יושב על הספה, הילד, ומביט בי. הוא נולד כמוני. כך אני אומרת לעצמי. ואולי נולד שונה ממני, הרבה יותר רך ונעתר, ואני זו שלשתי אותו בכיוון שלי, בגלל חולשותיי? מצחו הקטן עטור קרבות, לא רוצה ולא רוצה, אם את לא אומרת לי אני לא נותן, אבל אמא אין לי תיאבון, אין לי חשק, רוצה ביסקוויטים, הוא יושב על הספה מבוצר ומתריע: לכאן מובילה העקשנות, המרדנות, מעניש את עצמו כדי להעניש אותי, צועק כדי שאצעק, ואולי באמת טוב לו ככה ואני רק מפריעה באמצע. הכל בגלל שהתעקשתי אז, או בגלל שקלקלתי משהו, לא רוצה להיזכר, גם כל דיון שלי בזה אמור לטהר לשחרר, להרגיע אותי שכך חשות כולן ואני ממש בסדר. ועדיין נותר כאן הילד, מביט בי ומתריס, אני ככה.
כותבת מוחקת
הבלוג של אביבית משמרי
כותבת מוחקת 
תגובות
איך זה שלכל האימהות בסביבתי (יש כמה) וגם לך יש נקיפות מצפון בלתי הגיוניות?
חשבתי שאצל בנותיי (וגם אצל רעייתי) אני גרמתי לזה 🙂
חונק את הגרון. מכמיר את הלב.
את ממש בסדר. באחריות. והקרבות האלה – מלחמת העצמאות שלו. אמא שלי פעם אמרה לי: "אם בזה שאת יכולה לשפוך עלי את הכעס שלך אני עוזרת במשהו, אז בסדר גמור". אז זה הכעיס אותי, אבל היום, בתור אמא לעוד שנייה מתבגרים, אני יודעת שהיא מה זה צדקה
מזדהה עם אוזלת היד. כך חשות כולן — סביר להניח. ובכל זאת, רובנו עושות את אותן טעויות, ולא יזיק להפסיק. להפסיק ללוש אותם לכיוון חולשותינו.
אמנם בעדינות, כלפיהם וכלפי עצמנו.
גבולות הם טובים, אבל לא קדושים, ויש שהילד בועט ומבקש להרחיבם. ואז צריך לזוז.
אויש, כועס, מגדיר טריטוריה, מגדיר את עצמו, ואת צריכה להמשיך לנשום. נשיקות רבות.
אביבה תודה;
תודה לכולכם.