מה יבוא אחרי פייסבוק? חמש הערות

1. התפכחות: יום אחד נשכים כולנו בבוקר ולא נבין איך השקענו כל כך הרבה זמן, אנרגיה, יצירתיות ואת הנשמה בפסאודו-צ'אט ההמוני החביב הזה, שלא שומר מידע יותר מכמה שבועות אחורה.

אני לא רוצה להשתמש במילה הדודתית "זילות" אז אנסח אחרת: פייסבוק (וטוויטר) גרמה לנתינת משקל אחר למילה הכתובה האינטרנטית (שמלכתחילה ערכה שונה מזו של המילה הכתובה על נייר). במיילים, בפורומים, באתרים, אפילו בתוכנות מסרים מיידיים, הטקסטים שכתבנו, גם אם הם חסרי ערך, נשמרים אחורה המון זמן. אפשר לערוך בהם חיפוש פנימי, הם עולים בגוגל. ואילו בפייסבוק ובטוויטר דבר לא נשמר (יש אמנם אתרי חיפוש ייעודיים לפייס. כולם פאתטיים, ולא מתייחסים לעברית היטב או בכלל). הדפדוף אחורה מסורבל, ולכן האמירה המעניינת או המשעשעת שניסחתי שם לפני שנה או חצי שנה הלכה לאיבוד, כמו גם הדיון המעמיק שהתפתח בתגובות. אבוד.

בגלל מיעוט המשקל של המילים, המשקל בפייסבוק עבר למעשים. מעשים אינטרנטיים כמובן – הזמנות לאירועים, מידע על פעולות מחאה, הפניה לקישור חיצוני מעניין. וכמובן, לייקים. לראשונה, ההסכמה היא פעולה, הנהון, ולא אמירת "הן". זה לא אותו הדבר.

2. אז מה יש חוץ מחשיפה. כאמור, יום אחד יימאס לנו. פייסבוק לא ייסגר ולא יקרוס, פשוט יימאס ממנו כמשכן עיקרי. כמו שבעבר נמאס העיסוק האינטנסיבי בטרנדים אחרים, בגלל סיבות טכנולוגיות או בגלל מנטליות המשתמשים: מגלויות ברכה אינטרנטיות, דרך מסרים מיידיים מוטמעים באתרים, עובר בהורדות מוזיקה בסולסיק או קאזה, וכלה בשרשורי תגובות לתמונות בפליקר. הטכנולוגיה משתכללת כל הזמן, אבל רעבון המשתמשים חזק בדרך כלל מיכולת ההמצאה של המפתחים, ונמצא חצי צעד לפניה.

החשיפה שהתרגלנו אליה בפייס ובטוויטר – חשיפה אישית בזהות גלויה מול מאות ואלפי מכרים אקראיים – לא תגבר ולא תדעך אלא תזוז הצידה. אם המטרה העיקרית של הפייס הוא לעדכן בקורותיי ובהגיגיי את כל מי שיכול להיות לו איכפת מזה, אז היא בעצם מטרה אינטרנטית ותיקה. רק שהשאלה "מי האנשים האלה ומה איכפת לי מהם" תעלה ותצוף מתישהו, בערך אחרי שתסירו מהרשימה את החבר ה-1,509 ולפני שתיאלצו לצרף אחר במקומו, כי לא נעים לכם והוא ביקש.

3. חזרה לאינטימיות. אז מה יבוא אחרי פייסבוק? לא בדיוק במקומו אלא לצדו, באופן שיצל עליו. לא נראה שזו תהיה קפיצה קוונטית נוספת, אלא פשוט קפיצה הצידה, לאפשרות אחרת. כיוון אחד שעולה בדעתי הוא, שיוענק משקל רב יותר לאינטימיות שבקשרים – הקץ לרשימות של מאות ואלפי חברים, עם מנגנוני מידור מסורבלים והתעסקות תמידית בצירוף והסרה. הקץ לבזבוז משאבים על תוכן שייגנז אחרי זמן קצר. וכך, במקום שכל אדם יהיה "תחנת שידור", כמו שקורה כעת, הפוקוס יעבור לאדם כמקבל שידור (מחברים ולא מגופים ממוסדים או מסחריים). או לשידור הדדי מקביל.

נדמיין לרגע את האתר talk to me שהוא פלטפורמה של "ערוצים". אני פותחת ערוץ ישיר הזורם ממני אל חברתי הטובה ולהפך, ובו אני והיא יכולות לעדכן במתרחש אצל כל אחת מאתנו, לתת גישה לתמונות (לא בהעלאה לאתר, אלא בשיתוף מחשבים הדדי לתיקיית תמונות מסוימת), לשלוח זו לזו פודקאסטים שהוכנו אינסטנט ממחולל פודקאסטים, ועוד. כל תקשורת המייל והמסרים בינינו תתרכז שם, כולל כל מענה שלי אליה או שלה אלי להודעות בפורומים, ריטוויט בטוויטר, share מהפייס וכולי. כל ערוץ כזה יהיה מעין see friendship של הפייסבוק אבל מורחב, כזה שמרכז את כל הצורות האפשריות של תקשורת מחשב בין שני אנשים. וזה יהיה ערוץ סגור(!) לשתינו בלבד. מדי פעם יהיה אפשר לתת הרשאת כניסה לחלקים ממנו, לחברה נוספת, בהרשאת שתי המשתמשות בערוץ. וכמובן, אפשר לחפש בו אחורה ולקבל תוצאות מדויקות.

ערוצים פתוחים כאלה יהיו לי, נניח, לא יותר מכמה עשרות, להבדיל מהרשימות המפלצתיות של הפייס. הם יסמנו תקשורת אינטימית וסגורה יחסית, אבל דינמית וזורמת. חוץ מהם יהיה גם מקום לערוצים שמוקדשים לקבוצות גדולות יותר, נניח קולגות בעבודה. אלה יתרחשו גם כן בערוץ נפרד (פתוח או סגור, לפי בחירה) וירכזו פלטפורמות שונות – אם אכתוב סטטוס / הודעת פורום /פוסט בבלוג / ציוץ / מאמר בנושא שקשור בעבודתי, בתיוג קל כל התכנים האלה יעלו לערוץ הרלוונטי.

ההבדל בין ערוץ קבוצתי כזה לבין קבוצה בפייסבוק הוא, שכאן לא מציירים את המטרה סביב החץ. לא מכניסים מאות אנשים לרשימה מן היקב ומן הגורן, ואז מחלקים לקבוצות. ונכון, זה פועל לכאורה נגד מטרה אחרת של פייסבוק, שהיא יצירת קשרים והיכרויות חדשים. אבל זו לא תהיה בכלל רשת חברתית, אלא אינטרא-נט רב-פלטפורמות. כל ערוץ כזה לא יעודד היפתחות בפני קהל אלא הענקה ואינטימיות. אמנם אי אפשר יהיה לספר עליה לחבר'ה. אבל כאמור, היא לא תחליף את החשיפה המסיבית של תמונות בביקיני על החוף, רק תשים אותה בפרופורציות.

4. עידוד יעיל יותר לפעולה. בואו נדמיין קפיצה עתידית אחרת הצידה, לכיוון שונה. אמרנו כבר שהפייסבוק מעודד משתמשים לעורר לפעולה. ואפשרות נוספת שהוא מגלם היא היכולת להגיע לאנשים שלא היית מגיע אליהם בדרך אחרת. השילוב של שני אלה איפשר לעולם לקרוא ציוצים של מתנגדי משטר בארצות דיקטטוריות, למשל. להבדיל מבלוגים של כותבים בערים נצורות, שממקדים את תשומת הלב בנפש האישית, הציוצים/סטטוסים הפוליטיים ממוקדים באקטואלי, ובאפשרות לעורר לפעולה חיצונית, חברתית או פוליטית. בטוויטר הם לפחות איכשהו מסודרים לפי נושאים (התיוג בעזרת #), אבל בפייסבוק סטטוסים ודפים כאלה טובעים בפיד בין שאר המלל האישי, הצחוקים וההזמנות המסחריות.

אז איזה אתר חלופי יוכל לעורר לפעולה פוליטית וחברתית טוב יותר מהפייסבוק ומהטוויטר גם יחד? זה יצטרך להיות אתר שימזג את היתרונות של שניהם: תהיה בו אפשרות ליצור קשרים והיכרויות חדשים, ומצד שני להפיץ מידע וקריאות לפעולה באופן מסודר, שניתן יהיה גם להרחיב ולהעמיק בו (כלומר יהיה ארוך יותר מציוץ).

המידע באתר כזה ינותב לפי קואליציות נושאיות – לא רשתות חברתיות, לא רשימות חברים מסודרות, אלא קואליציות אד-הוק. לאתר יקראו coactivity או actogether או donow (כייף להמציא שמות) והוא יסמן את התעוררות הלהט הרדום של היחיד במאה העשרים ואחת, לעשות משהו. לעשות מה? בכניסה הראשונה לאתר אסמן את תחומי הפעולה והמחשבה שמעניינים אותי (נניח, עידוד איכות הסביבה, אבל מינוס המאבק בעישון, ועם דגש מיוחד על גינון עירוני וקומפוסט, וציון שבאפשרותי לסייע תכנית לאחרים בנושא האחרון). לפי הפרמטרים האלה אתחיל לקבל מידע זורם שינותב לדף ה-donow שלי מכל המקורות האפשריים: ציוצים, מאמרים, פוסטים בבלוגים, תאריכי הפגנות, קליפים מיו-טיוב, בקשות מידע בפורומים ועוד ועוד.

החומר לא יתקבל מרשימות חברים או בהעברה מייגעת מרשימה לרשימה (והנדנוד החוזר "רטווטו"), כמו שקורה כעת. הוא יסכם את כל מה שקורה ברשת בתחום זה, נניח עם שקלול/דירוג התאמה או רלוונטיות שנקבע על פי נתונים שונים: מספר המשתמשים שהפיצו, קרבה גיאוגרפית של האייטם לאזור שלי, סמיכות התאריך של ההפגנה, מידת היכולת שלי לסייע ממשית בעניין וכולי. בצד, למי שרוצה, יהיו גם קישורים משוקללים לתוכן קבוע ומורחב, נגיד ערך מוויקיפדיה או מאתרי תוכן אידיאולוגיים המוקדשים לנושא.

5. אני וגברת כהן. אלה בסך הכל שני דגשים שקיימים כבר כעת, ושהרחבתי לפלטפורמות חדשות, שאולי יסחפו משתמשים שנגמר להם. אפשר לחשוב על כיוונים ודגשים אחרים, בטח יש, ובטח מישהו עובד איפשהו על כיוון כזה שיבשיל בקרוב.

מה המשקל שכדאי לכם לתת לחזיונות שלי? משקל נוצה אבל קיים. אני גם מאותגרת טכנולוגית וגם לא מאמצת טרנדים מוקדמת בדרך כלל, למרות שהחוגים שאני נעה בהם שייכים לקבוצה הזו ולכאורה הייתי יכולה להיות הרבה יותר מעודכנת. למעשה אני מעין לודיטית פאסיבית, בלי טלפון נייד, בלי סקייפ ובלי כבלים, שמעדיפה לרקום מפית לילד מאשר להתעמק בהבדל בין אייפון לאייפד. אבל דווקא בשל כך, מה שחסר לי טכנולוגית ותכנית כרגע, אולי חסר גם לרבים אחרים, בייחוד כאלה ששם משפחתם כהן והם גרים בחדרה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • 1510  On 9 ביוני 2011 at 10:39 am

    יופי של סטארטאפ

  • רוני  On 9 ביוני 2011 at 11:10 am

    מעניין. לדעתי זיהיתי כמה מהאפשרויות בחברות סטארט אפ שקראתי עליהן לאחרונה.
    ובאשר לחשיבות הטקסט: הוא לא חשוב. פשוט חסר משמעות. חשובה האינטראקציה וההמשך האינסופי שלה. בין אם זה כצ'אט או כמשהו מועיל יותר.
    ואגב, על גופתי המתה אני פותחת למישהו בעולם את המחשב שלי. בעניין הזה בלבד אני לא מסכימה איתך.

  • אלה  On 9 ביוני 2011 at 12:15 pm

    את מלכתחילה כאילו מתארת יקום שאינו שלי. מקביל לי. יש לי פייסבוק. הוא ממלא ומילא בעבר בדיוק רבע דקה מזמני מדי יום. מעולם לא היה לו נפח אחר. משונה מאוד תמיד לקרוא תיאור כזה של העוצמה שלו ושל דומיו.

  • דפנה לוי  On 9 ביוני 2011 at 3:41 pm

    לתדהמתי גם מילים שסיפרתי לחבריי וחברותיי נשכחותדימהר,התברר לי שהן-הם לא שומרים אותן אפילו שלושה שבועות אחורה!

  • avivamishmari  On 9 ביוני 2011 at 7:23 pm

    תודה (מצליחה סוף סוף להיכנס להגיב. היה איזה משהו בוורדפרס שלא איפשר קודם).

    רוני, אני מבינה ש"האינטראקציה וההמשך האינסופי שלה", זה במובן "הלהג וההמשך האינסופי שלו"? 🙂 האם בכלל לא חשוב מה אומרים, העיקר למי מגיבים? זה כמעט נכון. אבל אני פוגשת (ואת מכירה) בפייס המון אנשים שכל מילה ואות חשובה להם וזה ניכר.

    אלה, האינטרנט גדול ופתוח וכל אחד מוצא לו את השכונה שלו ואת הצרכים שהיא מספקת.

    דפנה, זה העניין. המילה הכתובה הופכת אוורירית. נגוזה. זה דווקא שיעור טוב בענווה.

  • ירדן לוינסקי  On 10 ביוני 2011 at 9:17 am

    המודל הזה של קבוצות חברים שמופרדות ומתנהלות במקביל הוא המודל החברתי שגוגל מקדמת (אבל לא מצליחה להרים). המודל הזה יאפשר לחזור לאינטימיות אמיתית, ולא האינטימיות המזוייפת שיש היום

  • ריקי כהן  On 10 ביוני 2011 at 9:31 am

    תודה, אבל אני לא גרה בחדרה ואין לי כסף להשקיע 🙂
    אני חושבת שמעטים האנשים שייכנסו לאתרי הפגנות ועצומות ללא הקשר חברתי מהעולם שיש להם אליו זיקה באופליין, לכן "עצומה" פחות מצליח מכל רשת חברתית. לעניין הtalk to me צריך לראות את זה טכנית, הכל תלוי כמה אינטואטיבי זה יהיה. הרעיון שלי לחזור לאינטימיות הוא לסגור את המחשב.

    • avivamishmari  On 10 ביוני 2011 at 2:18 pm

      ריקי, אתר "עצומה" לא מעודד לפעולה, להפך – הוא אנטי פעולה, מעודד מהפכנות כורסא. על כמה עצומות ביום כבר אפשר לחתום ולהרגיש עם זה טוב? הרעיון שלי הוא אתר שבו אוכל לשדך בין מישהו שנוסע לפעילות חברתית כלשהי ומישהו שצריך טרמפ, אוכל לתרום ידע לסדנא מעשית כלשהי, אוכל לדעת שבעוד שבוע נוסעים לכנסת להפגין על משהו. כמובן שגם אראה את שמות המשתתפים האחרים (מן הסתם מכירה את רובם מפעילויות באוף ליין) ותהיה דרך ליצור קשר איתם. לא יודעת איך בדיוק, זו כבר לא בעיה שלי 🙂

      לגבי האינטימיות – צודקת כמובן. הכל זה רק תחליף, או בדרך.

    • דפנה לוי  On 11 ביוני 2011 at 6:23 pm

      גם דרך המחשב אפשר לייצר אינטימיות גדולה וזה יתרון כשהיקרים לך לא נמצאים בסביבתך המיידית. לא סוגרת את המחשב אף פעם פשוט בוחרת מי נכנס אליו ומי לא.

  • דן קשאני  On 10 ביוני 2011 at 2:02 pm

    ממ.. באתי דרך הפייסבוק של ירדן לווינסקי

  • shif  On 11 ביוני 2011 at 8:49 am

    היי אביבה, מה שלומך קודם כל:)
    התרשמתי עמוקות ממה שכתבת. (לא ידעתי ולא עלה בדעתי למשל שלא הכל נשמר. נכון שפייסבוק וענייניו לא עולים בחיפושים בגוגל אבל לא שייכתי בין זה לבין שמירה).
    בכל אופן ככל שקראתי את הפוסט שלך עלתה בי שוב ושוב התמונה שלי, שגוגל או האח הגדול מזהה ומניח בכל מה שאני קוראת, ממאמר בהארץ לידיעה בטוויטר בכורדיסטאן עילית, בתחתית הידיעה אמצא תמיד את התמונה שלי מפייסבוק, מוזמנת לפעול בלייק או קומנט, תוך שמצביעים עבורי על חברים שלי שנמצאים כאן כבר מקודם, ואולי עשו לייק.
    שתי אפשרויות פעולה מונחות לפניי ואני מתחילה לחשוב שזה גם מעין אופן השתלטות, האפשרויות מצטמצמות באופן שמרגיש כעמידה על שפת נהר חסר חשיבות ועצום. זה נראה כמו שני נהרות, שכל אחד זורם בכיוון מנוגד – ואת בוחרת בכיוון בעשותך לייק, או דיסלייק, אבל האמת היא, שזה אותו נהר בדיוק. את עומדת מול שתי האפשרויות, בוחרת מה ללחוץ, לוחצת, הקרקע תחתייך נשמטת ואת נופלת לנהר, אחד, חד צדדי, שוחה ליד החברים והמתנגדים, לא יודעת מי זה מי, אין אפילו אפשרות לזהות אנשים, אוייב או חבר. כולם נשטפים לביוב באותה דרך.
    ואחרון – השיתוף המינימליסטי שתיארת נמצא בגוגל דוקס. מהמצויינים והמגניבים שבאתרים השיתופיים והפשוט ביניהם בעיני, מאפשר כתיבה משותפת, יחד עם צ'אט מיידי, ובכל הנוגע לדיאלוג שיש בו הכל חוץ ממפגש פיזי – אני עם גוגל דוקס.

    • avivamishmari  On 11 ביוני 2011 at 6:57 pm

      אהלן 🙂

      תודה על הדימוי – זה נכון, יש בחירה בין שני נהרות. אבל כנראה שאנחנו בוחרים בנהר הנוחות. זה נוח שיש האחדה מסוימת ברוב האתרים, זה נוח שמספיק ללחוץ על כפתור בתוך אתר אחר כדי לשתף בפייס, זה נוח שאת רואה מי שיתף לפנייך.
      זה מתחיל להיות לא נוח כשהאפשרות הזו משתלטת עלייך באופן שבו את לא רואה כמעט שום דבר אחר לעשות עם המידע מלבד לשתף בפייס, או לשכוח מזה. איפה הנהר השלישי, אני שואלת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: