הוא כתב לי אז פתק קטן. כתב: עצוב. כתב: מקווה שגם את. כתב: חושב על זה הרבה. אולי באמת ניפגש. אחרי זמן נפגשנו.
בית קפה המוני, לא קטן. בכוונה. חלף זמן והכל בארכיב העצב. הכלב שלי זיהה אותו ראשון ורץ אליו. שמח, זוכר, מתרפק, שואל מי אתה. הבטנו זה בזו אבל רק בחטף. שאלנו: טוב אז ככה, כן אז ככה, ומה שלומך. פירטנו ארוכות, עבודה מלחמה אהבה ילדים ויגע. כל אחד בשדותיו שלו. התקלקל לי הרכב באותו הבוקר, והפלגתי בסיפור התקלה. סמארט קאר קטן שמעולם לא ראה. הוא הבטיח שבסוף פגישתנו יעזור להתניע, יביא את הכבלים שלו. המשכנו לשבת. רציתי שיבוא כבר סוף פגישתנו. שחרר אותי מזה. גרור אותי מפה. בוא אלי ככה. הבחן בי לעומק. ספר לי עוד. הראה לי איך כן אפשר. עטוף אותי. עשה בי באצבעותיך. כמו שהיה. לא יהיה יותר.
הוא סיפר על איגוד בעלי הון שנאלץ לשרת, מה איכפת לו, זה רק כסף שלהם שזורם אליו. אני שאלתי שאלות כי זה מעניין. סיפר. אמר. דיברתי. שתק. בירר. ראיתי. ציינתי. הדגיש. התבדחתי. ועוד ועוד. אף פעם אחת לא שאלתי, למה נתת לי ללכת בעצם, למה לא משכת בשרוול חולצתי. האם באמת היתה שם הזדמנות לא מנוצלת ומה לא הצלחתי לתפוש. והוא לא הקשה, למה המשכת לחשוב שנהיה ידידים, אני לא יכול להיות ידיד שלך. איך פערת בי את הפצע הזה שמיהרתי לסגור. והרכב שלי עמד שם ממול, מחכה. והכלב שלי התחיל לנדנד ברצועה, קורא לטיול שלו. והאיש קם ואמר: טוב, איפה הכבלים. ופתח את מכסה הפגוש שלו, ושני כבלים ארוכים וכהים היו מצונפים שם, אחד זעמן ואחד תלום. הביט, פשפש, קרקש, ואז הזדקף וסגר את מכסה המנוע, ושח לי: מוזר, איפה הם באמת. אני לא מוצא.
זה בסדר, אמרתי. זה בסדר, אמרתי ושמעתי את המילים יוצאות מפי. את שוב מסכינה עם זה, אמרתי לעצמי. שוב את מסכינה עם כל התנכרות. אבל הפעם זה כבר בסדר להסכין, כי מה הטעם, את כבר יודעת שאין כבל ואין איש. ואליו אמרתי: אני במילא הולכת ברגל עכשיו, לטיול עם הכלב, פה כמה דקות. לא רמזתי שיצטרף אלי והוא לא הציע. הצעתי לשלם את החשבון ואת הטיפ ואת האבטחה ואת המים והארנונה, והוא סירב, ושילם. כבר ידע שאין כלב ואין אישה. וקמנו. אמרנו: טוב אז שלום. ושאלתי: זה אתה שכתבת לי את כל הפתקים האלה? ואמר: לא. מישהו אחר.
כותבת מוחקת 
תגובות
להגיד אהבתי, אי אפשר. כאבתי, יהיה מדויק יותר. החומות האלה שהולכות וגובהות. ניזונות מאנרגיה שפעם הזינה אהבה, ואחר כך התהפכה ועכשיו היא מזינה בעירה. וכל מה שנותר הוא מועקה
זה בסדר, זה באמת כל כך בסדר.
כל עוד נוכחים במה שקורה באמת, אפילו כשפוגשים ביד הריקה הזו שאינה מחזיקה כבר כלום ולא יכולה להחזיק. וזה מר. אבל יש בזה משהו שמחזיר הביתה אל עצמנו.
והזכיר לי את זה.
מאוד אהבתי – כתוב נהדר, אביבה.
זה כל כך מקסים. אחד הדברים המקסימים ביותר שקראתי בזמן האחרון.
תודה לכם! איזה כייף שאני בוחרת את הקוראים שלי בקפידה.
נפלא!
מוכר מאד וכואב וכתוב נהדר ונוגע
עצוב
נזכרתי בביאליק הזה (והיה צריך להיות המשך אבל מסובך לי מדי לנסח אותו).
עשה לי קווץ'. מקסים.
כתוב מצוין, באמת אחד הסיפורים הטובים שקראתי לאחרונה, שימוש נפלא במטאפורות ובשפה, שמראה שאולי את כבר לא שם, כי את מצליחה ליצור צורה מהכאב הזה.
משובח, כמו שרק את יודעת להכאיב ועוד שיגידו לך תודה.
את חתיכת מצבר.
ההתעסקות שלך בפירוק והפרידה/ות והכאב שנוצר מרתקת א.
תודה ושוב תודה.
מרית, הפניה מוצדקת – יש דברים שיושבים ממש בפנים בתוך הראש.
ריקי, על האבחנות.
איכס, שונאת כאלה.
מדויק מדי ומעיק.
(טוב טוב, הפוסט נהדר. אבל בעע)
איך אני אוהבת כשזה מדויק ככה. תודה.
מצוין. הפצע לא נסגר. הוא הוזז. הודחק למקום בו פצעים נצבעים בצבעים כואבים פחות.
כתוב נפלא. פשוט נפלא. כי ממה אנחנו עשויים אם לא מכאב וקצת בשר ועצמות.
יולי, תוסיפי בבקשה קצת עונג ונעימות לרשימה שלך, אחרת לא נעמוד בזה.
בסדר גמור, זה רק יום כזה והגשם, והחתולים שרבים כל היום והילדה שמתנהגת כאילו ילדתי הרגע ושני דדליינים שאני צריכה לעמוד בהם ולא לגמרי מצליחה והעייפות. אבל עונג ונעימות בטח, תמיד, רק שהיום פחות. קורה.
יה אללה שלך. העולם כמרקחה, ובסוריה ,ובשיך ג'ראח, וכאן את עושה לי כאלה עם כאלה. אז שיתנשקו כבר ויחיו לנצח באושר וכושר ומים מינרליים בבקבוקי פלסטיק והרים מושלגים על התווית. אוף איתך.
ותודה ובבקשה וסליחה.
הממ. "אוף איתך" זה טוב או רע? 🙂
בשייך ג'ראח מפגינים בעד הזכות לחיים נורמליים, חיים שכוללים בין היתר נשיקות וקריאה בבלוג שלי. מים מינרליים – בכל מקרה מיותר.
{@
(נו מה, באתי מאוחר, לקחו לי את שאר הסופרלטיבים).
כל כך חזק
למה שלא תכרכי לך ספר?
תודה לך, יונה. אין לי תשובה טובה לשאלתך.
את יכולה לנסות תשובה רעה ואולי תדעי יותר.
אני מרים את הכפפה ומצהיר שארכוש את הספר עוד לפני שהמילה הראשונה נכתבה.
אם את צריכה קצת תמיכה או לחץ חברתי כהנעה – אפשר לארגן את זה. אפילו כאן.