מנותקת

הפעם זה לא פוסט לירי, לא אניגמטי, לא מלודרמטי, אבל בהחלט סימפטומטי.

קבעתי השבוע פגישה עם ידידה, ואחרי שסגרנו זמן ומקום היא אומרת בהיסוס: אה, רגע, אין לך מספר סלולרי. נכון, אמרתי לה, כשאין סלולרי, קובעים – ומגיעים (אבחנה של פויר).

מאז שאין לי נייד, שנה וחצי אולי, אני יוצאת החוצה ונותנת לעצמי פטור מההרגל לחשוב "מעניין כמה אנשים מתקשרים ומחפשים אותי עכשיו". בדרך כלל ממילא התשובה תהיה אחד או אפס. אבל אז זה יהיה אחד חשוב, לא עשרה חשובים-למחצה. לא רק סלולרי אין לי. גם כל גאדג'ט אחר אין (לבד ממצלמה פשוטה, אבל הילד כל הזמן גומר לה את הסוללות). אין גם טלפון אלחוטי בבית, אין חיבור לכבלים או ללוויין, ולא מנוי לאף עיתון. באתרי החדשות אני קוראת כותרות וממעטת להיכנס לטקסט המלא. מדכא מדי. וכל מה שאני יודעת על סדרות טלוויזיה עכשוויות, למשל, בא משברי משפטים של אחרים.

אז כן, באינטרנט אני שעות רבות ביום, גם מתוקף העבודה וגם מכוח האינרציה. מיילים – מקבלת. בפייסבוק – מעדכנת. ועוד איך. גם מקבלת עדכונים על פעילויות מחאה, נניח, בכל מיני נושאים. אבל אם יש מקום שנקרא "מרכז העניינים", אמיתי או מדומיין, אני לא רק רחוקה מהמעגל הראשון שלו, אלא קרובה מאוד למעגל ה-81. ומבחירה.

הייתי רוצה לספר לכם שזו דרך חיים מומלצת ביותר – כמה שפחות חדשות רעות, כמה שפחות אקטואליה שצובטת בעור, עוולה אחרי עוולה. בלי השטויות של הפריים טיים שמאכלות את המוח ומפריעות לנשום, בלי הג'ינגלים והפרומואים שנכנסים לגוף וממשיכים להקרין את עצמם על הרשתית מבפנים. לסנן, לסנן, להתחמק מההזניה הזו, לא לתת לה להזין אותנו, להשאיר מקום לתפריט פתוח שלנו. ספרים יד שנייה, סרטי אינדי, מוזיקה אקלקטית, יצירה עצמית, מה שבא.

ובכלל, כמה שפחות מיינסטרים, על קבלת ההחלטות העדרית, ההשוואה החמוצה לשכנים, הקניות בקסטרו (או איפה שקונים, מי יודע, אני לא שם), ההצגות הסגורות לוועדי עובדים, הנופש בתורכיה, הנסיעה לפארק מים בצהרי שבת בחודש אוגוסט. ברוב המופעים הללו אני בוהה כלא מאמינה. כמובן, אין לי וילדיי פטור גורף מכל אלה, אבל יש דרגת חופש גבוהה יחסית – גם מרוב תקשורת ההמונים וגם מ"מה יגידו" (אם כי "מה יגידו" עדיין יושב אצלי בראש, הלא זה בדרך כלל קול מוטמע).

ועם כל זאת, עדיין מקננת בי לפעמים השאלה: האם במדינה מסוכסכת שכזו יש בכלל זכות לחיות בבועה? האם זו לא פריבילגיה, בעת שישראל מתפוררת לאטה, להתחמק מכל ידע אקטואלי ומכל צורה של עשייה חברתית? אמנם עשיתי, תרמתי, הפגנתי והסברתי בעבר, בכל מיני מסגרות, למדתי לעומק מצבים שקוממו אותי ושאפתי לשנות אותם יחד ולחוד, אבל זה היה די מזמן. ואני ממש לא רצה על הגבעות ולא שוכבת על הגדרות כמו אסף למשל. כרגע מעורבותי החברתית מסתכמת בהבעת דעות לעומתיות בשניים-שלושה נושאים. במה הקיום המנותק יעזור לי בזמן אמת, כאם לשניים שמתחלחלת למחשבה על הרגע שבו יגיע הצו הראשון?

אין לזה תשובה נחרצת (גם אם תקראו תשובה כזו בתגובות, אל תאמינו לה). נראה לי שהחיים המוגנים יחסית שנוצרו לנו פה, לי ולילדיי, מאפשרים לנו להכריז שאמנם השנה היא 2011, אבל יש שעון פנימי שאף אחד לא יכוון במקומנו, ובו אפשר לקבוע איזו שנה שרוצים; ואמנם המקום הוא ישראל, אבל זו מחאה קטנה גם לבחור לשכוח מפעם לפעם את המיקום האומלל הזה על המפה. לחוש מהי הוויתו ותוצאתו של קיום שליו, לא רדוף, לא מתלהם, לא מזיע כמו עדר במנוסתו. לדעת שהבהלה השבלונית שזורע הממסד לא מביאה לשום שינוי אלא לבהלה נוספת. לזכור ולהזכיר את כל אלה בכל רגע, כך שאולי, כשכבר יבואו לקחת אותנו (מי הפעם?), לפחות נדע למה להתגעגע.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Dvorit  On 10 ביולי 2011 at 7:23 pm

    יואו, אביבה, אני ממש גאה שאת קוראת את הבלוג שלי, לאור הפוסט הזה.

    • אורן כהן  On 10 ביולי 2011 at 7:36 pm

      מהתקשורת הלא מעטה שניהלתי איתך בכלל לא הרגשתי שאני מדבר עם אדם מנותק. להפך. יש לך.עולם עשיר מאוד ביננו, חוץ מפריקים של תקשורת ועיתונאים שמתפרנסים מזה, למי יש כוח להמשיך וללכת סחור סחור בתוך שלל הנושאים שמלווים אותנו כבר כמה עשרות שנים, ושום דבר דנגיד או יעשה, לא ישנה אותם. אז ברכות.על תכנית ההתנתקות החד צדדית שלך. עכשיו אני הולך להמשיך לצפות בכדורגל מדרום אמריקה

      • avivamishmari  On 10 ביולי 2011 at 7:41 pm

        תבלה 🙂
        זה אכן מרוץ מתיש מאוד.

    • avivamishmari  On 10 ביולי 2011 at 7:39 pm

      דבורית,
      א. אני מחבבת אותך (כלומר את הפרסונה הכותבת שלך). גם אם היית כותבת על גרבי ברך הייתי קוראת.
      ב. זו עוד דרך להישאר פחות או יותר בעניינים, בלי לקרוא את העיתונים עצמם 🙂

  • ליטל  On 10 ביולי 2011 at 7:44 pm

    כן, כן, כן.
    ואני חושבת שבמדינה עד כדי כך סוערת, השרדות בסיסית מחייבת מינימום של בועה. כן, זו פריבילגיה, אבל זה לא אומר שאין בה צורך. גם מים נקיים זו פריבילגיה, גם אוכל מזין, גם קורת גג…
    אני לא רואה מה יועיל, לצרוך כמויות עצומות של תקשורת שנוצרה על מנת לספק כמויות עצומות של משהו לצרוך.

  • נורית  On 10 ביולי 2011 at 8:16 pm

    אז את מתעדכנת דרך דבורית. צ'מעי אני מתחברת לזה, גם אני הרבה פעמים יודעת מה קורה רק מ'ארץ נהדרת' שרץ על המסך כשאנחנו אצל הורי לסעודת שבת…
    אתמול, בפסטיבל סאנביט המעולה, רביד כחלני (המעולה גם הוא) עצר לרגע בשטף ההופעה ואמר לקהל בלי להתבלבל שמה שלא כותבים בעתונים, באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות שרק מספרות על דברים רעים, הוא שיש המון עשיה חיובית בעולם, המון אנרגיה טובה שלא זוכה לחשיפה ואז הוא סיפר על איזו קרן שאוספת כסף כדי לעזור לילדים בכל מני מקומות. לקחת חלק , אפילו בתרומת עשר אגורות, שם את האנרגיות שלך בעשיה החיובית. מה יעזור לך להתמצא בפרטי העוולות שנגרמות בשל קשרי הון שלטון? את הרי כבר יודעת שזה רע, למה לדכא את עצמך עם הפרטים? נתנחם בזה שיש טוב, לא כותבים עליו אבל הוא ישנו. אפשר להתכוון אליו.

  • מרמיט  On 10 ביולי 2011 at 8:24 pm

    תודה על הלינק, אבל לא ממש נוח לי איתו.
    הפעם האחרונה שרצתי על גבעה כלשהי שלא במסגרת משחק עם ילדיי הפרטיים היתה לפני חודש וחצי, וגם זה היה חריג. ועל גדרות אני בכלל לא שוכב, זה דוקר ולא נוח.

    היתה אמנם פאזה אקטיביסטית יחסית ורועשת להפליא, אבל עכשיו אני קרוב יותר אלייך ברמת הניתוק, ואפילו פייסבוק כבר אין לי. בימים אלה אני מתרגל התבוננות שכובשת את הדחף בלתי נשלט *לתקן* משהו, ואז מתבוננת גם בו.

    אז כן, בועה עכשיו.
    ואימפריות נופלות
    לאט.

  • ניר הופמן  On 10 ביולי 2011 at 8:26 pm

    מבין ומזדהה. הסיבה שקשה לי לברוח היא הידיעה שיש אחרים שסובלים בגללי, בין השאר. אם רק המדינה הזו היתה מתפוררת אז מילא. אבל המחשבה על כך שבמצב המסוים שאנחנו נמצאים בו, היות פסיבי הוא בעצם היות מאוד אקטיבי, והתעלמות מהמצב משמעותה הסכמה עם המשך הסבל של מישהו אחר – לא מאפשרת לי להתחרש, או להחריש. (לא שאני עושה משהו מלבד לא-להחריש, אבל זה כבר נושא לרגשות אשמה אחרים).
    אבל כן, את צודקת: "אמנם השנה היא 2011, אבל יש שעון פנימי שאף אחד לא יכוון במקומנו, ובו אפשר לקבוע איזו שנה שרוצים". יש לי פעם אחת כאן, ואני לא ארשה לעצמי להיות כל חיי ממוקם רק בהקשר המסוים שהוטלתי לתוכו. מהכבלים גם אנחנו כבר התנתקנו. ובקרוב נתנתק לזמן מה גם מהכבלים שקושרים אותנו לכאן. אולי נגלה שהכבלים האלה הם רק אשליה של כבלים.

  • יואב  On 11 ביולי 2011 at 12:15 am

    אני מצטער לראות שאני היחיד שטורח להגיב ולא מסכים עם הדברים. הטכנולוגיה הזו שאביבה וחבר המגיבים מבטלים בהינף יד היא זו שמאפשרת לי לנסוע ללימודים בארצות הברית ועדיין להראות לסבתא שלי את הנין שלה כשהוא צוחק, להיות זמין לחבר שנתקע עם האוטו ולאפשר לאישתי להתייעץ איתי אם היא צריכה בזמן אמת.
    הזמינות שהטכנולוגיה יוצרת היא לטובת החברה שבתוכה אנחנו חיים. בעולם שמתקיים בזמן אמת, להחליט שאם מישהו באמת רוצה אותי שישלח גלויה (או יחכה שאקשיב למשיבון בערב), בעייני שקול ללעבור לגור באי בודד.
    והחוסר זמינות לסביבה מקבל ממיד חזק עוד יותר בפוסט שלמעלה שכן האמירה היא: אני בוחרת לא להיות זמינה לאנשים, ידיעות, חדשות וכיוב בעוד שאת מה שיש לי להגיד אני אפרסם בבלוגים ובפייסבוק. זו גישה מאוד אגוצנטרית לטעמי – במובן הכי מילולי שקיים.

    וזה עצוב שבעתיים.
    אני רואה מי מצוטט ומי מגיב לתוכן. ואלו אנשים שרואים את עצמם נאורים. אנשים שחושבים שהמדינה מתדרדרת, שמכירים בצורך של מחאות ציבוריות ושבכלל, מסוגלים לחשוב ולהתנסח – ואצלנו היום זה לא מעט. אבל הבחירה שלכם היא לדון בפריבילגיית הבועה ולעודד ניתוק של כבלים במקום למצוא איך אפשר לפרוץ גבולות. וטכנולוגיות תקשורת מאפשרות את זה.

    ובכל מקרה: גם אם יש סלולרי אפשר להגיע כשקובעים. ואצלי, מכל חבריי, זה שנמנע הכי הרבה זמן מלהחזיק מכשיר סלולרי היה המאחר הכרוני….

    • avivamishmari  On 11 ביולי 2011 at 6:07 am

      יואב, מדבריך משתמע כאילו יש חוזה מוסרי שאנחנו צריכים לחתום מול הטכנולוגיה, עם התחייבות לשנתיים ושטר ערבות. ואני חשבתי שזו פשוט אפשרות שמוצעת לנו, לבחירתנו. וכבחירתנו, נחליט גם מתי ההצפה המטורפת של כפתורים והבהובים ופונקציות מיותרות, דורשת מידה של הגנה עצמית.
      רוב האנשים הכותבים והחושבים שאני מכירה מעידים שהזמינות המתמדת רק מפריעה לכתיבתם.

      לא הבנתי מה אגוצנטרי לטעמך ולמה. נניח (לא נכון אבל נניח) שאני מפרסמת יותר מאשר קוראת. איך תכנה, אם כך, את המצב ההפוך: מי שרק קורא ולא תורם דבר לדיון?

  • דפנה לוי  On 11 ביולי 2011 at 4:05 am

    לעניין הבועה או לא בועה והפן המוסרי של להתכנס בתוכה במדינה כמו שלנו. נדמה לי שרוב המידע שאנחנו מקבלים מגיע אלינו במילא אחרי מניפולציות והטיות של בעלי עניין, כך שגם המעודכנים רק משלים את עצמם שהם צורכים עובדות ומגבשים מתוכן דעות – ואין הרבה הבדל בינך לבינם במישור הזה.

  • ארך אפיים  On 11 ביולי 2011 at 8:58 am

    דווקא היה לי כיף פה בלוס אנג'לס בשנים הראשונות. מקסימום אפשר היה לקנות את עיתוני סוף השבוע בדוכן העיתונים ("איך שקנינו מעריב / כל יום שישי ליד הסאבווי"), מה שהייתי עושה פעם בכמה חודשים. אחר כך התחיל לטפטף. משרד החוץ היה שולח תקצירי חדשות בדואר אלקטרוני, ככה שנשאר מעודכנים, וזה דווקא היה נחמד. אחר כך הארץ התחיל שירות בתשלום לקרוא בו ממרחקים והיה גם נחמד. וכך מדחי אל דחי עד להיום כשערוצי הטלוויזיה והרדיו באינטרנט בשידור ישיר, והטויטר והבלוגים ומה לא. כל אלמנט בנפרד הוא נחמד, אבל הסך הכל מה זה מעיק. אבל אין לי כוח רצון להתנתק לגמרי. אולי אוריד קצת את המינון לפחות.

  • דודי  On 11 ביולי 2011 at 9:25 am

    בקשר לסלולר, תחזקנה ידייך. גם אצלי רמת הדיוק משתפרת פלאים כשהמכשיר מתקלקל או חסר טעינה.

    בקשר לעיתונים, איך את מסיקה שהמדינה בקריסה וכו' אם את לא קוראת עיתונים?

  • לידור  On 11 ביולי 2011 at 9:32 am

    מסכימה עם הלך הרוח, אבל זו לא הדרך היחידה להשיג אותו – רוצה לאמר, זו לא הדרך שאני בחרתי. לא, ליתר דיוק – אפשר לעשות ההפך (במגבלות הטעם הטוב) ועדיין לשמור על שלוות הנפש.
    יש לי סלולרי (אמנם רק אמא שלי מתקשרת, אבל ניחא), והוא אפילו סמארטפון די מתוחכם. אני אוהבת צעצועים.
    אני רואה לא מעט טלויזיה, אבל כמעט ללא טלויזיה ישראלית, אלא אם כן מישהו שאני מכירה מעורב בפרוייקט. ואף פעם לא חדשות. נראה לי בזבוז זמן. אני יכולה להתעדכן בכותרות ברשת בדקה במקום לשבת שעה מול הבליל. ל
    עיתים מאד נדירות אני פותחת את הטלויזיה "לראות מה יש". אני רואה תכניות מסוימות שנבחרות די בקפידה, אם כי לא בהכרח על סמך סטנדרטים שיהיו מקובלים על מישהו אחר. קשה מאד להכנס לרשימת הצפיה שלי, ודי קל להבעט החוצה. ובד"כ סדרה רצה זמן מה לפני שאני מחליטה לצפות בה – דוקטור הו התחילה ב1963, ואני התחלתי לצפות בה לפני שנה בערך. אז משלימים במרתונים. זה ממילא יותר כיף ככה.
    אני אוהבת טלויזיה כמו שאני אוהבת קולנוע או מוזיקה, מתוך הידיעה וההשלמה ש99 אחוז ממה שמיוצר הוא זבל, ועוד 0.999 לא לטעמי. אבל השאר נהדר, ומספיק לי לחלוטין.

    • avivamishmari  On 11 ביולי 2011 at 8:20 pm

      יקירה, אני כבר יודעת שאת צרכנית תרבות סלקטיבית ואיכותית, וההמלצות שלך על סדרות בהחלט מתויקות אצלי. יום אחד אף אצפה בכל הסדרות האלה.

  • יסמין  On 11 ביולי 2011 at 8:02 pm

    נהפוך הוא. דווקא בזמנים כאלה, של הצפה דיגיטלית והאבסתנו במידע שרובו לא נחוץ, כולל החדרת תשוקות מיותרות לחיינו כדי שנוציא עוד ועוד כסף שאין לנו כדי לשמר את השיטה, זוהי פעולת ההתנגדות האפקטיבית ביותר.

  • תהילה דגן  On 17 ביולי 2011 at 8:45 am

    אהבתי את המחאה הפרטית שלך. אני גם כמוך ממעטת לראות חדשות – טוב לא צומח מזה, רק מושך רעיונות רעים לתודעה הבין כה וכה מזוהמת שלנו.. וטלוויזיה מבזבזת את זמנינו לריק – הכל תוכנית גדולה של ממשלה – שנראה טלוויזיה ונחלום בהקיץ ולא נשים לב ששודדים אותנו לאור יום בכל תחום.. קחי לדוגמא את הדלק – מוצר חיוני שהממשלה מייקרת בכוונה לשם עידוד התחבורה הציבורית ובמקביל דופקת את מערך ההסעות.. לכל מי שרוצה לקרוא עוד בנושא מוזמן לפוסט הבא : http://cafe.themarker.com/post/2260787/?last_method=create

  • avivamishmari  On 27 ביולי 2011 at 5:26 pm

    רק כתבתי וכבר התחילה מהפכה חברתית אזרחית 🙂 כבר לא כל כך מנותקת, כמובן, איך אפשר כרגע. עוקבת, תומכת, מגיעה, משתפת.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: