חמש דקות בגן עדן

בגיל 11 עם בן מאחורי השיחים, או מאחורי קוביית בטון של מקלט ציבורי. אצל נעמי שמר המתבגרים באים בזוגות, יפים, ציוניים, שלמים וסגורים. וכאן זה רק צרימה על גבי צרימה וחוסר נוחות כללי. משחקים "חמש דקות בגן עדן". נפל בגורלה להיות עם אחד מהלא מקובלים. אבל הלא גם היא כזו.

מכירה אותו מגיל שש, כמו את ההורים, האחים, הכריכים והבית שלו. אחרי שנים עם אותם ילדים/נערים בסידור ישיבה מתחלף, היא מזהה את שפת הגוף של כל אחד, את הקול המתרומם בלחישה צועקת: המורה באה! הבנים מנצחים בכדורסל, זורקים שקיות מים, מפיצים ספרי זימה, מקנאים במי שהוזמן לבית המורה המגניבה.

נשאלת השאלה מה עושים מאחורי השיחים. לא מתנשקים כי נבוכים מדי. בטח לא נותנים לגעת בציצי. עדיין אין ציצי. אם כי יש וסת. הנשיות היא כבר פגם, ועדיין לא מעלה. אז יושבים יחד. קמים. את רוצה מסטיק? אתה אוהב את הבי ג'יז? כן. ראית דאלאס? לא. כן. לא. בואי נשב פה. בואי נלך לשם. תלעסי רגע? איזה שפתיים משגעות יש לך. נו באמת, חשבה, באיזה ספר קראת את זה ואתה מתאמן עלי.

הוא הרי לא ידע שאחריו יגידו כל כך הרבה אחרים: איזה שפתיים נהדרות יש לך. איזה ידיים יפות יש לך. איזה חיוך – סוכר. כל מי שראו את היופי שבה, וגם כל מי שלא מצאו דבר אחר לומר והרגישו מחויבים להחמיא. איזה קול רך יש לך, את יודעת שיש לך קול רך? נשנק אחד בטלפון, אחד שלא פגש אותה מעולם, כנאחז בקש. הדלוחה ביותר היתה תחינתו של ההוא שירד בתחנת האוטובוס מייד אחריה, והוא חוזר וממלמל You're a nice girl, a very nice girl. אחד אחר שילב איתה כפות ידיים במסיבה, ואחר כך היה מתקשר ומשאיר לה הודעות בתא הקולי: ילדה, לאן נעלמת? ארבע דקות רצופות דיבר. ובסיומן ידעה שלא תתקשר אליו לעולם, כי לא אותה הוא רוצה.

אבל עכשיו, כמעט עשרים שנה לפני כן, היא פה עם בוסר הנער הזה. ויודעת שמעולם לא הורשה לגעת בגוף שאינו שלו, ממש כמוה. ואומרת לו: תודה רבה. וזוכרת שאף פעם לא היה לה, ומרגישה שגם לא יהיה לה, אף אחד. בגיל הזה עבר ועתיד משתלבים בתחושה פשוטה. והיא חושבת שחמש הדקות האלה הן הזדמנות לתפוס פיסת חיים שלא תגיע אליה בשום דרך אחרת. ואז, כמו בשרטוט מגמה, כמו בתכנון בניין, היא חושבת מה תראה לו. דרושה מתנה קטנה, שחושפת אך לא  מגלה. והיא מפשילה את מכנס ימין עד הברך ושואלת: רוצה לראות צלקת? ובאמת יש שם חתך ארוך ודק, טרי מאוד.

כי באותו אחר צהריים החליטה שמעכשיו תתכונן למסיבות כמו גדולה. למרוט גבות, למרוח כאילו אודם. להתכונן לזמן שמישהו פעם ירצה לגעת שם. ובגילוח מהיר של השוק כמעט נתלשה לה פיסת עור ופס אדום נצרב שם, יישאר שם, עוד שנים אחדות. אבל כשהיא נותנת לנער את מתנת השתוקקותה, את ההוכחה להסכמה שלה להתמסר, היא יודעת שאסור לה להסביר, והוא לא מבין. לכן הוא מביט ואומר: שיואו, גנוב. והיא מתחילה לספר לו על חפצים שנתקלה בהם. והנה נגמר הזמן וכולם צועקים עם הסטופר.

יוצאים אל החבר'ה המלעיגים: נו… מה עשיתם? ומחייכים חיוך מעושה של עכבר שנתפס באגרוף החתול בסרטי טום וג'רי: כלום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • shaultweig  On 25 בספטמבר 2011 at 9:40 pm

    דיסונאנס בין אסוציציה לטקסט

    נהג מונית – ג'ודי פוסטר

    בית השמש העולה – החיות

    יש בשיר שקדם לילדי הפרחים ושיער את הנאיביות של התקופה כאשר כילדים חיפשנו ציצים בעיתונים העולם הזה ובול.

    על מה בית השמש העולה מספר יש ערך בויקיט

  • רוני  On 26 בספטמבר 2011 at 1:23 am

    אני לא יודעת מה להגיד, אביבה. קראתי. זה קרא אותי בחזרה. את ברכה גדולה.

  • איתי בנר  On 26 בספטמבר 2011 at 4:40 am

    מקסים.

  • avivamishmari  On 26 בספטמבר 2011 at 7:34 am

    תודה לכם!

    שאול, אני יודעת על מה מספר בית השמש העולה:
    https://avivamishmari.wordpress.com/2003/08/19/risingsun/

  • שי  On 3 באוקטובר 2011 at 11:34 am

    ממש מקסים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: