הנה אתה הופך אצלי לטקסט

הנה אתה הופך אצלי לטקסט. חשבתי שזה יימשך יותר.

הנה אתה כבר הופך אצלי לטקסט. חשבתי שזה יימשך מעט יותר. שבכל זאת תישאר.

גופך יהיה שק המילים שלי, כרוך בקצוות הנפש שלא חקרתי איתך. אמצא עצמי לשה את עיסת הזיכרונות, ליצור ממך דבר. נייר עם כתובת כיסופים. מה שלא הבנתי בזמנו אדע עכשיו לומר לך ולעצמי. זה יעזור כמו מים חמים על צמח שמת. הנה אני מפסיקה למצוא אמת וממשיכה לחפש רמייה כזב ויופי. לשרטט אותך בטיוטות שיכסו על לבטיי. והנה שוב, כמעט בלי להרגיש, אתה כבר מילותיי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  On 14 באוגוסט 2011 at 7:18 am

    הלוואי עלי.

  • יסמין  On 14 באוגוסט 2011 at 7:48 am

    סליחה, אבל זה לא הוא, ולא המֶשך; זאת את. הרי צריך לעבוד כל כך הרבה כדי לקבל איזו הצצה, טעימה של הרף עין מחוויה בלתי מושגית. ואחר כך זה כבר סיפור, ונזכרים במילים ומסתחררים בהן, ביניהן.

  • Zvika Agmon  On 14 באוגוסט 2011 at 7:52 am

    אף אחת, אף פעם, לא אמרה עליי כאלה מילים "יפות מבכי ואושר".
    איזה אוצר יש לך…

  • avivamishmari  On 14 באוגוסט 2011 at 8:49 am

    תודה ושוב תודה.

    יסמין, אני אפילו לא יודעת מה זה "זה".
    צביקה, מה עדיף? אישה שאיתך או אישה נעדרת שכותבת אותך?

  • יסמין  On 14 באוגוסט 2011 at 10:28 am

    "זה", בעיקר אצלנו הטקסטואליות, אבל למען האמת אצל כולם, זה כמעט כל דבר. אפילו טריפים הופכים בסוף למילים, לנרטיב, לניסיון לתפוס את החוויה החמקמקה באמצעות מושגים, זה כן ככה וזה לא ככה. האהבה, העונג, הכאב, המגע, המראה, הסינפסות והנוירונים שמתרוצצים ומרעידים זיכרונות, אולי אפילו מחיים אחרים, ריחות, טעמים, אמונות, דעות, כמיהות… דברים קדומים עם עכשיו ועכשיו, שם עם כאן, ואין להפריד ביניהם.
    אבל מה נותר לנו? לצייר את כל זה במילים, ואחר כך, למרבה הצער, אנחנו נאחזים, נאחזות בהן, והמילים הן כל מה שנשאר.
    ורע עוד יותר: גם אם נשאר משהו שאינו מילים, אי אפשר לדבר עליו.

  • אורן כהן  On 14 באוגוסט 2011 at 10:29 am

    כי ממילים באת ואל המילים תשוב

  • מרית בן ישראל  On 14 באוגוסט 2011 at 10:46 am

    הנה מוטלות גופותינו 🙂
    ופעם ביאליק הציץ מעבר לכתפך עם "מכתב קטן לי כתבה". חם לי מדי לנסח את זה אבל זה קשור לבבושקות ותיבות תהודה.

  • avivamishmari  On 14 באוגוסט 2011 at 11:17 am

    יסמין, כן, אני יודעת. ובכל זאת ה"זה" חמקמק כל כך. כתבתי על זה פעם:
    https://avivamishmari.wordpress.com/2011/05/28/drops/
    יוצאת עכשיו לצעדת מחאה אישית, לטובת הנוירונים והסינפסות.

    אורן, אהלן 🙂 נכון מאוד.

    מרית, תודה על ביקורך! אני וביאליק נפגשים לפעמים בסקווש ומטילים דימויים לעבר הקיר. אבל הוא לוקח אותי די בקלות, יש לו שמאלית שקשה להאמין.

  • כנרת  On 14 באוגוסט 2011 at 1:19 pm

    אף פעם לא הצלחתי להחליט אם זה טוב, או רע, התמלול הזה, אבל הוא בלתי נמנע, כנראה, ובעיקר – לפחות כאן, כרגע – זה נורא יפה.

  • avivamishmari  On 14 באוגוסט 2011 at 2:53 pm

    תודה, כנרת!

  • avivamishmari  On 14 באוגוסט 2011 at 6:05 pm

    וכנרת – התמלול הוא קללתנו וברכתנו. כך נראה לי.

  • עודד  On 14 באוגוסט 2011 at 9:32 pm

    אביבה תודה;

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: