בורקס. מפרשי הלבן

הבאתי בורקס חמים מהמאפייה וישבתי למטה, לחכות לילדים שיחזרו. בבית הסמוך, המורה לפסנתר ניגנה, והדריכה זמרת צעירה לשיר את "סליחות".

"אם היו עינויים הם הפליגו אליך", היא שרה. הכיצד הפליגו אליך? אני חושבת שלאה גולדברג רק קיוותה, תכננה, שהעינויים יפליגו אליו. בפועל הניחה לעצמה להישרף בלהבה שלה במשך שנים. הבנתי אותה: גם לי קורה שאני שומרת לי קובעת יפה של עינויים. לא ייסורי אינקוויזיציה קשים, רק מדקרות מתוקות כאלה, צליפות רכות שאוספות את כל הגוף להתמקד בנקודה אחת במרחב ובזמן. הלא הגעגועים הם תמיד רק לרגעים הטובים.

כל אותו זמן היה בידי בורקס חם, פריך במילוי רך, ונתתי בו ביס אחרי ביס בתענוג גדול. פגמים יש לי כאלה ואחרים, אבל לא סגפנות. אני חייבת לאכול, לחוש, להתנגש בגוף, כדי להוריד את עצמי מאווריריות האינטלקט אל בוץ העולם. נוח לומר שהייתי שמחה לנוח כולי כל הזמן בתוך החושים, בלי לנסח מילה; אבל כבר השלמתי עם העובדה שאני זו אני, עם כל הצער שבדבר.

הזמרת שרה "ו-רי-ח ילדות, ריח דבק ואורן" וקולה חם ועשיר. ובזמן שהיא שרה, אני אוכלת את הפריכות הזו, מעשה שמימי שכולו מרגרינה זולה, ודמעות בעיניי. כולי בתוך ההיפרטות לסיוטים קטנים, ההתעקשות של המשוררת על אהבה בלתי אפשרית ככוח מכלה. מעולם לא ידעה אהבה טובה, בונה, מעלה חיים על הנשמה ובשר על העצמות. מעולם לא חוותה מעבר של דרך משותפת עם אדם אחר, או אפילו התאחדות רגעית-נצחית שממלאה את מחסני הסיפוק לזמן רב אחר כך. כן, אמנות גדולה יוצאת מהסבל הזה, אבל איזה חיים?

על רקע זה, ועם הפירורים בחיקי, ניסחתי לעצמי שתי הבטחות השנה. אותן דווקא לא אכתוב כאן, כי משהו חייב להישאר גם אצלי.

אבל השאלה היא למה אני ממהרת לנסח ולספר לכם את כל זה. לא בגלל שאין לי למי לספר – יש לי. ואלה לא החיים שלי, אני כן ידעתי מה שגולדברג לא ידעה (והיא יצאה בסוף גולדברג, ואני רק אני). ומספיק עוגנים יש לי בחיי כדי לא ליפול מתוך הכתיבה אל התהום. אולי זו רק אשליה, הרגשה של נחיצות התיעוד, ההרגשה שאלה הימים הספורים לפני שדבר ייפול. קלף גלגל המזל שנופל מן החפיסה שלי. אי אפשר לדעת דברים כאלה באמת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עודד  On 7 באוקטובר 2011 at 10:09 pm

    אביבה תודה;

  • תמי ברקאי  On 8 באוקטובר 2011 at 6:07 pm

    תודה אביבה, תאור כל כך טוב של חוויה, גם של ההמתנה וההאזנה לשיר וכל ההרהורים על חיים ואהבה. גם של ההרגשה הזו, של הימים הספורים לפני שייפול דבר. וגם של הבורקס. מעשה שמימי שכולו מרגרינה זולה. לגמרי.

    • avivamishmari  On 8 באוקטובר 2011 at 8:48 pm

      הם באמת היו מצוינים. זה לא כתוב בפוסט, אבל אכלתי שניים 🙂 תודה תמי.

  • יסמין  On 9 באוקטובר 2011 at 9:27 am

    נהדרררר.

  • אבהות  On 12 באוקטובר 2011 at 7:31 am

    הכתיבה שלך יפה ומעוררת מחשבות…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: