טוטאליות ואגלי טל

טוטאליות. קלטתי סוף סוף.

לא נשרפת, לא מתאבדת. אבל אני פשוט כולי שם. בחלל רוטט שצבעו כצבע התחושה או הרעיון. כל פעם תחושה אחרת, רעיון אחר. למשך תקופה ארוכה, ויוצאת משם בבגדים חדשים, אבל בלי להשיל כלום. מי יוכל אי פעם להכיל את כל זה? הבה נתחיל בי עצמי.

*

אני יודעת שכל מה שאתם מחפשים לקרוא פה, ובמקומות אחרים, זה סיפורים. בשביל סיפורים נמסור אצבעות מידינו (בוקר טוב לקורא אלכס אפשטיין שהדימוי שלו). אבל בסיפורים גם יש סכנה: הנאראטיבים שלהם לוכדים אתכם בקלישאות. קלישאות שלבסוף מסתירות את עושר החוויה.

"ניסינו הכל וזה לא עבד". "התמדתי, אז הצלחתי". "ידעתי מהתחלה שיהיה בסדר". "החלטתי לעבור הלאה". האומנם? אלו הכותרות שיצרנו, בלית ברירה. באין מילים לתאר את עורפו של מישהו, את החיוך המתעתע של מישהי, את הריקנות בבית החזה ברגעים לא צפויים. אלו הן יריעות מתוחות על פיגומים של עובדות ואבחנות חלקיות. והפיגומים מתמוטטים אחד אחד עם הזמן, כי שכחנו בהדרגה ונצמדנו לתיאור שהמצאנו, עד שהמבנה נשאר לעמוד ללא תמיכה.

עכשיו אפשר להרים יריעה אחת ולהציץ פנימה: כמעט ריק. לא הפחדים, לא התקוות, לא הפרטים המוחשיים, כמעט שום דבר לא נלכד שם. לא בכותרת "ניסינו" וגם לא ב"זה לא עבד". שלושים וששה טון של ימים ולילות דחוסים, תהפוכות הנפש, שינה חסרת מנוחה, ויכוחים בטלפון, נסיעות שבוטלו, מתמצים לכדי "ניסינו". ובדומה, מאה אלף ואט של אמונה וחוסר אמונה המשתנים חליפות, של ביטול עצמי, עיניים עייפות וחוסר תמיכה, מתוארים ב"התמדתי" אחד. שנים של הזעה, ובסוף – פועל.

לא, היזהרו בבקשה מסיפורים וכותרות שכאלה. הם יגרמו לכם להיצמד לפן הנוסחתי של המציאות. הם ישכיחו את כל מה שהיה מוחשי ונגיש ויעבירו אתכם לקונספטים של פעלים ושמות תואר שפסיכולוג פופולרי יוכל להבין. דיאגנוזה מעוקרת. אבל מה בעצם היה שם.

רק לפעמים תתעוררו, ועל שפתכם העליונה אגל של טעם אמיתי שחמק, ושוב תירדמו בעל כורחכם ולא תצליחו לקרוא לו שוב. עד הפעם הבאה.

*

ולסיפורנו.

בקרוב אחלל את גופי ואשכב איתך. אעטוף את נשמתי בניילון נצמד ואעלה עליך, בסימולציה של קירבה. בקרוב אנוע, מתנשמת, מחייכת, כדי כאילו-להיות כאילו-איתך. בקרוב אשכיח איתך זיכרונות אחרים ואצור חדשים להתנער מהם. בקרוב ניווכח שאתה לא מעוניין בהרבה יותר מזה ואני לא מעוניינת בכלום מעבר לזה ושנינו לא פה וזה וזה ותיכף נצא החוצה מן המצב ואולי גם נתנצל. ושלום.

לא, לא. קרוב יותר לוודאי שזה לא יקרה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורלי  On 28 במאי 2011 at 8:41 am

    אביבה, אני מבקשת להזין את האימייל שלי בפוסטים שלך, שוב ושוב.

  • אורן כהן  On 28 במאי 2011 at 8:57 am

    ואני מקווה שבקרוב תגלי שסתם ראית שחורות

  • דורית שילה  On 28 במאי 2011 at 9:06 am

    לא לא. רק לא להתנצל.

    רשומה מופלאה

  • כרמלה כ. שלומי  On 28 במאי 2011 at 9:51 am

    ראש מיוחד יש לך. אהבתי

  • תמי ברקאי  On 28 במאי 2011 at 10:41 am

    משום מה אני מוצאת שקשה לי למצוא את המילים המדוייקות להגיב איתן וזה קורה לי לא מעט מול הטקסטים שלך, אז אשאר עם תודה, זה נכנס היישר אל הלב, מדוייק כואב ומרחיב גם יחד.

  • avivamishmari  On 28 במאי 2011 at 3:30 pm

    תודה לכם!

    דורית, זו לא ממש התנצלות – מריצה לעצמי תסריט אפשרי בראש כדי לפטור אותי ממנו, והלאה.
    תמי יקירתי, זו תגובה לכל דבר ועניין 🙂

  • יסמין  On 28 במאי 2011 at 6:21 pm

    אגל הזהב, הייתי קוראת לזה.
    מעניין אצלך.

  • avivamishmari  On 28 במאי 2011 at 7:34 pm

    תודה יסמין 🙂 הנאתכם – הנאתנו!

  • א.נ.  On 28 במאי 2011 at 9:53 pm

    "לא כל דבר אפשרי מתרחש.מתרחש רק הדבר האפשרי ביותר"

    (פרנץ קפקא)

  • ארך אפיים  On 29 במאי 2011 at 5:40 am

    ניסיתי פעם לכתוב משהו דומה, אבל זה לא עבד, אז עברתי הלאה. כי אנחנו נמוכי המצח מוכרחים לעשות מכל דבר מטה-בדיחה.

  • avivamishmari  On 29 במאי 2011 at 6:02 am

    א.נ, אכן תזכורת ראויה. עם זאת, לעתים אנחנו הם המגדירים לעצמנו את גבולות האפשרי.

    ארך אפיים ונמוך מצח, זה הולך ביחד? אני תוהה 🙂

  • ימימה  On 29 במאי 2011 at 7:09 am

    נהדרת את.

  • מירי קייסרמן  On 29 במאי 2011 at 8:55 am

    היי אביבה .. את כותבת מדהים .. המלצה של חברה פייסבוקים שלי לכיתובים שלך ..
    דבר אחד טיפה הציק לי במשפט " בקרוב אחלל את גופי ואשכב איתך "
    לא ממש חושבת שזהו חילול אבל כל אחד וחינוכו המיני ..
    אני חושבת שזהו טוהר ..
    אבל בסה"כ כותבת מדהים

  • avivamishmari  On 29 במאי 2011 at 9:10 am

    תודה מירי.
    לגבי החילול והטוהר: אומר רק כי כמו בהרבה תחומים אחרים, לרוב ההקשר והזהות חשובים מהמעשה עצמו.

    • יסמין  On 29 במאי 2011 at 9:19 am

      לייק 🙂

  • ליעד  On 29 במאי 2011 at 10:40 am

    את מותחת את החבל, שוב ושוב, וזה צורב ומענג כל כך.

    • avivamishmari  On 29 במאי 2011 at 11:25 am

      יש תגובות שאני ממש שמחה לקבל. תודה חמוד.

  • ארנון  On 29 במאי 2011 at 11:31 am

    תסלחי לעולם הדימויים הצר (אך האקטואלי) שלי, אבל הסימולציות האלה תמיד יוצאות בסוף כמו לגרד עקיצת יתוש.
    את יודעת שזה ממש לא יעזור, אבל מתה לגרד בתקווה שזה יביא מרגוע.
    לא רק שלא מרגוע, אלא לעיתים גם מגרדים עם זוב.
    (עכשיו חסר לי רק למצוא למה להדביק את המטפורה של משחת פניסטיל ולא לשכוח להדליק את הזה עם האור הסגול.)

  • ארנון  On 29 במאי 2011 at 11:32 am

    אה, ואקטואלי כי יתושים עקצו את האמ אמא שלי אתמול

    • avivamishmari  On 29 במאי 2011 at 11:46 am

      קלעת בול! האור הסגול הזה. ושמן ציטרונלה. ומאוורר תקרה (שדווקא עזר אתמול). ואני בכלל בעד דבש דבורים ישר מהכוורת.

  • ניר הופמן  On 29 במאי 2011 at 4:30 pm

    אני אוהב במיוחד את הפוסטים בהם את כותבת על הכתיבה. את הניסיון הסיזיפי אבל מעורר ההערכה להקיף שוב ושוב את הריק במילים, אולי בסוף יישאר שם קו מתאר שניתן להבחין בו.
    ואולי זו תקווה שבסוף מרוב הקפות הוא ייפול כמו חומות יריחו ויתמלא במהגרים חדשים?
    (ואולי רק באחד)

    • avivamishmari  On 29 במאי 2011 at 6:27 pm

      כתבתי כבר בפוסט אחר שרק המעשים מדברים. המילים אומרות כמעט מאום. אבל עדיין, טוב שאמרת.

  • ערן רייס  On 31 במאי 2011 at 3:27 pm

    תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: