חכי לי בוויקטוריה סטיישן

צעיר ורעוע, זה כל מה שהיה לנו עד אז. מעט פגישות, קצת יין ביחד, הרבה סקרנות. אבל אז הגיע מועדו של כרטיס הטיסה חזרה שלי, והייתי חייבת לנסוע. כבר מראש נקבע שאצטרך לעזוב, לקפל הכל, לחזור לחיי בארץ. הוא היה חסר ביטחון מכדי לומר: הישארי. ורק קבע איתי פגישה בוויקטוריה סטיישן בלונדון, לשם תכננתי להגיע עם חברה אחרי עיקוף קצר. נסעתי איתה דרך ברוז' וגנט, זו במזוודה וזו בתרמיל, לינה בחדר וארוחת בוקר, קסם של אירופה עתיקה שלא ממהרת לשום מקום, אבל עם מים חמים בחדרים. אינטרנט לא היה, ברור שגם לא נייד, וכבר לא זוכרת איך קבענו אני והוא, אבל קבענו, ויקטוריה סטיישן. עשר בבוקר. אמרתי לחברתי: מעניין אם יבוא. היא, בוגרת יחסים בשלט רחוק וטיסות קונקשן רומנטיות, הרגיעה: הוא בטוח יבוא. ואני הודיתי: אף פעם לא קבעתי פגישה כזו.

בעשר בבוקר שטף מפל אנשים נוסף את המדרגות הנעות של התחנה, והוא היה אחד מהם, מקפצץ אלי לשם, כולו עליצות: הנה באתי. כן, באמת באת. ברור שבאתי, קבענו, לא?

הגיע ערב. בתחילת ספטמבר חוגגים שם איזה חג לאומי או דתי, ושם עמדנו אני והוא, בכיכר גדולה, מחובקים, על רקע זיקוקים די נור. הוא חייך אלי. חייכתי חזרה. היו לנו יומיים בסך הכל. איפה ישנו אז, אני לא זוכרת, זיכרון החדר בלונדון מתערבב עם מלון ליד הכיכר הגדולה בבריסל. חדרנית זו עם חדרנית אחרת, טיול לחנות השוקולדים הבלגיים עם כיכר טרפלגר. עולה לי רק דמותו באמבט קצף לונדוני, אני ישובה על דופן האמבט, ממתינה על הקו לאישור כרטיס הטיסה, והוא שואל ביגיעה: אז מה אעשה איתך, איך אני יכול להחזיק אותך? מי חשב שהוא התכוון ברצינות. החיים נראו כמשחק גדול שאפשר להזיז בו כלים הצידה והחוצה ולרחף איתם באוויר, עוד לא למדתי את חוק הכבידה שלהם. ויחד עם זאת, את הכרטיס הנקנה אין להשיב והכל תוכנן וסודר עבורי. חייכתי והמשכתי לשדה התעופה, נשיקה חפוזה וביקורת דרכונים, וכבר במטוס ידעתי שלא אחזיק מעמד בארץ הים-תיכונית המחוספסת הזו.

הגיעו מכתבים בזה אחר זה, כולם מתחילים ב"היי, מה שלומך, אני בסדר", מספרים הכל על לא כלום. לאחד מהם צירף סינגל של שינייד או'קונור שהקדיש לי. תגידי איך ומה, את יכולה להתקשר אלי לעבודה. חמישה שבועות. לבסוף התקשרתי אליו. אני לא יכולה פה יותר, אתה מתכוון לזה? כן, בואי. מעט אחר כך ראיתי שוב את שדה התעופה מהצד השני שלו, ונשארתי עוד שלוש שנים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • galithatan  On 21 ביולי 2011 at 12:34 pm

    או אה 🙂

    • avivamishmari  On 21 ביולי 2011 at 1:03 pm

      אמנם בסוף צסק"א אכלה אותה 🙂 אבל היה כייף בדרך.

  • מיכל  On 21 ביולי 2011 at 5:00 pm

    מתי יוצא הספר?

    • avivamishmari  On 21 ביולי 2011 at 8:50 pm

      כמו שכתבתי בפייס, אני צריכה לסדר את הסלון קודם…
      תודה!

  • ארנון  On 21 ביולי 2011 at 5:44 pm

    כמו החתול שעובר דרך קירות,
    כשלא יודעים את חוקי הפיסיקה, לפעמים עושים דברים מופלאים.
    אלו שבקיאים בחוקי הפיסיקה, מראש לא מנסים.

    |יד1|

    • avivamishmari  On 21 ביולי 2011 at 8:48 pm

      בדיוק, איש יקר. בריחוף המשותף יש אלמנט ניסי.
      (להרים לגרעפס).

  • אורן כהן  On 21 ביולי 2011 at 10:55 pm

    כל כך יפה. מזכיר לי את הסרט המקסים "לפני הזריחה" ואת ההמשך שלו "לפני השקיעה". את שניהם הכירה לי האקס המיתולוגית שלי (שעדיין נמצאת אתי בקשר הדוק ומלא רגש). השאלה הנצחית הזו של כל אדם, ששואל את עצמו: מה היה קורה אילו. שאלה שאף פעם לא תיפתר.

    • avivamishmari  On 22 ביולי 2011 at 5:47 am

      תודה אורן. אתה יודע איך זה, מהלכים על החבל הדק של האפשרויות שלא התקיימו.

  • יסמין  On 22 ביולי 2011 at 5:22 pm

    וי, סוף טוב, איזה כיף!

  • אלעד  On 24 ביולי 2011 at 7:52 pm

    פעם ראשונה שקראתי וזה היה מצויין (אני עדיין בממלכה המאוחדת)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: