבתה. לא נפחה את נשמתה, רק התמעטה קצת. או מפח, כמו עצם שעבר עליו הנפח, והוא עכשיו מפויח ופגום קצת, אבל כשיר ועמיד יותר. אולי כמו זכוכית שרוקעה ומרגישה לצערה הרבה יותר מעוצבת (עכשיו אני – קנקן! מבחנה! ספל תה, כי כך וכך קרה לי קודם. ובכן מה, עונים לה. צקי את עצמך מחדש).

גם כמו מי שנסעה פעם במפתיע עם חבילת עוגיות לדרום העיר, במונית, למצוא בית של מישהו שקיוותה לנחם. היא לא מצאה את הדירה. רק לפני עשרים וארבע שעות היתה בה. כל החלונות היו שחורים. במילא לא היה בבית. גם לו היה בו, לא נזקק לנחמתה, לא ממנה ("לפעמים בשביל לא להישאר בבית", סיפר, "אני נשאר לישון בבסיס. כמו חמור"). בדרך חזרה אמרה: נו מילא, ופתחה את העוגיות. גם הציעה אחת לנהג המונית. הוא הבין את המחווה בדרכו. תודה! אמר, ונדלק. מה את אומרת, אולי נעצור פה איפשהו לשתות קפה? היא הביטה מהחלון. בחוץ היה שוק העלייה או לוינסקי, פלורסנט עם פורמייקה וקרעי חסה נבולה על המדרכה. לרגע היא היתה אסירת תודה לנהג שעזר לה לשים פואנטה על ראשו של האירוע העלוב הזה ולאפשר לו לעמוד למרחקים כנקודת ציון תקופתית של גחמותיה, שהיו ושעוד יהיו. אבל כמובן אמרה, לא תודה זה בסדר.

זה היום הקודם והיום הבא
לפני שנגמר ואחרי שהתחיל
שם אני חגה
לא מוצאת זמן.

חמה ומוכרת התחושה. לקחת מונית למקום שאליו לא הזמינו אותנו. שם, בנוף של הבלתי מושג, אפשר לשבת שעות. אבל הפעם לא באמת ישבתי, רק הגחתי לרגע, לשלוח אליכם גלויה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי שחם  On 20 במאי 2011 at 11:39 am

    כתבת יפה לאללה. אם יש לך כוח לספרים עכשיו, ממליצה על 'ילדה עם שיער מוזר'. קוראת עכשיו והוא עושה לי דברים.

  • avivamishmari  On 20 במאי 2011 at 11:42 am

    תודה מירי. אני כבר 43 שנה קוראת אותו 😉

  • ניר הופמן  On 20 במאי 2011 at 4:26 pm

    יפה.
    הסיפור על הנסיעה לדרום העיר נגע במיתרים רדומים. כמה נסענו לשווא. (ותמיד בסוף היתה פואנטה. המסקנה – בין לנסוע לשווא או להישאר לשווא, עדיף לנסוע).

  • avivamishmari  On 20 במאי 2011 at 5:21 pm

    אתם יודעים שמה שהנפש הבינה, הבינה בטעות. נכון?

    תודה הופ. אכן עדיף.

  • נטליה  On 20 במאי 2011 at 11:01 pm

    תודה שאמרת שבטעות, זה לפעמים חשוב שבכל זאת אומרים לנו את מה שאנחנו יודעים, כמו הנפש הזאת.

  • נטליה  On 20 במאי 2011 at 11:01 pm

    כי זה שזה כל כך מדויק ויפה את יודעת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: