חכי לי בוויקטוריה סטיישן

צעיר ורעוע, זה כל מה שהיה לנו עד אז. מעט פגישות, קצת יין ביחד, הרבה סקרנות. אבל אז הגיע מועדו של כרטיס הטיסה חזרה שלי, והייתי חייבת לנסוע. כבר מראש נקבע שאצטרך לעזוב, לקפל הכל, לחזור לחיי בארץ. הוא היה חסר ביטחון מכדי לומר: הישארי. ורק קבע איתי פגישה בוויקטוריה סטיישן בלונדון, לשם תכננתי להגיע עם חברה אחרי עיקוף קצר. נסעתי איתה דרך ברוז' וגנט, זו במזוודה וזו בתרמיל, לינה בחדר וארוחת בוקר, קסם של אירופה עתיקה שלא ממהרת לשום מקום, אבל עם מים חמים בחדרים. אינטרנט לא היה, ברור שגם לא נייד, וכבר לא זוכרת איך קבענו אני והוא, אבל קבענו, ויקטוריה סטיישן. עשר בבוקר. אמרתי לחברתי: מעניין אם יבוא. היא, בוגרת יחסים בשלט רחוק וטיסות קונקשן רומנטיות, הרגיעה: הוא בטוח יבוא. ואני הודיתי: אף פעם לא קבעתי פגישה כזו.

בעשר בבוקר שטף מפל אנשים נוסף את המדרגות הנעות של התחנה, והוא היה אחד מהם, מקפצץ אלי לשם, כולו עליצות: הנה באתי. כן, באמת באת. ברור שבאתי, קבענו, לא?

הגיע ערב. בתחילת ספטמבר חוגגים שם איזה חג לאומי או דתי, ושם עמדנו אני והוא, בכיכר גדולה, מחובקים, על רקע זיקוקים די נור. הוא חייך אלי. חייכתי חזרה. היו לנו יומיים בסך הכל. איפה ישנו אז, אני לא זוכרת, זיכרון החדר בלונדון מתערבב עם מלון ליד הכיכר הגדולה בבריסל. חדרנית זו עם חדרנית אחרת, טיול לחנות השוקולדים הבלגיים עם כיכר טרפלגר. עולה לי רק דמותו באמבט קצף לונדוני, אני ישובה על דופן האמבט, ממתינה על הקו לאישור כרטיס הטיסה, והוא שואל ביגיעה: אז מה אעשה איתך, איך אני יכול להחזיק אותך? מי חשב שהוא התכוון ברצינות. החיים נראו כמשחק גדול שאפשר להזיז בו כלים הצידה והחוצה ולרחף איתם באוויר, עוד לא למדתי את חוק הכבידה שלהם. ויחד עם זאת, את הכרטיס הנקנה אין להשיב והכל תוכנן וסודר עבורי. חייכתי והמשכתי לשדה התעופה, נשיקה חפוזה וביקורת דרכונים, וכבר במטוס ידעתי שלא אחזיק מעמד בארץ הים-תיכונית המחוספסת הזו.

הגיעו מכתבים בזה אחר זה, כולם מתחילים ב"היי, מה שלומך, אני בסדר", מספרים הכל על לא כלום. לאחד מהם צירף סינגל של שינייד או'קונור שהקדיש לי. תגידי איך ומה, את יכולה להתקשר אלי לעבודה. חמישה שבועות. לבסוף התקשרתי אליו. אני לא יכולה פה יותר, אתה מתכוון לזה? כן, בואי. מעט אחר כך ראיתי שוב את שדה התעופה מהצד השני שלו, ונשארתי עוד שלוש שנים.