הוי הרעב הנשי החשוף, מיליון פיות פעורים על העור מלחשים גע בי. ואיש צובע אותם באדום וצובע אותם בלבן, צובע אותם באדום וצובע אותם הנה ככה. והוא שואל: אני רואה שיש פה עוד חדר, תמיד גרת פה? תמיד גרת ככה? כן, תמיד גרתי פה, תמיד גרתי ככה, ולפעמים זה התמלא.
קח ספר, קח דיסק, קח יין בכוס של מיץ פטל. המוזיקה פועמת טה-דם, טה-דה, פורשת מרבדים של מגעים קודמים על כל המסדרון. בוא נעבור מתוך החדר אל הארון שמאחוריו, ואפריד ברשותך בין שכבות הרעב, כמו שורות מעילים, כדי להגיע אל האחרונה. אולי נחוצה כאן תשובה מוכנה, שורה תחתונה: סוג הרעב החמישי הוא זה שמציק ביותר.
אבל כידוע אין מספר כזה חמש. אפשר להכפיל ולחלק את הדרכים שבהן אדם אחר אמור למלא אותי, ועדיין תפרפר לי ביד השארית: אחד זוכרים, שניים זוכרים. ובמקרה הזה גם אין שניים, כי מעט אחר כך ערף את ראשו שלו ויצא.
כותבת מוחקת 
תגובות
הנה, הושבת אותי, וקראתי את דברייך כמה וכמה פעמים: לראות אם אני מבין את הכתוב, את שאת אומרת, ואת שאת לא ממש.
וואו
פיוטי ונפלא ומצמרר
מכירה את פיונה אפל?
hunger hurts but starving works when it costs too much to love
אביבה תודה;
ותודה גם על הרשימה הקודמת.
תודה לכם! וחג שמח.
מדהים
כמה אישה בטקסט אחד
תודה יקירה.
מעולה. אחד הפוסטים הכי טובים שלך. השחלות שלי מתפתלות.
או! הנה אתה. יישר אותן ופתח יומן.
באתי, יישרתי, פתחתי
זה ממש טוב אביבה. ואם קוראים שוב מגיעים לאותה המסקנה 🙂
שוב נפלתי עם החיוכים הצהוב הזה.. :]
…אבל טוב שבדקת שוב בכל מקרה (דמייני חיוך כאן). ותודה!
התנשמתי בעליה. השניה.
קחי עוד אוויר, זה בחינם 🙂 ותודה.
אה, דילריתאוויר משופשפת שכמותך. טוענים שהמנה הראשונה היא תמיד בחינם. שמת את אליס בוויטרינה, אני עוד מנסה לעכל את הגמל שלמה בסוף,
הוי. מה יש להגיד. את הורסת אותי. סליחה על הביטוי הגמלוני הזה לא יוצא לי שום דבר אחר
טרקבאקים
[…] אני אוהבת את מה שיכולת להיות ומצרה על מה שלא יכול היה להיות. בכל זאת, עם מה שהיה פגום כל כך. החסכונות הרגשיים, שלא לשכוח רגע טוב שהיה, והכיסוף הנמשך. […]