הנה אתה הופך אצלי לטקסט

הנה אתה הופך אצלי לטקסט. חשבתי שזה יימשך יותר.

הנה אתה כבר הופך אצלי לטקסט. חשבתי שזה יימשך מעט יותר. שבכל זאת תישאר.

גופך יהיה שק המילים שלי, כרוך בקצוות הנפש שלא חקרתי איתך. אמצא עצמי לשה את עיסת הזיכרונות, ליצור ממך דבר. נייר עם כתובת כיסופים. מה שלא הבנתי בזמנו אדע עכשיו לומר לך ולעצמי. זה יעזור כמו מים חמים על צמח שמת. הנה אני מפסיקה למצוא אמת וממשיכה לחפש רמייה כזב ויופי. לשרטט אותך בטיוטות שיכסו על לבטיי. והנה שוב, כמעט בלי להרגיש, אתה כבר מילותיי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דפנה לוי  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 7:18 am

    הלוואי עלי.

  • יסמין  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 7:48 am

    סליחה, אבל זה לא הוא, ולא המֶשך; זאת את. הרי צריך לעבוד כל כך הרבה כדי לקבל איזו הצצה, טעימה של הרף עין מחוויה בלתי מושגית. ואחר כך זה כבר סיפור, ונזכרים במילים ומסתחררים בהן, ביניהן.

  • Zvika Agmon  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 7:52 am

    אף אחת, אף פעם, לא אמרה עליי כאלה מילים "יפות מבכי ואושר".
    איזה אוצר יש לך…

  • avivamishmari  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 8:49 am

    תודה ושוב תודה.

    יסמין, אני אפילו לא יודעת מה זה "זה".
    צביקה, מה עדיף? אישה שאיתך או אישה נעדרת שכותבת אותך?

  • יסמין  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 10:28 am

    "זה", בעיקר אצלנו הטקסטואליות, אבל למען האמת אצל כולם, זה כמעט כל דבר. אפילו טריפים הופכים בסוף למילים, לנרטיב, לניסיון לתפוס את החוויה החמקמקה באמצעות מושגים, זה כן ככה וזה לא ככה. האהבה, העונג, הכאב, המגע, המראה, הסינפסות והנוירונים שמתרוצצים ומרעידים זיכרונות, אולי אפילו מחיים אחרים, ריחות, טעמים, אמונות, דעות, כמיהות… דברים קדומים עם עכשיו ועכשיו, שם עם כאן, ואין להפריד ביניהם.
    אבל מה נותר לנו? לצייר את כל זה במילים, ואחר כך, למרבה הצער, אנחנו נאחזים, נאחזות בהן, והמילים הן כל מה שנשאר.
    ורע עוד יותר: גם אם נשאר משהו שאינו מילים, אי אפשר לדבר עליו.

  • אורן כהן  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 10:29 am

    כי ממילים באת ואל המילים תשוב

  • מרית בן ישראל  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 10:46 am

    הנה מוטלות גופותינו 🙂
    ופעם ביאליק הציץ מעבר לכתפך עם "מכתב קטן לי כתבה". חם לי מדי לנסח את זה אבל זה קשור לבבושקות ותיבות תהודה.

  • avivamishmari  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 11:17 am

    יסמין, כן, אני יודעת. ובכל זאת ה"זה" חמקמק כל כך. כתבתי על זה פעם:
    https://avivamishmari.wordpress.com/2011/05/28/drops/
    יוצאת עכשיו לצעדת מחאה אישית, לטובת הנוירונים והסינפסות.

    אורן, אהלן 🙂 נכון מאוד.

    מרית, תודה על ביקורך! אני וביאליק נפגשים לפעמים בסקווש ומטילים דימויים לעבר הקיר. אבל הוא לוקח אותי די בקלות, יש לו שמאלית שקשה להאמין.

  • כנרת  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 1:19 pm

    אף פעם לא הצלחתי להחליט אם זה טוב, או רע, התמלול הזה, אבל הוא בלתי נמנע, כנראה, ובעיקר – לפחות כאן, כרגע – זה נורא יפה.

  • avivamishmari  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 2:53 pm

    תודה, כנרת!

  • avivamishmari  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 6:05 pm

    וכנרת – התמלול הוא קללתנו וברכתנו. כך נראה לי.

  • עודד  ביום 14 באוגוסט 2011 בשעה 9:32 pm

    אביבה תודה;

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: