העורמה הפשוטה תתקפל על עצמה

נעליים חדשות. עוד פלסטר על כף הרגל. עיקום קל של ההליכה, שלא יינגע שוב הפצע. ההליכות, ההליכות שלי בעיר. להוציא מהאריזה, להדביק עוד אחד לפני שיתחילו השריטות. להשתהות עוד שנייה לפני שמסירים, כי זה לא מתאים לסנדלים האחרים. נו, למה להיאחז בכאב, אולי תלכי לאט יותר. מרימה ראש ומבטי מקיף עולם.

האם יכול להיות שרוב הכאב העכשווי מקורו בחוסר סבלנות פשוט? בדרישה לקצב מהיר שלא מתאים לתנאי הלב? כל הזמן להציץ לתוך הסיר, לראות אם המרק כבר מוכן. אז עוד לא.

*

כשהייתי קטנה, אמא שלי היתה קוראת כמו בספר את מזימותיי הקטנות, כמו השתוקקות לשוקולד, ניסיונות לגנוב את מפת האוצר שמוליכה לארון הממתקים. רק אני מכירה אותך, היתה אומרת בשביעות רצון. עכשיו אני קוראת את מזימותיו הקטנות, המתוכנתות למתוק, של בני, וחושבת: מתישהו זה יתחיל, שכבר לא אקרא אותו. שהעורמה הפשוטה תתקפל על עצמה והוא יתחיל לשאוף למחוזות שאינם מוכרים לי.

זה הסבר אחר לשאלת הכאב: הוא מתחיל כשמפסיקים לרצות דברים פשוטים, כשמתחילים לשאוף למפותלים יותר, עד לשלב שבו אדם כבר לא יודע להסביר את עצמו לעצמו. מתישהו אכתוב על זה פוסט.

*

עוד מעט מגיעים החגים, כן? במקום לעסוק בסיכומי שנה; במקום לקחת קורנס, לנפץ את הנסיבות; במקום להדביק פתקים "טוב" ו"רע" על אירועים, כמו שאנאלפבית מדביק מדבקות עם שמות לרהיטים. במקום כל אלה, החלטתי להודות ולהסתפק בזה.

כן, הודיה בריאה לא תזיק בסיום השנה הזו, שמוצאת אותי מרחק שנות אור מלפני 12 חודשים. דומה שגדלתי בשנתיים. נסו גם אתם את התרגיל הזה: להודות בלי הסתייגות. אפילו אם רק בפני עצמכם.

 *

מתי התחלת לכתוב

תמיד ידעתי שאלה המילים.
אני וזה – זה המילים.
אבל רק לאחרונה הבנתי, הסכמתי באמת
להתפלש, לגחון. לחפון עפרים-עפרים,
לזרות בעיני הקוראים. לנשק את אדמת הפעלים
ולברך: שהרחיקני מארץ החיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Oren Cohen  On 20 בספטמבר 2011 at 8:51 am

    וככל שאת מתרחקת מעולם החיים ובורחת לעולם המילים, אוחזים אנחנו בעקבייך ולא מרפים. הישארי

    • avivamishmari  On 20 בספטמבר 2011 at 11:07 am

      בהחלט, לא חושבת להתרחק יותר מדי, זה לא בריא. תודה אורן.

  • ליאור גימל  On 20 בספטמבר 2011 at 9:04 am

    יופי. אחד מהטובים.
    בדרכים הלא נכונות, עדיף ללכת לאט.
    תודה, ושנה טובה.

    • avivamishmari  On 20 בספטמבר 2011 at 11:08 am

      תודה ליאור! ושנה טובה מוקדמת גם לך. נלך, נצלע, ובסוף נגיע.

  • תמי  On 20 בספטמבר 2011 at 12:06 pm

    תודה
    הודיה בריאה על שאת חולקת את כל היופי הזה הפשוט והמפותל גם יחד.

  • נועה אסטרייכר  On 20 בספטמבר 2011 at 2:27 pm

    גם השיר? גם השיר בסוף שלך?
    אביבה, אחד הפוסטים הטובים שכתבת פה, לדעתי.

  • נו, זה  On 20 בספטמבר 2011 at 3:08 pm

    הפוסטים שלך ממריאים אל האור הלבן כמו שטיח קסמים.

  • נו, זה  On 20 בספטמבר 2011 at 5:39 pm

    היי, את. זה היה הרפרנס הנכון, או שסתם נדמה היה לי?

  • עודד  On 20 בספטמבר 2011 at 8:57 pm

    אביבה תודה;
    מודה פעמיים.
    היום יום שלישי בו נאמר פעמיים כי טוב, ולא יכולתי לבקש יותר.
    לפתוח הבוקר עם פוסט שלך ועכשיו ללכת לישון עם אחד נוסף. (-;

  • רחל צירין  On 4 באוקטובר 2011 at 10:43 pm

    מעולההההההההההההההה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: