פתק קטן

הוא כתב לי אז פתק קטן. כתב: עצוב. כתב: מקווה שגם את. כתב: חושב על זה הרבה. אולי באמת ניפגש. אחרי זמן נפגשנו.

בית קפה המוני, לא קטן. בכוונה. חלף זמן והכל בארכיב העצב. הכלב שלי זיהה אותו ראשון ורץ אליו. שמח, זוכר, מתרפק, שואל מי אתה. הבטנו זה בזו אבל רק בחטף. שאלנו: טוב אז ככה, כן אז ככה, ומה שלומך. פירטנו ארוכות, עבודה מלחמה אהבה ילדים ויגע. כל אחד בשדותיו שלו. התקלקל לי הרכב באותו הבוקר, והפלגתי בסיפור התקלה. סמארט קאר קטן שמעולם לא ראה. הוא הבטיח שבסוף פגישתנו יעזור להתניע, יביא את הכבלים שלו. המשכנו לשבת. רציתי שיבוא כבר סוף פגישתנו. שחרר אותי מזה. גרור אותי מפה. בוא אלי ככה. הבחן בי לעומק. ספר לי עוד. הראה לי איך כן אפשר. עטוף אותי. עשה בי באצבעותיך. כמו שהיה. לא יהיה יותר.

הוא סיפר על איגוד בעלי הון שנאלץ לשרת, מה איכפת לו, זה רק כסף שלהם שזורם אליו. אני שאלתי שאלות כי זה מעניין. סיפר. אמר. דיברתי. שתק. בירר. ראיתי. ציינתי. הדגיש. התבדחתי. ועוד ועוד. אף פעם אחת לא שאלתי, למה נתת לי ללכת בעצם, למה לא משכת בשרוול חולצתי. האם באמת היתה שם הזדמנות לא מנוצלת ומה לא הצלחתי לתפוש. והוא לא הקשה, למה המשכת לחשוב שנהיה ידידים, אני לא יכול להיות ידיד שלך. איך פערת בי את הפצע הזה שמיהרתי לסגור. והרכב שלי עמד שם ממול, מחכה. והכלב שלי התחיל לנדנד ברצועה, קורא לטיול שלו. והאיש קם ואמר: טוב, איפה הכבלים. ופתח את מכסה הפגוש שלו, ושני כבלים ארוכים וכהים היו מצונפים שם, אחד זעמן ואחד תלום. הביט, פשפש, קרקש, ואז הזדקף וסגר את מכסה המנוע, ושח לי: מוזר, איפה הם באמת. אני לא מוצא.

זה בסדר, אמרתי. זה בסדר, אמרתי ושמעתי את המילים יוצאות מפי. את שוב מסכינה עם זה, אמרתי לעצמי. שוב את מסכינה עם כל התנכרות. אבל הפעם זה כבר בסדר להסכין, כי מה הטעם, את כבר יודעת שאין כבל ואין איש. ואליו אמרתי: אני במילא הולכת ברגל עכשיו, לטיול עם הכלב, פה כמה דקות. לא רמזתי שיצטרף אלי והוא לא הציע. הצעתי לשלם את החשבון ואת הטיפ ואת האבטחה ואת המים והארנונה, והוא סירב, ושילם. כבר ידע שאין כלב ואין אישה. וקמנו. אמרנו: טוב אז שלום. ושאלתי: זה אתה שכתבת לי את כל הפתקים האלה? ואמר: לא. מישהו אחר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורן כהן  On 12 ביוני 2011 at 6:52 pm

    להגיד אהבתי, אי אפשר. כאבתי, יהיה מדויק יותר. החומות האלה שהולכות וגובהות. ניזונות מאנרגיה שפעם הזינה אהבה, ואחר כך התהפכה ועכשיו היא מזינה בעירה. וכל מה שנותר הוא מועקה

  • תמי ברקאי  On 12 ביוני 2011 at 6:54 pm

    זה בסדר, זה באמת כל כך בסדר.
    כל עוד נוכחים במה שקורה באמת, אפילו כשפוגשים ביד הריקה הזו שאינה מחזיקה כבר כלום ולא יכולה להחזיק. וזה מר. אבל יש בזה משהו שמחזיר הביתה אל עצמנו.
    והזכיר לי את זה.

  • תמר המר  On 12 ביוני 2011 at 7:01 pm

    מאוד אהבתי – כתוב נהדר, אביבה.

  • ימימה  On 12 ביוני 2011 at 7:01 pm

    זה כל כך מקסים. אחד הדברים המקסימים ביותר שקראתי בזמן האחרון.

  • avivamishmari  On 12 ביוני 2011 at 7:32 pm

    תודה לכם! איזה כייף שאני בוחרת את הקוראים שלי בקפידה.

  • דורית שילה  On 12 ביוני 2011 at 7:55 pm

    נפלא!

  • איריס קובליו  On 12 ביוני 2011 at 8:46 pm

    מוכר מאד וכואב וכתוב נהדר ונוגע

  • מור אסאל  On 12 ביוני 2011 at 9:38 pm

    עצוב

  • מרית בן ישראל  On 13 ביוני 2011 at 3:49 am

    נזכרתי בביאליק הזה (והיה צריך להיות המשך אבל מסובך לי מדי לנסח אותו).

  • oritarifאורית עריף  On 13 ביוני 2011 at 4:48 am

    עשה לי קווץ'. מקסים.

  • ריקי כהן  On 13 ביוני 2011 at 4:49 am

    כתוב מצוין, באמת אחד הסיפורים הטובים שקראתי לאחרונה, שימוש נפלא במטאפורות ובשפה, שמראה שאולי את כבר לא שם, כי את מצליחה ליצור צורה מהכאב הזה.

  • נטליה  On 13 ביוני 2011 at 5:51 am

    משובח, כמו שרק את יודעת להכאיב ועוד שיגידו לך תודה.
    את חתיכת מצבר.

  • chellig חלי גולדנברג  On 13 ביוני 2011 at 7:28 am

    ההתעסקות שלך בפירוק והפרידה/ות והכאב שנוצר מרתקת א.

  • avivamishmari  On 13 ביוני 2011 at 7:39 am

    תודה ושוב תודה.
    מרית, הפניה מוצדקת – יש דברים שיושבים ממש בפנים בתוך הראש.
    ריקי, על האבחנות.

  • יסמין  On 13 ביוני 2011 at 8:24 am

    איכס, שונאת כאלה.
    מדויק מדי ומעיק.
    (טוב טוב, הפוסט נהדר. אבל בעע)

  • גלית ראב"ד  On 13 ביוני 2011 at 10:07 am

    איך אני אוהבת כשזה מדויק ככה. תודה.

  • sharonavni  On 13 ביוני 2011 at 12:09 pm

    מצוין. הפצע לא נסגר. הוא הוזז. הודחק למקום בו פצעים נצבעים בצבעים כואבים פחות.

  • יולי  On 13 ביוני 2011 at 5:15 pm

    כתוב נפלא. פשוט נפלא. כי ממה אנחנו עשויים אם לא מכאב וקצת בשר ועצמות.

  • avivamishmari  On 13 ביוני 2011 at 5:20 pm

    יולי, תוסיפי בבקשה קצת עונג ונעימות לרשימה שלך, אחרת לא נעמוד בזה.

  • יולי  On 13 ביוני 2011 at 5:33 pm

    בסדר גמור, זה רק יום כזה והגשם, והחתולים שרבים כל היום והילדה שמתנהגת כאילו ילדתי הרגע ושני דדליינים שאני צריכה לעמוד בהם ולא לגמרי מצליחה והעייפות. אבל עונג ונעימות בטח, תמיד, רק שהיום פחות. קורה.

  • ארך אפיים  On 13 ביוני 2011 at 7:33 pm

    יה אללה שלך. העולם כמרקחה, ובסוריה ,ובשיך ג'ראח, וכאן את עושה לי כאלה עם כאלה. אז שיתנשקו כבר ויחיו לנצח באושר וכושר ומים מינרליים בבקבוקי פלסטיק והרים מושלגים על התווית. אוף איתך.

    ותודה ובבקשה וסליחה.

  • avivamishmari  On 13 ביוני 2011 at 8:06 pm

    הממ. "אוף איתך" זה טוב או רע? 🙂
    בשייך ג'ראח מפגינים בעד הזכות לחיים נורמליים, חיים שכוללים בין היתר נשיקות וקריאה בבלוג שלי. מים מינרליים – בכל מקרה מיותר.

  • ארנון  On 13 ביוני 2011 at 8:41 pm

    {@
    (נו מה, באתי מאוחר, לקחו לי את שאר הסופרלטיבים).

  • יונה עם מטפחת  On 15 ביוני 2011 at 12:58 pm

    כל כך חזק
    למה שלא תכרכי לך ספר?

  • avivamishmari  On 16 ביוני 2011 at 9:25 am

    תודה לך, יונה. אין לי תשובה טובה לשאלתך.

    • שחרור יונים  On 17 ביוני 2011 at 10:52 am

      את יכולה לנסות תשובה רעה ואולי תדעי יותר.

      אני מרים את הכפפה ומצהיר שארכוש את הספר עוד לפני שהמילה הראשונה נכתבה.
      אם את צריכה קצת תמיכה או לחץ חברתי כהנעה – אפשר לארגן את זה. אפילו כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: